לפני ימים ספוּרים נחוג אצלנוּ חג ה"מִימוּנָה", שיש המייחסים את מוצאו האֶטימוֹלוֹגִי של שמו לַמילה "אֱמוּנָה" ויש המשייכים אותו לשמו של הרמבּ"ם, הלא הוא "הנשר הגדול",
 ר' משה בּן מַיְמוֹן ("מַיְמוֹנִידֶס" בפי הנוצרים). בִּמקום לפַחֵת את הפּוטנציאל החינוכי-
לאוּמי הגלוּם בּחג עממי יפה זה של יהדוּת צפון-אפריקה לזלילת מוּפְלֶטוֹת ולמירוץ
המרתוני של פּוֹפּוּליסטיקאים תאבי-רייטינג שאינם דואגים כלל לרווחתם
של יוצאי המַגְרֶבּ אלא לפּריימריס הפְּנִים-מפלגתיים שלהם עצמם –
ראוּי היה כּי יסוּפּרוּ לעם כּוּלוֹ (בתוכניות-הלימודים, בראדיו
ובטלוויזיה) כמה מן הפרקים המפעימים ביותר בתולדות
יהדוּת מפוארת זו, שיש בהם הרבה יותר מתח, דראמה
ודמוּיות-מופת מאשר בכל סִדרות-ההבל של מִשדרֵי
הריאליטי עליהם "מתחנך" הנוער שלנוּ לצערנוּ.
כך, למשל, סיפורה המרטיט של
סוּלִיכָּה חָצ'וּאֵל הלא נשכּחת.
 
אֶצְלֵנוּ בְּפֶז, בַּמֵּאָה הַי"ט, הָיְתָה בַּת אַחַת, לַאלָה סוּלִיכָּה
שֶלֹּא נִתְרַצְּתָה לְהָמִיר אֶת דָּתָהּ, דַּת מֹשֶה בֶּן-עַמְרָם, לָאִיסְלָאם,
וּכְמוֹ שֶעָבְרָה בִּרְחוֹבָהּ שֶל עִירָהּ בְּיָפְיָהּ הַמַּטְרִיף הִיא הִדְלִיקָה
לִבּוֹ שֶל אָצִיל מוּסְלְמִי מִטַּנְזֶ'ר שֶנִּדְחָה עַל יָדָה – וְנִכְלַם.
 
מָה לֹא עָשָׂה שָם אוֹתוֹ פָּאסָאזֶ'ר מִטַּנְזֶ'ר לְשַחֵר אֶת פָּנֶיהָ,
פְּנֵי הַנָאוָה הַזֹּאת, בִּינְת אֶל יָאהוּד, שֶשָּבְרָה אֶת לִבּוֹ לִרְסִיסִים?
שָלַח לָהּ שְׂמָלוֹת מַרְהִיבוֹת כְּעוֹרָהּ וְאִגְּרוֹת לוֹהֲטוֹת כְּעֵינֶיהָ
וּזְהַב מָרָקֶש וּבָשְׂמֵי קָזַבְּלַנְקָה לִיפִי צְחוֹר גֵּוָהּ הַמַּקְסִים.
 
לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,
מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.
אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ
אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,
לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה
בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.
 
  
וְלַאלָה סוּלִיכָּה שָמְעָה וְהִסְמִיקָה אַךְ לֹא נֶעֶנְתָּה לַטַּנְגֶּ'רִי,
"שְׂמָלוֹת מַחְלִיפִים אֲבָל לֹא דַת אָבוֹת," לָחֲשָה בְּקוֹל רַךְ וְרָעוּד.   
רָאָה הַטַּנְגֶּ'רִי כִּי זֹאת, בַּת הַמֶּרִי, גֵּאָה וְהוֹלֶכֶת בַּקֶּרִי,
הוֹצִיא דִבָּתָהּ כִּי הֵמִירָה דָתָהּ לָאִיסְלָאם אַךְ חָזְרָה לַיָּאהוּד.
כָּל זֶה כָּזָב הָיָה אַךְ לַכָּזָב אֵין רַגְלַיִם אַךְ יָד דַּוְקָא יֵש לוֹ,
יַד הַקִּנְאָה מְלַבַּת-הַשִּׂנְאָה הַנִּלְוֵית אֶל הַיֹּפִי כְּצֵּל.
פָּנָה הַשֹּוּלְטָן, מוּלַאי עַבְּד אֶל-רַחְמָאן, אֶל רַבָּהּ שֶל הָעִיר וְלִחֵש לוֹ:
"תַצְהִיר הָעַלְמָה כִּי קִבְּלָה עַל עַצְמָהּ אֶת דַּת אַלְלַהּ – וְכָךְ תִּנָּצֵל."
     
לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,
מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.
אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ
אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,
לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה
בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.
 
 
אַךְ לַאלָה סוּלִיכָּה שֶכְּלָל לֹא הִרְחִיקָה מִדַּת אֲבוֹתֶיהָ אַף פַּעַם
סֵרְבָה לוֹמַר שֶקֶר וְלוּא גַם תּוּצָא לַהוֹרֵג בְּרֹב-עָם בַּכִּכָּר
וְאַף כְּשֶגָּזַר חֹק-הַדָּת הָאַכְזָר שֶנִּחַת עַל רֹאשָהּ כִּנְחוֹת רַעַם
כִּי יֵש לְעָנְשָהּ וְלִכְרוֹת אֶת רֹאשָהּ לֹא נֵאוֹתָה לִכְפּוֹר בָּעִקָּר.
מַה לֹֹּא עָשֹוּ יְהוּדֶיהָ שֶל פֶז לְהַצִּיל אֶת נַפְשָהּ שֶל סוּלִיכָּה
לוּא גַם בִּמְחִיר הוֹדָיָה בִּבְדָיָה וּבְשֶקֶר שֶכְּלָל לֹא הָיָה?
אַךְ גַּם כְּשֶחֵרֵף מַבָּטָהּ הַשֹּוֹרֵף אֶת סַכִּין הָעוֹרֵף עוֹד הִסְפִּיקָה
יַלְדָּה בַּת חֲמֵש-עֶשְׂרֵה זֹאת לְהַדְהִים אֶת כֻּלָּם בְּיָפְיָהּ וְאָפְיָהּ.  
 
לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,
מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.
אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ
אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,
לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה
בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.