בראיון לגיליון ערב פסח של "מקור ראשון", עם סיום תפקידו כדובר צה"ל, סיפר אבי בניהו בגילוי לב: "בשנת 1993 הייתי במשלחת ישראל לשיחות טאבה על 'עזה ויריחו תחילה'. היו אלה ימים של אופוריה ותקוות לשלום עם הפלשתינאים. עמידרור, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ישב בצוות ואמר: 'אני מפנה את תשומת לב היושבים כאן, שאנחנו כצבא חייבים להיערך לתרחיש קיצון, שעלול לבוא ביום מן הימים, כשאחד מהארגונים יצליח חלילה להניח ידו על פצצת מרגמה וכשיהיה בגבו לקיר מסיבה כלשהי, הוא עלול, חלילה, לירות פצמ"ר לעבר אחד מיישובינו.' כולם היסו אותו ואמרו לו ש'כולם כבר החליפו דיסקט חוץ ממך'..."
אני קורא ומצטמרר. אין זה פרוטוקול מישיבת המטכ"ל ערב מלחמת יום הכיפורים. מדובר באירוע שנערך אחרי עשרים שנה, והרי שנשבענו שלא נלך עוד שבי אחרי קונספציות, שלא נסתנוור ממקסמי שווא והרהורי הלב.
והנה, בימים העליזים של אופוריית אוסלו, ראשי צה"ל שכחו מה תפקידם כמפקדי צבא. אין לי בעייה אם באופן אישי, כל אחד מהם כאזרח תמך בהסכם אוסלו (אם כי כאשר במערכת חשובה כצה"ל כולם חושבים באותו כיוון, זו כבר נורת אזהרה). מה שמפריע לי, הוא שהפיקוד הבכיר בצה"ל שכח שתפקידו לעמוד על המשמר, לפקוח עיניים ובעיקר להצביע על האיומים והסכנות, במיוחד כאשר הדרג המדיני באופוריה.
מצמרר להיווכח בהשחתה ובהזנייה של צה"ל בימי אוסלו העליזים. לא זו בלבד שכל צמרת צה"ל נסחפה באופוריה, שהתבררה כאחיזת עיניים, אלא המערכת נשטפה באווירה של סתימת פיות. והרי זו מערכת שעשרים שנה קודם לכן הבינה שעליה לעודד דווקא את ה"איפכא מסתברא". אין דרך מתוחכמת ויעילה יותר לסתימת פיות מאשר הגחכת העמדה האחרת. מי רוצה להיראות טרנטה מיושנת, כמי ששכח להחליף דיסקט?
באווירה זו, התנהגותו של יעקב עמידרור מעוררת השתאות והערצה. האיש היה שילוב של הבוגר האחראי, הילד הצועק שהמלך עירום והילד המכניס את אצבעו לסכר כדי להגן על המדינה מפני השיטפון. הוא לא התקרנף ולא התבהם, נשאר נאמן לחובתו הלאומית, למצפונו המקצועי ולאמת. אני בטוח שגם הוא מצטער על כך שכולם טעו ודווקא הוא [לא?] טעה. אבל טוב שהיה מי שגייס את כוחות הנפש, את אומץ הלב והיושרה ללכת נגד הזרם.
אזרחי ישראל יכולים להיות טיפה יותר רגועים, כאשר יעקב עמידרור הוא ראש המועצה לביטחון לאומי, לאחר שנתניהו הפתיע (אותי, לפחות) ולא נכנע למסע ההסתה המקארתיסטי נגד מינויו.
2. מה המצרים רוצים?
סקר מקיף שערך המכון האמריקאי היוקרתי "פויו" בקרב אזרחי מצרים, מצביע על רוב בין אזרחי מצרים המצדד בביטול חוזה השלום עם ישראל. 54% מן הנשאלים קראו לבטל את ההסכם, לעומת 36% בלבד התומכים בקיומו.
השאלה הנשאלת, כמובן, היא האם רוב האזרחים המצריים מציעים להחזיר לישראל את סיני, בהזדמנות חגיגית זו. הרי זה ההיגיון של "שטחים תמורת שלום". ישראל נותנת שטחים ומקבלת בתמורה שלום. אם הצד השני חוזר בו מעסקת החליפין הזאת, הרי שעל ישראל להחזיר למצרים את השלום שקיבלה ממנה ולקבל ממנה בחזרה את סיני, ששילמה בעבורו. פייר או לא פייר?
כמובן שהשאלה הזאת לא תישאל בסקר. בצדק, הרי מי שישאל זאת, יעיד בעיקר על עצמו, שאין הוא מבין כלל את הפילוסופיה שמאחורי רעיון "שטחים תמורת שלום". אין טעם בשאלות סרק לאזרחי מצרים. יש טעם לבחון עם עצמנו את השיטה הזאת.
רבים לעגו ליצחק שמיר, כאשר דיבר על הרעיון של "שלום תמורת שלום". אבל מה שעמד מאחורי הרעיון הזה, הוא ששלום מבוסס על הדדיות, ועיקרה – השלום הוא אינטרס אמיתי של שני הצדדים. כששני הצדדים רוצים, באמת ובתמים, בשלום ביניהם, השלום ביניהם הוא אמיתי ולכן בר קיימא. כאשר צד אחד רוצה בשלום, ובעבור הצד השני השלום הוא סחורה שהוא מוכן לשלם בעסקה, תמורת דבר אחר, אין זה שלום אמת. אם אין זה שלום אמת, ספק רב אם הוא יהיה בר קיימא. שלום התלוי בדבר, אינו שלום אמת. שלום התלוי בדבר, כמוהו כאהבה התלויה בדבר. "בטל דבר, בטלה האהבה," נאמר בפרקי אבות. הוא הדין בשלום – אם השלום אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא אמצעי לקבל שטח; משיימסר השטח – מה יקיים את השלום?
התשובה הניצחת לטענה זו, היא הסכם השלום עם מצרים. עובדה – ישראל נסוגה מסיני והחריבה את חבל ימית ואת יישובי מרחב שלמה, והשלום שקיבלה תמורת הנסיגה שריר וקיים. עובדה?
האמת היא שהשלום עם מצרים נחתם ב-26.3.79 והחזיק מעמד שנתיים וחצי, עד 6.10.81. ביום זה נרצח הנשיא סאדאת ועימו – נרצח השלום. ניתן להמחיש זאת בעובדה שמנובמבר 1977 ועד הירצחו, במשך פחות מארבע שנים, ביקר סאדאת בישראל 5 פעמים. לעומת זאת, ב-30 השנים שבין עלייתו לשלטון ועד נפילתו, סירב מובראק לבקר בישראל (למעט גיחה קצרה להלווייתו של רבין). הביקורים הם סמל לכל מהותו של הסכם השלום. כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים, דובר על יחסי שכנות וידידות חמים, בערך כמו היחסים בין ארה"ב לקנדה. הסכם השלום לווה בחתימה על עשרות הסכמי נורמליזציה, בכל תחומי החיים. כל ההסכמים הללו הופרו לחלוטין. "שלום קר" כינינו זאת, אך למעשה היתה זו יותר מלחמה קרה, כיוון שמצרים עמדה פעמים רבות בחוד החנית של המלחמה המדינית נגד ישראל, כולל בוועידת דרבן, שבה נקבעה אסטרטגיית הדה-לגיטימציה לישראל, הגורמת לנו היום לנזק כבד ביותר וטרם מצאנו את הדרך להתמודד עמה.
בהסכם השלום עם מצרים, המבוסס על עקרון "שטחים תמורת שלום" ישראל שילמה את מלוא המחיר, עד גרגר החול האחרון של סיני, וקיבלה מעט מאוד מן השלום שאותו אמורה היתה לקבל.
והנה, מסתבר שלעם המצרי גם המעט הזה הוא הרבה יותר מדי. איך זה ייתכן? הרי המצרים יודעים שקיבלו מישראל את מלוא המחיר. יודעים? שוב, אותה תמימות. מבחינתם, סיני לא היה המחיר שישראל שילמה תמורת השלום. מבחינתם, על ישראל היה "להחזיר" את סיני, עם או בלי שלום. השלום, היה טקטיקה כדי לקבל את סיני. משהושגה המטרה, אין עוד צורך בטקטיקה.
המצרים הרוויחו המון מהסכם השלום עם ישראל – בעיקר ביחסים עם ארה"ב ובסיוע הביטחוני [והכלכלי – אב"ע] האמריקאי. לשם כך, מובראק שמר על המינימום שבמינימום מתוך הסכמי השלום, שהוא העריך (בצדק) שנדרש כדי להמשיך ולקבל את הסיוע הזה. את עמו הוא לא חינך לשלום. להיפך, הוא המשיך להסית נגד ישראל ולהציגה כהתגלמות המפלצתיות עלי אדמות.
שלום אמיתי עם מצרים אין לנו כבר 30 שנה. האם גם חוזה השלום בסכנה? לא ברור. הדבר היחיד הבטוח, הוא שהנסיגה מסיני בוצעה במלואה, ללא כחל וסרק.