(סיפּוּר)
הוא צופה מחלון המלון הנשקף ממרומיו אל רציף הרכּבת. אַסְקָאנִישֶר פְּלַאץ, לא כּיכּר ולא פּארק, קצת עצים, שׂיחי-נוי, ספסל. מן הלא-כּיכּר-לא-פּארק הזה, שהמלון סמוּך לו, נגלית הגדולה, הצפוּפה, השוקקת בּכל תחֲנותיה של בּרלין: אַנְהַאלְטֶר בַּאנְהוֹף.
נַהַם צפירות קטרים נכנסים ויוצאים מנסר לו בָּרקע. עוד שעתיים וּמאנסבּאך נקרע מגרמניה שלו לעולם. טוּכְנֶר, הספרא וזייפא, הוא פְּקיד-קבּלה של מִשמרת-הלילה. לכאורה מין קוֹנְסְיֶרְז', דמוּת שאין בּה שינוּי, אך פּספּורטים שמוסרים לו מִשתנים לאין הכֵּר...
את מאנסבּאך קיבל חשדני וצונן: "מצטער, הכל תפוּס, מָאֶסְטְרוֹ, לא נשאר שום חדר." רק כשתחב לידו את הפּתק, חתוּם בכתב-ידו של איש-הקשר, נתרכּך. "חַכֵּה לי בַּבָּאר," נתמלטוּ המילים מעוּכות בין שִׂפתותיו המרטיטות ואוּד-סיגריה. מאנסבּאך הִזמין לעצמו כּוסית ריזלינג, מיסב אל דלפּק עץ ה-teak. מִזווית עינו, בלי להסב פָּנִים או תשׂוּמֶת-עין, הריהו משגיח בִּשְחוֹר צלליתו השקֵטה של אותו הקוֹנְסְיֶרְז'. זה – מתנדף חרישית מן הבָּאר ונבלע בַּפּרוזדור שמִנגד. הוא עוקב אחריו תוך שמירה על מִרווח-הזָרוּת, כַּמוּסכּם, בִּשתיקה. טוּכנֶר חותך בפינת הפּרוזדור לִשֹמאלו ויורד שם לָעומק. "תִּזָּהֵר," הוא לוחש לו מבלי לגלות את פּניו (אך ממתין לו, חשוּך), "יש כּאן חמש מדרגות, כּשתִספּוֹר עד חמש אז תדע שהִגעתָּ. מה שתִראֶה פֹּה תשמור בּליבּךָ אבל לא תסַפֵּר לשוּם איש."
הוא רוצה לשלוף מַצָּת מתוך כּיסו אבל נִמלך בּו. טוּכנֶר אינו מדליק אור וגם הוא לא ידליק, מי צריך כּאן צרות? אינסטינקטיבית עוצם הוא עיניו וסופר בִּלחישה עד חמש, לא בּלי פּחד. אַיְנְס, הוא שוקע... צְוַי, דְרַי, הוא מנמיך... פִיר, הוא שב וסופר, עד הפִינְף...
מִכּאן, מן המישורת התחתית, הכּל כּבר טכני. טוּכְנֶר נועֵץ, הוא שומע, מַפְתֵּחַ. פותח בו דלת של עץ. בַּמרתף, רק אחר שהִגיף את הדלת ומאנסבּאך סמוּך אליו, פּנימה, מעלֶה הוא בּלאט אור קלוּש, לימוני, בִּמנורה מפוּייחת של גאז.
"מה לשַנּוֹת בַּפּספּורט?" הוא שואל.
"את ה-Yude," מפגיע בו מאנסבּאך. אור המנורה מגלף מן החושך שולחן, קְצֵה מיטה וכיסא. בּפינת השולחן ערוּכים קולמוסים, קַסתות-דיו חותָמות שחורות-גוּמי. בּרית-מילה הפוּכה זו, מ- Yude ל-Deutsscher, אורכת דקות מתוּחות.
 
ועכשיו, כּאמוּר, זהו יום המחר. הוא משקיף מחדרו אל הבַּאנְהוֹף. פּני הרציף משחירים מִנחילֵי אנשים, מִקרונות, מֵעָשָן. עוד שעתיים יֵצֵא האקספּרס הנכסף מבּרלין לטריאֶסטֶה. עד עשׂר עליו לפַנות את החדר ועד למחרת גם את הארץ, אִם יזכֶּה.
הוא מצמיד את ידו אל כּיסו השׂמאלי, אל מקום שהלב מִסתתר בו. לא רק הלב, גם דפּי הפּספּורט הנוּקשים, הזיוּף והסוד. ניתוּח שינוּי-מין, אומרים, הוא עניין למיעוּט פֶּרְוֶרְטִי. כּמה פּרוורטי הוא מי שממיר זהוּתו מִתוך צורך לִשׂרוד?
פּתאום, מן הפּרוזדור, קולטות אוזניו נהיקות של בֶּכִי. לא קול אחד אלא שניים-שלושה וכולם בסופּראנוֹ דק-דק. אין לו צורך, למאנסבּאך, להיות מוּסיקאי לדעת שאין זה קול-גבר. לא ניתוּח של מין או זֶהוּת מעכּבו מִלבדוק זאת, ניתוּח-מצב.
אסוּר לךָ להִסתבּך בּצרות הזוּלת, שומע?
שומע, ודאי ששומע. בּוכים מול דלתי ואני – חֵרֵש...
כּשבּכיתָ אתה מול דלתם של זרים כּלוּם פּתח לךָ מישהו דלת?
לא, גם לא קלארה, אִמו של ילדִי. כּלוּם רציתָ שכּכה אֶנהג?
רציתי שתִנהג כּמבוגר ולא כילד. בעוד שעתיים, אם לא תִסתבּך, אתה שם, בַּוָאגוֹן – ציפּור דרור...
אני לא מִסתבּך, רק יוצא לַפּרוזדור. ניגש לַשירותים שבּקָצהוּ. מה זה, כּלא?
כּלא זה מה שצפוּי לךָ, כּסיל, אִם כּעת תקלקל את הכּל...
קול הבּכִיָּה מתמשך, לא נִרגע, ועכשיו גם גובר וגוֹבֵהַ. ואולי רק נִדמֶה לו מִשוּם שאוזני המָאֶסְטְרוֹ שלו כֹּה כּרוּיות? הוא מוּדָע, הוא מוּדע בהחלט לַחשש שטומנים לו בַּחוּץ מין מלכּודת. גם רחמים הם מוקש, פִּתָּיוֹן. הגֶסטאַפּוֹ מוּכשרת לַכֹּל...
אבל משהו חזק (וגם טיפּשי מאוד) לופת בּו. הוא תוחב מַפְתֵּחוּ בּחריר המנעול ויוצא לַפּרוזדור, מצוּמרר. שני ילדים ואִשה צעירה, ושלוש מִזוודות, וּבֶכִי. "מה קרה?" הוא שואל (משום מה, בִּלחישה). היא פּוחדת לומר לו. הוא זר.
מחסום החשדנוּת איפוא הוּא דוּ-סיטרי, מוּכּר לו. כּמו תחתית כּפוּלה בּמִזוודה של מבריחי סמים. "תִּכָּנְסוּ," הוא פותח את דלת חדרו (חדרו רק לשעה קלה בּלבד עוד, רק עד עשׂר). רק אַחַר שהוא סח לה: "שוּם איש לא יִראֶה" היא לוחשת לו: "דַאנְקֶה" ("תודה"). כּלוּם היא חושדת, ניצַת בו הירהוּר, שגם הוא כּאן נמלט מן הצַּיִד? הם נכנסים כִּכְפוּאֵי איזה שֵד, כחוטאים, כמִתנצלים על שגוזלים אוויר, או זמן. הוא נִדבּק מחרדתם (לא ששלו, עד כּאן, נָפוֹגָה) ומכניס מיד את שְלוֹש המִזוודות מן הפּרוזדור. "לא לבכּות," הוא אומר ומצמיד אצבּע שׂמֹאל לשׂפתיו המִתכּווצות כמין צַמְצָם הדוּק של "לַיְקָה". בּו-זמנית הוא מורה בִּימינוֹ על הדלת, אותה, רק הרגע, נעל.
זה פועל את שלו, הבּכִיוֹת שוככות. כמו עכשיו הם שוּתפים לאיזה סוד, לקונספּיראציה. הוא מושיב אותם אט-אט על המיטה סְתוּרַת-הלילה. בַּכּוס האחת, שעל שׂפת הכּיור, הוא משקה את שלושתם, "תֵּרָגְעוּ."
כּעת, שהם שקוּעים בִּלגימתם המִשתנקת (עדיין כִּתפי האִשה מרטיטות והילד נתקף בּשיהוּק) הוא בּוחן את פּניהם: האִשה, כִּמדוּמֶה, בת שלושים או פחות, שחרחורת. הילדה בת חמש או בת שש והילד צעיר אף יותר, פּעוֹט.
"אַלְזוֹ, עכשיו," הוא צונח על קְצֵה הכּיסא היחיד שבַּחדר, "עכשיו לסַפֵּר בדיוק מה קרה, אבל בלי שום היסטֶריה, שְטִיל..." ורומז בידו על הדלת מִשׂמֹאל, וּממתין עִם הִשָּמַע פּסיעות מִחוּץ לה, שתִּדֹּמְנָה. ומציץ מן החלון, תוך הגבּהת הראש החוּצה, אל שְעון-תחנת-הרכֶּבֶת הגוֹתי (כבר תשע פּחות ארבּעים...)
היא שולפת מִמחטה ומקנחת את ריסיה. היא יפה, יפה מאוד אפילו, רק עכשיו הִבחין. במילים מועטות – כּמודָה באשמה שעוד טרם הִטילוּ עליה – היא אומרת: "לבְּרוּנוֹ הִתירוּ לצאת אבל לא לַקטנים ולא לי..."
"למה?" הוא שואל (אך כבר מבין, דוֹמֶה, מדוע).
היא נִשנקת, עכשיו לא מִמיים, מִפַּחַד. "לא אָרִי," היא סחה, "מבין?"
הוא מבין, עכשיו כבר בלי "דוֹמֶה". כבר לא נִצרך לְרֶמֶז. כל "לא" יש לו "כּן" בּבֶּרלין סיוּטית זו. "לא אָרִי" הוא "כּן יהוּדי".
הוא טופח על גבּהּ שתִתאושש, תפשיר מִפַּחַד. כך מקנחים גזיזֵי כּפור מִשימשה: החֲשָד, החרטה שמא אמרה יותר מִדי. איך יודעים הנִרדפים על מי לסמוך, בּמי לִבטוח, כּאותן חיות זרות, אגב ריחרוּחַ, זו את זו? הרי כּל שאמר לה עד כֹֹּה אין בּו כּלוּם לערוב שאינו שוטר-חֶרֶש (למה שלא יתחזה איש-גֶסטַאפּוֹ לְזָר הפּורשׂ חסוּתו?) וּמה שלומר לה ודאי לא יעֵז ("גם אני, כּמו האיש שלָךְ, Yude") לא בּדיוּק מִתחבּר, הוּא מריח, אל טיב מוצאה הגִזעי.
בּרוּנוֹ לוי, בּעלהּ, נמלט בּרכּבת של שמונה וחצי. כיוון שנִתפּס עם כּרטיס לטריאֶסטֶה הִניחוּ לו לברוח, יהוּדי אחד פּחות. אִלמלא השעה והדוחַק אפשר שאף זה לא היה מִתאפשֵר לו (קרונות הרכּבת החלוּ לזוּז כּבר, אך היא וִילדיה עוּכּבוּ). מאחר שהיא אָרִית גמוּרה לא הועילוּ פּנִיוֹת, לא תחינוֹת ולא בֶּכִי. היא ועִמה הקטנים הוּרחקוּ מן הכֶּבֶש, הוּרדוּ לָרציף. את ליל-אמש בּילוּ בְּמלון זה עצמו, היא וּבּרוּנוֹ וליזל וּפרַאנצל. מי היה משער שיִּקְרֶה להם כּכה? ובכן, איך יוצאים מן הסבך?
מאנסבּאך איננו משיב אך חוזר ומציץ בחלון, אל הבַּאנְהוֹף. שְעוֹן תחנת הרכּבת מורה על חמש עֶשְׂרֵה דקות לתשע, לא שנייה פּחות. הכֹּרַח, הוא יודע, הוא אבי ההמצאה, ממש כּשֵם שבּרוּנוֹ זה הוא אבּא של פראנצל וליזל. "אֶת הפּספּורט," הוא זורק לה ישר בַּפּנים, בִּלחישה אך בּתוקף. "אַתְּ יורדת איתי אבל שְנֶל, פרַאוּ לוי. צריך לטפּל בַּפּספּורט..."
לעצמו של דבר, הוא איננו נִצרך לה בשביל הטיפּוּל אצל טוּכְנֶר. אילוּ חיכּתה כּאן עִם שני הקטנים היה רץ וחוזר לבדו. אבל אין היא נראית לו, למרות דמעותיה, כּמי שהיא, נֶעבִּיש, נאיבית. מי שוטה ויפקיד דרכּונו בּיד זר בימים שאי-אֵמוּן הוא האָמִין שבַּקלפים?
ובכן.
הזמן יקר עכשיו כּפז, אם לא כִּפליים.
הוא דם-החיים האוזל כּל שנייה. לִפעמים גם הזמן אין לו זמן.
"וּמה עם פראנץ וליזל?" היא מקשה קֻשְיה וקושי.
"הם יֵשבוּ פֹּה שקטים עד שאִמא תחזור. בלי לפתוח לְאיש כּמוּבן..."
בּאומרו זאת איננו מביט בָּאִשה. רק בּהם, בַּילדה וּבַילד. מֵעֵבֶר לַזרוּת, לִטוַח-הגיל, לִכפוֹר-הפּחד, דולג בּינם איזה אֵמוּן על מרחקי שנות-אור. הוא אינו מסוּגל להוכיח זאת כּלל אך זה חי ונוֹכֵחַ כמו זרם. חשמל אנושי. הצתה אינסטינקטיבית. הילד חָדֵל מִלִבכּות.
וכעת הוא יורד איתה עד המרתף, ממלכתו הנִסתרת של טוּכְנֶר. "זהירוּת," הוא מתרה בה, "חמש מדרגות," ונוטל, אבּהית, את ידה. היא אינה מתנגדת, סְבִילָה, כּוּלָה תְלוּת. על אף מתיחוּתן של הנסיבּות זה דֵי מחניף לו. הוא מקיש, כַּמוּסכּם, על חֶלקת אותה דלת. ארבּעת הטאקטים של בֶּטְהוֹבֶן. יד הגורל מן ה"חמישית".
טוּכְנֶר איננו פּותח מיד. הדממה מפחידה אף את וילי. "מי שם?" בּוקע מֵעֵבֶר לַדלת מין קול חשדני ועויין.
"אני, המָאֶסְטְרוֹ," כך מאנסבּאך, נבוך, "אני ועוד מישהוּ, פְּתַח כּבר!"
טוּכנר הלא מגוּלח, בּפיג'אמה, פּותח: "הכּסף מראש..."
תוך דקות אחדות, לאורה הכִּילַי של אותה עששית-גאז חיוורת, נִשלמת האלכימיה של דוקטור פאוּסט-טוּכנר ולילי לוי נעשׂית לקלארה מאנסבּאך, שוֹיְן. שני שמותיו של בּנו של מאנסבּאך, דיטריך מָרִיָה, כּרצון אִמו, יורשים את מְקום שמו של פראנץ לבית לוי וליזל לוי נעשׂית ללוֹטֶה, סוף פּסוּק. קלארה, קתולית שומרת-מסורת, אשתו של ה-Yude הֶר מאנסבּאך, הִקפּידה על השֵם הדוּ-מיני של בּנם, "מָרִיָה", כפי שהִקפּידוּ הרבּה אִמהות (זו של רִילְקֶה, של רֵימַארְק, של וֵבֶּר). אפילו שנת הוּלדת בּנו האמיתי של מאנסבּאך, נִמצֵאת לה, בִּזכוּתו של טוּכנר, תקנה נאה. היא מִתפּצלת לשתי שנות-לידה ועִם זאת מחליפה גם קידומת: שנת לידת פראנצל (36) וּשנת ליזל (34).
אבל אז, בּשוּבם לַקומה השלישית, אל חדרו הנעוּל של הֶר מאנסבּאך, אין פראנץ וליזל פּותחים את הדלת, על אף שידוּלי הורתם.
מאנסבּאך מציץ מבוהל בַּשעוֹן (עוד מעט וּכבר תשע ורבע). מה אמרתי לךָ, מִתעלל בּו ליבּו, שוּם צרות הזוּלת כּאן, זוכר?
ההיא, אִמם של הקטנים, גועה כּילדה בּבֶכִי. יש סף-כוח-סבל שאין לעוברו בלי לפרוע קנס יקר לעצבּים שנִתמרטוּ. סף כּזה מן הסתם הוא סיפּוֹ של החדר הזה, הנעוּל כּבית-כּלא. איך פּותחים בלי מַפְתֵּחַ? (ההוּא שהִשאיר להם מאנסבּאך עצמו – הוּא בִּפְנִים). הכֹּרַח, כּבר אמרנו, הוא אבי ההמצאה. רק שכּעת זהוּ אב עצבּני הנושך את שׂפתיו מִתוך זעם. הוא זורק לה "חַכִּי!" לאותה אוּמללה השׂורטת כּחתוּל בַּדלת: "ליזל, תִפתחִי לי!" – וטס, כּמין צרור הנוֹרֶה מִקְנֵה "שְמַייסֶר", אל טוּכנר, בּעודו אוחז בִּשני הדרכּונים. טוּכנר, ששב ואיחה בִּיגיעה את קִרעֵי תנוּמתו המוּפרעת, זונק למִשמע ניקוּשיו הנִשנים, בּטהובֶניים או לא, של המאסטרו על דלתו.
"אתה שוב פעם כּאן?" הוא נובח נִרגז, "מה עכשיו, אם מוּתר לי לדעת?" מאנסבּאך מפציר בּו: "מַפְתֵּחַ רזרבי לַחדר שבּו לנתי. שני קטַנֶּיהָ שם כּלוּאים..."
טוּכנר חוטף מידיו בּלי הסבּר רציונאלי את שני הפּספּורטים. "יש לי דבר-מה לתקן שם," אומר הוא וּכבר מתלבּש ויוצא. הוא עוטה עליו מעיל שלא מסתיר את הפּיג'אמה ורץ עִמו כּחֶתֶף אל דלפּק-הקבּלה (זה, שמאחוריו בּילה, מִסכּן, את כּל ליל-אֶמֶש) ועִם שפּולט לִכְפִילוֹ, איש מִשמרת-היום, צרור-מילים לא בּרוּר, תולש מן הוַו את כּפילוֹ של מפתֵּחַ חדרו הנעוּל של הֶר מאנסבּאך ורץ בּעִקבות המָאֶסטרוֹ, חטוּף נשימה, לשחרר את דלתו.
בַּקומה השנייה כבר נִקהלת סיעת דיירים סקרנים מִסְבִיב לילי. היא – בּשֶלָּהּ, מִתייפּחת, חובטת בַּדלת, אך כּלוּם לא מועיל. "רק זה היה חסר לנוּ," כך טוּכנר למאנסבּאך, חֶרֶש, "רק הגֶסטַאפּו עדיין לא כּאן. חוּץ מִזה – ההרכּב כּבר מלא..."
אך איננו מסתפּק בּאמירה, חולץ ידיים. זו מחזירה אל חדרה איזו גברת וזו הודפת אל חדרו אדון אחד, טרדן. "אַנְטְשוּלְדִיגֶן זִי בִּיטֶה" (קְרִי: "סִלחוּ בּבקשה") הוא סח לפּאפּאראצים אלה, "זה הוֹטֶל, לא צִירְקוּס!" עד מהרה מִתְפַּנֶּה הפּרוזדור מאותם סקרנים תוקעי חוטם וּמאנסבּאך וטוּכנר ולילי רק הם נותרים לבדם שם. ובכן?
ובכן, מושיט לה טוּכנר מימחטה, לַמִתייפּחת. זו, בּניגוּד לַמעיל, לַפּיג'אמה, לשֶלֶף לחייו הלא גלוּחוֹת – צחה מִצְּחוֹר. וּמיד הוּא נועץ מַפְתֵּחוֹ בּחריר המנעוּל בּמֶחוַת הוֹקוּס-פּוֹקוּס. סֶזַאם נפתח אך אבוי: עַלי בַּאבָּא איננו. אין זֵכֶר לְאיש.
לעצמו של דבר: לא לגמרי, שלוש מזוודות שעוּנות שם לַכּותל. בין המיטה הסתוּרה מליל-אמש ובין תַּרְכּוס-החפצים של מאנסבּאך, בַּפּינה. כִּקרובים עניים בּשִׂמחה-לא-להם הן נִראות כּמִתאמצות לתפּוס את מינימוּם-השטח. בְּרַק אבזמי המתכת מחזיר את ניצנוּץ אור-היום בַּחלון. אך היכן הקטנים? יש דבר-מה מאיים בִּשתיקת חפציו של החדר. מִטפּחתו הצחה-מגוהצת של טוּכנר נִקמצת בּאגרוף-האֵם הצר, כּוּלה דמעות. מאנסבּאך איננו מבין מפּני מה אך נמשך כִּבמגנט אל מול ארון-הקיר מִנגד. רק הבּוקר הסיר את בּגדיו מִשוּרת קולבים התלוּיים בתוכו.
בַּמבּט הראשון מזוּהֶה פּרט חשוּד: מפתחות שתי דלתותיו של הארון פּרחוּ, אינם שם... מאנסבּאך נשבּע לעצמו בלי מילים (אך בּתוקף, בִּצמרמורת) כי היו כאן אך עתה. תקוּעים עד חֶצְיָם בחלל כּל חריר, בּוהקים בְּרַק-מתכת דְמוּי-כּסף, נענוּ, הוא זוכר, לפחות פּעמיים, לידו שבּה פּתח ובה נעל את הארון.
טוּכנר איננו נזקק למילים, הוא קורא בעיניו של הֶר מאנסבּאך. מכּיס מעילו האפור, המָּהוּהַ, שולף הוא כּקוסם מִתוך צילינדר – דוּפְּלִיקָאט! לצִווחת פּתיעתה של האֵם, מאחור, וּלהֹלֶם רקותיו של המאֶסטרוֹ הסמוּך לו, בּוחש הוא בּאותו הדופּליקאט בּחור כּל סֶגֶר – וזהו, הארון נפתח (על שני הקטנים שֶבּוֹ...)
"ליזל!" בוקע הקול מִשִּׂפתי האשה הנדהמת, "פראנצל!"... היא חופנת אותם, שני גוּרים מרטיטים, מחֶשכַת הארון, "מה קרה?"
הילדה מרעידה, מִתקשה בּדיבּוּר, נלפּתת אל אִמָּהּ בּציפּורניה, גם הילד. רק לאחר ששוכך רעדם מצטרפות המילים לאיטן.
מסתבּר ששמעו בּקולו של ה"דוֹד" (מאנסבּאך מחליט כי מיד יעמיד את שניהם על שינוּי אותו סטאטוּס). "איך שמַאמִי והוא רק יצאו," כּכה ליזל, "נעלתי את הדלת של החדר, מִבִּפְנִים." רק מה? שוּם אמצעֵי-זהירוּת אינם חברת-בּיטוּח. דקה לאחר-מכן כבר מהדהד בה, בַּדלת, מקש אגרופים.
ליזל, ליבּה מפרפּר כּציפּור בִּכלוּבה וכוּלה מרטטת, הִספּיקה לשלוח אל פּיו של אחיה כּף-יד, בּחזקת משתיקוֹל.
"פִּתחוּ את הדלת!" נִשמע שם קול בּאס מלוּוֶה בּהלמוּתן של חבטות עזות, "פִּתחוּ כּבר!"
אך כּאן נצטרף קול שני: "הם גרים בַּקומה השלישית, קומנדאנטֱ!"
מיד היה מיקצב בּוטה, נמרץ של מגפיים, דועך וּמתרחק משם לאורך הפּרוזדור. ליזל הִסמיכה עוּבדה לעוּבדה ופתאום נִצטרפוּ מהן שתיים. אַיְנְס: הם עולים אל חדרם שֶבּו לנוּ, וּצְוַי: הם צפוּיים עוד לשוּב.
"הם" – משמע אותם שהִפרידוּם היום מאבּא. אותם שהורידו בּכוח את אמא, את פרנאץ ואותה – לָרציף. לא די, מִתחוור לה, לבת החמש, שקרעו משפּחה זו לשניים. כּעת חוששים הם שאמא וּפראנצל והיא יצטרפוּ אל האב...
כל זה חולף בּמוחה הקטן כּברק בּאופלו של ליל-גשם. הבּרק הוא חתוּף, צץ לרגע וגז, אך להרף-מעוּפוֹ בּורקות אלפי טיפּות של כּפור. ליזל איננה זקוקה לאלפי הברקות, גם אחת מספּיקה לה: היא פּותחת את דלת אותו ארון-קיר וּבוחנת בעיני פּורץ-קוּפּות את המנעוּל.
מסתבּר לה: כמו של "יֶל". נִסגר בִּקְלִיק אחד וזהו. מה שפּותח זה רק המפתֵּחַ ורק מִבַּחוּץ, זה בּרוּר? בּרוּר, היא אומרת, בּרוּר רק מפחיד. אך מה שמפחיד עוד יותר זה ה"הם" שישוּבוּ לכאן בתוך רגע. איך הם יודעים שעברנוּ לַחדר הזה, אנשים כבר הִלשינוּ? איך מזהירים את ה"דוֹד" ואת אמא שלא יחזרוּ לכאן, איך?...
היא אינה מוצאת תשוּבות מלבד מוצא דחוּק, כּמוה. כל זה מבעית מדי, עז וסבוּך מִמוחה של ילדה בת חמש. שאלות גדולות תובעות בּקיאוּת גדולה מִזו שֶיֵּש לה. ליזל בּקיאה רק בַּזמן האוזל לה (שלא כּדִמעות עיני פראנץ).
קול צעדם של ה"הם", השבים בדיוק כַּצפוּי, שוּב הולם בּה. הלמוּת מגפיים קנוּטה מאותו חיפּוּש-שווא בַּקומה השלישית... חֲדַר הזוּג לוי, מאֶמֶש, הוא ריק. גם ידי רודפיהם כּאן ריקות הן. מה שוודאי אינו ריק כּבר הוא לב הילדה, המלא בּאימה.        
 
היא רומזת לו, לפראנץ, שלא יעֵז לפצוח הגה. היא עוקרת את שני מפתחות דלתותיו של ארון-הקיר מִמוּל ומשלשלת לכיסה. אין לה ספק שכּליאה בּארון, אף ששני המפתחות עִמה בִּפְנִים, משמע מלכּודת. אך מוּטב לה ליפּול למלכּודת כּזאת מאשר לִזרועות אותם "הם".
פראנץ מציית לה, חיוור ונבעת, ונכנס לארון זה, כּמוה. היא חובקת אותו כּמין אמא קטנה, מגיפה את דלתות הארון. קְלִיק מנעוּלי המתכת בּעת הטריקה הוּא פּסק-דין קטגורי: או תפיסה (אִם לַ"הם" יש מפתֵּחַ רזרבי) או חֶנֶק מחסרון-אוויר בִּכלוּב זה, או שניהם...
תוך שניות היא שומעת אותם בַּפּרוזדור, מטיחים אגרוף-זעם בַּדלת. שוב אותו קול: "אין כּאן איש, קומנדאנט. הם ודאי כבר בַּחוּץ, נמלטוּ..."
"כּשאשאל אותךָ, רַאוּשֶנבּאך, מה דעתךָ – תענֶה!" כך ה"בּוֹס", בִּקְרֶשֶנְדּוֹ. "בּינְתיים תֵּן מפתֵּחַ-גנבים וּבלום את פּיךָ. מה שצריך לפתוח זה הדלת, לא הפֶּה!"
ליזל לוחצת אוזנה אל פְּנִימָן של דלתות הארון, כּוּלה פַּחַד. ידה האחת על שׂפתיו של אחיה ואילוּ השנייה על פּני גבּוֹ המִצטמרר. מִצד הפּרוזדור היא שומעת בּרוּרות איך חודר אותו מכשיר-פּריצה לִמְעֵי מנעוּל-הדלת. צליל הסיבּוב בּחריר-המתכת כּמוהו כּחיטוּט סכּין בתוך בִּטנה שלה.
דלת החדר נִפרצת איפוא בּאחת, היא שומעת, הם כּאן כּבר. קול מגפֵי הפּורצים עט לו פּנימה וּכבר הם מודדים את כל רוחבּה של הזירה. "יש כּאן שלוש מזוודות, קומנדאנט, וארגז-חפצים כּתוספת."
"כן, רַאוּשֶנבּאך. זה נכון, רַאוּשֶנבּאך. מסקנה: הם עוד כּאן. ווּנְדֶרְבָּאר..."
"מִתחת לַמיטות, הֶר קומנדאנט, אין איש, בּדקתי."
"אִם כּכה, רַאוּשֶנבּאך, חַפֵּשׂ בּעומק הארון."
"אין מפתחות בָּארון, קומנדאנט."
"מה פּירוש?"
"חֲסֵרִים. בּכל דלת."
"אבל יש לנו, הֶר דוּמְקוֹפְּף (כּסיל) מפתח-גנבים."
"לא נִכְנָס, הֶר קומנדאנט, שני החורים צרים מִדי פֹּה."
"אז תשבּור את הדלתות."
"בּית-המלון יגיש תלוּנה."
"למי?"
"לאוֹבֶּרלויטנאנט קוּרט מילר, בַּגֶסטַאפּוֹ."
"איתו מוּטב שלא להִסתבּך. נמתין בַּחוּץ..."  
(גוֹט, מִתפּללת לה ליזל בּעומק חֶשכַת הארון, ללא הגה, שאִמא וה"דוֹד" לא יחזרוּ עוד, לא כָּרגע...) וּכבר היא שומעת, יותר מרחוק, את המשך דוּ-שִׂיחם של ה"הם":
"כּאן, קומנדאנט? בַּפּרוזדור? מוּל הפֶּתַח?"
"לא-לא!" נוהם ה"בּוֹס", "נרד למטה, בַּכּניסה."
ותיכף, כּהסבּר לשינוּי-טאקטיקה כֹּה דראסטי מִמה שרק לפני דקה צידד בּו הוּא עצמו: "אִם נמתין בַּפּרוזדור עלוּלה חדרנית (ששוּחְדה אצלם מראש) להזהירם שיש כּאן אַמבּוּש."
"אבל, הֶר קומנדאנט – המזוודות הן כּאן עדיין! וּמי שהן שלו מוּכרח לבוא וּלְקַחְתָּן!"
"כּשטובעת סירה עמוּסת מזוודות, רַאוּשֶנבּאך, זה רכוּש מוּל הנפש. מי שרוצה להציל את חייו מוותר על כּל השמַאטֶעס וּמשליך אותם לַיָּם..."
הם עוצרים מעלית ויורדים בה מיד לדלפּק-הקבּלה שבַּכּניסה, תופסת ליזל. רק מה? תוך שתי שניות שוב מִתדפּקת יד בַּדלת ואמא וה"דוֹד" שלא עלוּ בַּמעלית כּי אם בַּמדרגות, למזלם, קוראים לה "ליזל!" אך היא, מרוב אימה, אין בּכוחה לפלוט מילה.
(ושמא זה לא אמא וה"דוֹד" כּי אִם מלכּודת, ואֵלֶּה, הרוצחים, רק מחקים את קול אִמָּה? כּמו הזאב בּ"כיפּה אדוּמה" שהִקיש על הדלת של סבתא: "סבתא, פִּתחי לי. אני נכדתך והבאתי לָךְ סל עִם כּל טוּב"...) - - -
 
מאנסבּאך מגיש אל שִׂפתי הילדה והילד אט-אט כּוס של מים. הוּא מבחין כּיצד טוּכנר נועל מחדש את דלתות הארון שרוּקַן. זהיר וערמוּמי כּמין חיה למוּדת-צַיִד שוֹלֶה הוא מִכּיסהּ של ליזל את המפתחות. בִּזריזוּת הוּא תוקעם בדלתות הארון, כּל אחד בּחריר היָּעוּד לו. אִם ישובו ה"הם" יחשבו כּי טעוּ בּו, בַּחדר שתקוּעים בדלתותיו של ארונו שני מפתחות הבּולטים מחוֹרָם ושאין מזוודות בּו, שוּם זֵכֶר. כּלוּם לא יֶחְסַר בּו בַּחדר הזה חוּץ מעצם בִּלבּוּל האויב... מה שיֶחְסַר, וּמוּטב שיחסר, הוא קווארטֶט כּלֵי-מיתר זה של מאנסבּאך: שני ילדים ואִשה וּמָאֶסְטְרוֹ, וכל העצבּים בּפּיציקאטוֹ, כּל הזמן...
לצאת אִם כּן, מיד! אך איך יורדים אִם יש שם אמבּוּש? אותם כּלבי-הצַיִד מוּל דלפּק-הקבּלה, לוֹעם מַגִּיר כּבר ריר על תֶקֶן פוֹרְשְפַּיְז טרם טֶרֶף, כּי רק הגיוני הוּא שמי שהִשאיר מזוודות פֹּה יחזור לְקַחְתָּן...
היגיון, אחִיו של שׂכל הישר, הוא דרך-מלך. אבל טוּכנר אין לו אח וכל דרכיו דרכי-צדדין. מי זה אומר כּי שִמךָ בַּפּספּורט הוא שִמךָ ואיננו תחפּושׂת? איפה כּתוב כּי לצאת מִמלון מוכרחים אצלנו דווקא מהיכן שנִכנסים? אִם בּניין יש לו כּניסה כּמו שאדם יש לו רגליים, מן הסתם יש לו גם גג כּמו שלכל אדם יש ראש. אמת, לא כּל איש משתמש בּגגוֹ כמין פּתח-יציאה-לִשעת-חירוּם, יודע טוּכנר. אך בּה-בּמידה לא כּל איש משתמש בּראשו גם אִם יש לו כּאן ראש. כּך, למשל, אותו הֶר קומנדאנט והדוּמְקוֹפְּף רַאוּשֶנבּאך הממתינים להם למטה. מהר אִם כּך, מהר מִשיוּכלוּ אורחיו לתמוה (לאן זה? מה פּתאום?) הוא מריצם לַמעלית.
עוד הם תוקעים את עצמם בּחופזה בַּצינוק המִתנודד הזה שכּבר דלתו נִנעלת, נוחתת איזו פְרַאוּ בּפרוַת-שוּעל וכובע מעומק הפּרוזדור וּמִצטווחת: "אַיְן מוֹמֶנְט!"
טוּכנר איננו אוהב הפתעות, אבל זו – כּל מִשמָנֶיהָ כּמו קובעים עוּבדות בַּשטח. בְּיד שציפּורניה אדוּמוֹת, שְחוּזוֹת כּתער, עוצרת היא את דלת אותו כּלוּב מהִסָּגֵר.
"אני לקומה רביעית!" היא פּוצחת בְּאַרְיָה (וּכבר חֶצְיָהּ פּנימה). מה שנותר מֵעֶבְרָהּ של הדלת ממתין שם כּפִינָאלֶה של סימפוניה לא גמוּרה.
"זה בּאמת מְשַׂמֵּחַ לשמוע," כך טוּכנר, "אך אנחנו – לקומת-הקרקע, גברת. לנסוע למעלה בשביל להגיע למטה זה לא הגיוני..."
"אה!" היא דולה מן האופֶּרה בּוּפָה צריחת הצתה מאוּחרת. וחולצת בּקושי, בין דלת לבין הפּרוזדור, את מחֲצית נכסֵי דנַיְדֵי של גוּפהּ.
וּכמו שהיא נשארת לה בַּחוּץ, סמוּקה מִזעם, לוחץ כבר טוּכנר על כּפתור קומת-גג-המלון. עֲלִיָּה שהיא לצורך ירידה לא משוערת בּמוחם של האורבים למטה, דוּמְקוֹפְּף אַיְנְס אוּנְד צְוַי. יש בּעורפּוֹ של הגג, בּצידו הפּונה לחצר, מבאר הוא, כֶּבֶש מדרגות לוּלייניות לִשעת-חירוּם. אין עליו שטיח אדמוני אך קל לרדת: לא סוּלם מינוֹר ולא מאז'וֹר אבל סוּלם... "אתם תחכּוּ לי בַּגג שאֵרֵד ואחליף את הדקוראציה. נהג-מונית לבוּש פּיג'אמה מעורר חֲשָד..." הוא מגיע איתם אל הגג ואומר לו למאנסבּאך וכך גם ללילי: "כּשנגיע לאן שנגיע, בִּתנאי שנגיע – תבינוּ הכֹּל"...
מאנסבּאך, "אשתו" ו"ילדיו" ממתינים על הגג בּין צליפות שוֹט הרוּח. תוך דקות הוא מציץ לחצר ורואה מכונית ישנה מִסוּג Horch. טוּכנר שולף את ראשו מתוך תא-הנהג וידו מתנופפת. אות וסימן שמוּתר כּבר לרדת אך בּלי לעורר תשׂוּמת-לב.
עכשיו הם יורדים בּגרירת מזוודות מאוּמצת לאורך הכֶּבֶש. פראנץ הקטן מהדס כּאפרוח וליזל ואִמָּהּ מִתלליינות עד סיחרוּר-ראש. הוא טורח כּכל יכולתו להקל על שלושתם אך גם הוּא כּלל לא קל לו. טוּכנר ממתין בחצר במנוע דלוּק וּמפגיע בּו: "שְנֶל!"
"כּעת – להתפּלל שלא נפגוש צרות בַּדרך," אומר הוא בּצאתם בּלאט מן החצר לַכּביש. "כּוּלכם לכופף את הראש," הוא פּוקד, "אין ראשים בַּחלון, הבינותם? אַסְקַאנִישֶר פְּלַאץ היא אַסְקַאנִישֶר פְּלַאצְן: אפשר להתפּוצץ מרוב שוטרים וּבלשים..."
אך איש אינו עוצר בָּם (יש דברים בַּשמיים, הוֹרַאצְיוֹ). "בּעשׂר יצאה הרכּבת שלךָ מן העיר," אומר טוּכנר, דרוּך. "אִם לא נחטוף מחסום-דרכים מִכּאן עד מַרְיֶנְפֶלְדֶה, נגיע ממש עם השְנֶלצוּנֱג לַבּאנהוֹף (עם קו רכּבת-האקספּרס, לַתחנה). מוּבן?"
"מה עושׂים אם ימסור המלון לָאֶס-אֶס שבּרחנוּ לפני שנִתפּסנוּ? הרי השֵם מאנסבּאך רשוּם בַּיומן של דלפּק-הקבּלה וכל מִשְטֶרֶת-גבוּל תוּזעק..."
"בַּזמן שלא החזרתי לידיךָ," סח לו טוּכנר, "את דרכּונךָ, מאֶסטרוֹ, כּבר חשבתי גם על זה."
וּמיד הוא מושיט לו למאנסבּאך, ידו על ההגה, את שני הפּספּורטים (אותם הוא הִגניב לידיהם מִכַּסֶּפֶת דלפּק-הקבּלה בּתורנוּת-ליל-אמש, פִיקְס). מִתחת לתצלום בּומבּאסטי, חד של המאֶסטרוֹ רשוּם השֵם "הֶר גוּסטאב שוּשניק, מַיְנְץ, סוחר-עורות." בְּזה השני, של "אשתו" ("פְרַאוּ אִינְגֶבּוֹרג שוּשניק") צובט את לב מאנסבּאך תצלום טוב של לילי (יָפָה, כַּצפוּי, אף יותר מִבִּשעות חרדתה). שֵם הבּת ("הִילְדֶה") הופך ל"תֶרֶזֶה" ושֵם הבּן ("דיטריך-מָרִיָה") מוּחלף בַּשֵּם "קארל", גֶעמַאכט...   
כּך הם חומקים מִבּרלין ותופסים את רכּבת האקספּרס המפגישה אותם עם בּרוּנוֹ. כך הם זוכים להגיע לחוף פּלשׂתינה חיים וּשלֵמים. היום, בּיום-הזיכּרון, הם מדליקים נר יאָרצַייט גם לזִכרו של טוּכנר ז"ל, אחד מִלמ"ד ו"ו.