עשרות מבין חברי סומליו"ן (ר"ת – אגודת "סופרים ומשוררים לילדים ונוער", שם שאותו נתן לה בשעתו הסופר עודד בצר ז"ל), בראשות הסופרים החרוצים והמסורים ד"ר עדינה בר-אל ודוד בן-קיקי – קיימו אתמול [4.5] טיול לימודי לירושלים וביקרו בתערוכה המאלפת "אות ועוד" במגדל דוד, ובבית עגנון.
מאחר שגם אנחנו היינו שם, הצענו למדריכה הידענית להוסיף סיפור משלנו על ביקורנו אצל עגנון בביתו בשנת 1957 לערך, ובו פרטים מרתקים שהיו מעשירים בוודאי את מאגר ידיעותיה וגם את חברינו הסופרים. לצערנו היא התעלמה מאיתנו ולא קיבלנו את רשות הדיבור. אבל שמענו ממנה רבות על עמוס עוז ועגנון, וגם זכינו לראות את ספרו הראשון, "ארצות התן", עם ההקדשה לעגנון. גם אנחנו שלחנו בשעתו לעגנון את ספרנו הראשון, "המחצבה", וקיבלנו ממנו מכתב תשובה: "ספר יפה כתבת עד סמוך סופו." אבל לא מצאנו את העותק במדף שעליו עומדים בספרייתו שבקומה השנייה ספרי הסופרים ששלחו לו את ספריהם עם הקדשה. יש לשער כי לעגנון היה כבר אז חוש להבחין בין סופר חשוב לסופר נידח, כפי שהיה למדריכה שהתעלמה מאיתנו [או שהפריעו לו קטעי הארוטיקה בספרי "המחצבה" ולא חשב שראוי לו להימצא בחברת ספרי הקודש שבספרייתו].
אנחנו לא נחזור לשם, וחברינו הפסידו כמה סיפורים יפים ואופייניים על עגנון מפי אדם שהכיר אותו מקרוב לפני יותר מחמישים שנה, עוד בטרם נולדה המדריכה.
[הקטע פורסם לראשונה בגיליון 640 מיום 5.5]
 
 אהוד היקר,
למה אתה נעלב כל-כך בקלות? גם לי היה סיפור מבדח, נחמד, על עגנון שסיפרה לי בתו, אמונה. בכל מקרה יש לך במה נפלאה ואתה יכול לספר לכל הקוראים על היכרותך עם עגנון. אני אקרא בשמחה.
שלך
 רותי ירדני כץ
 
לרות היקרה,
אני לא נעלב בקלות כי אני מכיר מעט אנשים שאני יכול להיעלב מהם, אם בכלל, ורובם כבר מתו. אבל ההתעלמות של המדריכה הרגיזה אותי, כי מה שהיה לי לספר היה יכול להיות השלמה מצויינת לחברינו הסופרים באותו מעמד, ואני מקבל את עצתך ומביא את הדברים כאן ובפירוט רב יותר מאשר אילו הייתי מספר אותם בפגישה.
שלך
אהוד
 
והנה הדברים:
בשנים 1957 ואולי כבר 1958 סיימתי בעין-גדי את קריאת כל כרכיו של עגנון שיצאו עד אז לאור. היינו "חדר קריאה" – אורי שולביץ, שרגא רבין ואני, שוכבים כל אחד על מיטתו וקוראים עד שעה מאוחרת בלילה. כולל, למשל, שני הכרכים של "הר הקסמים" ואני זוכר את שרגא אומר: "אני קורא כבר כמה עשרות עמודים על איך הלבנים מסודרים בארון של הנס קסטורפ – ואני לא משתעמם!"
נמלכתי בדעתי וכתבתי לעגנון שהנה סיימתי את קריאת כל כתביו והייתי רוצה להיפגש עימו. קיבלתי ממנו מכתב בכתב החרטומים שלו שבו הוא מזמינני אליו באם אזדמן לירושלים. אני מצטט מהזיכרון אבל המכתב שמור אצלי בארכיוני. עשיתי טעות ופשוט באתי לביתו יום אחד, מבלי להודיע קודם [הכתובת היתה כנראה  עדיין רחוב יחזקאל, בטרם שונה שמו לרחוב עוז, סליחה, קלוזנר]. ישבו אצל עגנון ממש בכניסה הקומה הראשונה כמה אנשי ספרות, ביניהם דוד כנעני [שפירסם את הספר "ש"י עגנון בעל-פה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971], ועגנון התנצל וביקש שאבוא בפעם אחרת ושאודיע קודם. וכך אמנם עשיתי. באותה תקופה השימוש בטלפון היה ממש זר לי.
ובכן, זה היה יום קיץ והוא קיבל אותי בסבר פנים יפות וישבנו בחורשה שמאחורי ביתו, שאז היתה גדולה יותר ובה ברושים מאוושים ואחריהם הכול ריק. אדמת בור. אני חושב שזכות אבות, יותר נכון זכות דודה עמדה לי. הוא הכיר את דודתי אחות-אבי, אסתר, בשנות השלושים בתל-אביב, שם היה רוחץ בים ולא נבהל מנשים בבגדי-ים ומאווירה חילונית.
ישבנו אפוא בחוץ ודיברנו ארוכות. בעצם היה זה הוא שכל הזמן "ראיין" אותי ושאל רבות על עין-גדי ועל חבל ים המלח. סיפרתי לו דברים רבים שלימים כללתי ב"אנשי סדום", ואם איני טועה, לאחר שנה ויותר קראתי פרקי סיפור שלו ב"הארץ" ובהם התייחסות לים המלח ואולי גם לעין גדי, שהיה בהם הד לחומר שדלה ממני. אני מצטער שלא שמרתי אותם ולא טרחתי לחפש אחריהם לימים בכרכים שיצאו אחרי מותו של עגנון.
השיחה כנראה התארכה, ובין ערביים הציע שנצא לטייל כי עליו לבקר אצל הסנדלר שלו, שצריפו נמצא ממש בהמשך הרחוב שבו עמד ביתו. וכך יצאתי עם עגנון כשאני מלווה אותו עד פתח הסנדלר, ורק בסוף העזתי לשאול אותו את השאלה, אשר למענה בעצם עליתי אליו לירושלים:
"מדוע היה על יצחק קומר למות?" כלומר – מדוע הרגת אותו בסוף הרומאן "תמול שלשום"?
הוא נדרך וענה כבלחישת נחש: "מפני שהכלב נשך אותו!"
ולא יסף.
נפרדנו.
לא סיפרתי לו מאומה על ניסיונותיי הספרותיים באותה תקופה ולא הבאתי לו שום דבר משלי כי גם לא היה מה להביא. לא רציתי שיחשוב שאני מנסה לקבל ממנו איזו "הסכמה".
לימים, בשנת 1959, עליתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים אצל גרשם שלום וכבר הייתי מפרסם ביקורות על ספרים ושירים וסיפורים, ב-1963 יצא לאור ספרי הראשון "המחצבה" וחברי סניף אגודת הסופרים הירושלמית, ובהם אריה ליפשיץ, שלום קרמר, ישורון קשת ואחרים – פרשו עליי את חסותם, לאחר שגם התקבלתי לאגודת הסופרים, וכך היו לי הזדמנויות לפגוש את עגנון ולשוחח עימו בחטף פה ושם. גם העובדה שהייתי תלמיד של חברו גרשם שלום עמדה לזכותי.
הכרתי אז את דב סדן, וסיפרתי לו על אותה פגישה עם עגנון ועל תשובתו. סדן שלח לי גלוייה, זה היה מנהגו בכתיבה – בכתב-יד זעיר היה כולל בגלוייה אחת עולם ומלואו. הגלוייה נמצאת עד היום בארכיוני וגם פירסמתי בעקבותיה רשימה ב"דבר" על סוד מותו של יצחק קומר. סדן גילה לי אז, ואני מתאר לעצמי שלא רק לי, כי לעגנון היה, בתקופתו הראשונה בארץ-ישראל, קרוב-משפחה, אגרונום, שמת בכלבת מנשיכת כלב שוטה. אגב, מכון פסטר היחיד היה אז באלכסנדריה, ונשיכת כלב שוטה, ולא היו חסרים כאלה בארץ הפרועה והשוממת-למחצה, היתה ברוב המקרים כגזר דין מוות בייסורים נוראים על הננשך. לדברי סדן, חש עגנון נקיפות מצפון על שלא היה בידו בשעתו לעזור לאותו קרוב משפחה שחלה בכלבת.
ירושלים היתה אז עיר קטנה ומסוגרת. מדובר בשנים שלפני 1967, ואני הייתי מטייל ברחובותיה לפנות ערב, ולא פעם פוגש את עגנון הולך לאורך קינג ג'ורג' כשמגמת פניו דרומה, לעצור בתחנה של האוטובוס לתלפיות [קו 7 אם איני טועה ששימש השראה לסיפור "האוטובוס האחרון"]. ואם היה מוצא בן-לווייה, היה מעדיף תמיד להאריך את הדרך עוד תחנה ועוד תחנה ולבלות בשיחה.
באחת הפעמים פגשתי אותו כבר ברחוב יפו, ולאחר שצעדנו מעט הוא שאל אותי בהברה המלעילית הרכה האופיינית לו:
"אֶפשֶׁר אתה רוצה להשתין?"
 בית השימוש הציבורי היה אז בחצר צפונית ברחוב יפו, בין כיכר ציון לבין תחנת "אגד", שבה עמד בסימטה האוטובוס לתל-אביב כשפניו לרחוב. ואני, מאוד הייתי צריך להשתין, אבל התביישתי. מה, אני אעמוד ליד עגנון במשתנה ויחד נשתין? ולכן אמרתי שלא, אבל אלווה אותו.
וכך ליוויתי אותו לבית השימוש הגדול והאפל במקצת. הוא נכנס ואני חיכיתי בחוץ, מת להשתין ומפספס את המעמד של ההשתנה בצוותא עם הסופר הגדול והנערץ עליי.
לימים, בהמלצת פנחס שדה שעימו הייתי מיודד שנים אחדות ואחרי מותו גם הוצאתי על אודותיו את ספר נידח בשם "להסביר לדגים" – קראתי את הרומאנים של קנוט האמסון, ואני זוכר שבאחד מהם, "רעב" או "מסתורין", מתואר הגיבור פוסע עם אהובת-ליבו ברחוב בלונדון, והוא מת להשתין אבל לא נעים לו ממנה, והם הולכים והולכים, והוא מתאפק ומתאפק, עד שלבסוף הוא משתין במכנסיו!
לימים, כשיצא לאור ספרי הראשון "המחצבה", שלחתי לעגנון עותק וזכיתי לקבל את מכתב התשובה הקצר הנזכר לעיל, מכתב ששימש אותי נאמנה כתירוץ להביא סטודנטיות לחדרי השכור כדי להראות להן את המכתב של עגנון, ואידך זיל גמור.
ופגישה אחרת עם עגנון, גם היא אגבית, ובאור-יום, הלכנו לאורך קינג ג'ורג והגענו עד לתחנה של האוטובוס לתלפיות, שניצבה ממש אחרי תחנת הרכבת, לפני המדפיס הממשלתי. אני אזרתי עוד, היה זה אחרי שגיליתי את יצירותיו של בשביס-זינגר, ושאלתי אותו אם אינו סבור שהוא ובשביס-זינגר ממלאים תפקיד דומה – יצירתו-שלו משמשת לנו, הסופרים הצעירים, חולייה מקשרת לספרות היהודית של מזרח-אירופה, בעוד שיצירתו של בשביס-זינגר משמשת חולייה מקשרת דומה לסופרים היהודים באמריקה, דוגמת סול בלו (שתירגם בשעתו לאנגלית את הסיפור "גימפל תם") –
עגנון נדלק בכעס, כמו אז, כאשר שאלתי אותו מדוע היה על יצחק קומר למות, וענה:
"לא! הוא עוכר ישראל! הוא כותב שׁוּנְד!" כלומר, ספרות זולה, קלוקלת.
ובדיוק הגיע האוטובוס לתלפיות, ועגנון עלה עליו ונעלם מעיניי. זו היתה פגישתנו האחרונה.
לימים קיבלו שניהם את פרסי נובל, אני כתבתי על כך במאמריי עוד שנים לפני כן, שהם ראויים לפרס, ואולם היתה זו המלצתו של גרשם שלום שהכריעה כנראה את הכף במתן הפרס לעגנון.
היתה לי הזכות להכיר גם את בשביס-זינגר באחד מביקוריו בארץ, גם שלחתי לו וקרא את ספרי "אנשי סדום" ואף אמר לי, או כתב לי, כי בשעתו כתב גם הוא סיפור בשם הזה. עד היום אני בידידות רבה עם בנו של בשביס-זינגר, הסופר ישראל זמיר מבית אלפא.