פירוש המילה "נכבה" בערבית – אסון. תבוסה במלחמה היא אסון לאומי. כאשר מדובר במלחמה על כל הקופה, והתבוסה היא של כל הקופה, האסון גדול שבעתיים. מאחר והפלשתינאים הובסו במלחמת העצמאות, אין ספק שזהו בעבורם אסון. אין לצפות מעם לחגוג את תבוסתו ואין סיבה להלין על כך שהפלשתינאים אבלים על אסונם. אילו רק באבל על אסונם היה מדובר, אי אפשר היה למצוא בכך כל פגם.
הבעייה אינה בנכבה אלא ב"נכבה". הבעייה היא שאין מדובר באבל, המובן מאליו, של הפלשתינאים על תבוסתם (שהיה טוב אילו אף לווה בקורטוב של חשבון נפש ובחינה עצמית). המדובר בשקר ובעלילה שכותרתם היא "נכבה". ובשקר הזה יש להלחם.
שקר ה"נכבה" הוא הסיפור לפיו הקולוניאליסטים הציונים פלשו לפלשתין, וכבשו אותה מיד תושביה הפלשתינאים בטיהור אתני אכזרי – גירוש, טבח ואונס. שקר ה"נכבה" הוא הסיפור לפיו ליהודים נעשתה (או לא) שואה באירופה והם ערכו שואה לפלשתינאים. אין ילד פלשתינאי ב-63 השנים האחרונות שלא חונך על השקר הזה. אין ילד ערבי בעולם שלא גדל על השקר. אין ילד מוסלמי שמכיר סיפור אחר. ותעשיית השקר הזו, שהיא בסיס הדה-לגיטימציה לישראל, תעשייה המגלגלת מיליארדים, מצליחה לחדור למוחות רבים באירופה, בארה"ב ואפילו בישראל. כן, גם בישראל יש סוכנים של תעשיית השקר הנתעבת הזאת – בתקשורת, באקדמיה ואפילו במערכת החינוך.
בשקר הזה יש להילחם. המלחמה בשקר היא בראש ובראשונה מתקפת אמת. יש לדאוג לכך שכל אדם בעולם ידע את האמת. נקודת הבוחן של האמת ההיסטורית היא ה-29 בנובמבר 1947. ביום זה החליטה עצרת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. המדינה הערבית לא כללה רק את יהודה, שומרון ועזה, אלא גם את הגליל המערבי והמרכזי, הנגב המזרחי כולל באר שבע, הנגב המערבי, אשקלון ואשדוד, לוד ורמלה, אפילו יפו.
היישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות את אישור הקמת מדינת כבשת הרש הזו, בגבולותיה הבלתי אפשריים, וראה בהחלטה התגשמות חלום הדורות. הערבים התנפלו למחרת על היישוב היהודי, במטרה להשמידו, שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה, ולמנוע את ביצוע החלטת האו"ם.
נקודת הבוחן השנייה של האמת ההיסטורית היא ה-15 במאי 1948. ביום זה תם המנדט הבריטי. יום קודם לכן, הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל והושיט יד לשלום לערביי ארץ-ישראל ולמדינות ערב. הפלשתינאים יכלו לנהוג באותה דרך – להכריז על מדינתם (הם אפילו לא היו צריכים לגייס לשם כך את חנה מרון) וללחוץ את היד שהושטה לעברם. אך הם נהגו אחרת. ביום הקמת המדינה, כל מדינות ערב פלשו לתוכה על מנת להטביעה בדם, למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה.
מלחמה היא דבר אכזרי. במלחמה אנשים נהרגים, אנשים נפצעים, אנשים נעקרים מבתיהם. 6,000 יהודים, אחוז מן היישוב היהודי (בקנה מידה של אוכלוסיית מדינת ישראל היום, מדובר במספר שווה ערך ל-70,000 הרוגים), נהרגו במלחמה הקשה הזו. מי שפותח במלחמה, בוודאי בתוקפנות מרושעת, זדונית ואכזרית כל כך, נושא באחריות מלאה ובלעדית לתוצאותיה הקשות. הפלשתינאים ומדינות ערב, נושאים ב-100% מהאחריות לכל תוצאות המלחמה. אסון? נכבה? באשמה מלאה שלהם. נכבה תוצרת עצמית. זאת האמת, ואין בלתה. לא "נרטיבים" שונים ולא כל הקשקושים הפוסט מודרניים האופנתיים האלה. יש אמת ויש שקר. זאת האמת. סיפור ה"נכבה" הוא שקר.
אך זה לא כל הסיפור. אין לשכוח שההתקפה הזאת על היישוב היהודי ועל מדינת ישראל בת יומה הייתה הסיבוב החמישי של התקפות ערביות רצחניות על היישוב היהודי. קדמו לה מאורעות 1920, 1921, 1929, 1936-1939. יותר משנות דור לפני ה"נכבה". כמעט יובל לפני ה"כיבוש". וגם בתקופה שבין 1939 ל-1947 הפלשתינאים לא ישבו בחיבוק ידיים. מנהיגם הנערץ, אבי אומתם, המופתי חאג' אמין אל חוסייני, היה בן בריתו הקרוב של היטלר ושותפו לתוכניות הפתרון הסופי של העם היהודי.
וגם זה לא כל הסיפור. הרי היה למדינות ערב די זמן – 63 שנים, כדי לשקם את הפליטים הפלשתינאים והם בחרו, בעידוד הפלשתינאים עצמם, להשאירם כ"פליטים" מרצון, כדי שישמשו כגחלים לוחשות מתחת לרגלי ישראל וכאמצעי להנצחת הסכסוך ולדה-לגיטימציה לישראל, שמעולם הם לא הכירו בזכות קיומה.
הגיעה השעה שנצא מהתרדמת ונצא במתקפת אמת מול תעשיית השקר. מתקפת אמת בעולם, ולצערי יש בה צורך גם בארץ. חשוב שילדי ישראל ילמדו על תעשיית השקר של ה"נכבה". אך חשוב שילמדו שזו תעשיית שקר ושידעו מה היא האמת, ולא ילמדו שזה "הנרטיב הציוני" וזה "הנרטיב הפלשתינאי" כפי שאיננו מלמדים על "נרטיב השואה" מול "נרטיב הכחשת השואה", כשני נרטיבים לגיטימיים ושווי ערך.
הגיעה השעה שקול האמת ישמע.
2. קשר בל ינותק
את שירו "מגש הכסף" פירסם נתן אלתרמן בטורו ב"דבר" – "הטור השביעי", שבועיים בלבד לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. הארץ נשטפה במערבולת דמים, עקב ההתנפלות הרצחנית של הפלשתינאים – ערביי ארץ-ישראל, במטרה להשמיד את היישוב היהודי בארץ-ישראל, למנוע את הקמת המדינה ולהשלים את מלאכתו של היטלר, שנתיים אחרי השואה.
ברור היה לכל מי שעיניו בראשו, שכל צבאות ערב יפלשו למדינה ביום הקמתה, על מנת להטביעה בדם. צריך היה הרבה מאוד חזון ואמונה כדי לשער שבמערכה הזאת ידינו תהיה על העליונה. נתן אלתרמן, בשירו הנבואי, העז לתאר, באותם ימים קשים, את טקס הניצחון, אחרי שהארץ תשקוט. ובאותו הטקס, טקס הניצחון, העצמאות, השלום – מופיעים הנערה והנער שנפלו, ומכריזים באוזני האומה: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך נתנה מדינת היהודים" (פרפראזה לדברים שנשא חיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון של המדינה, בכנס התרמה בארה"ב: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף").
המסר הזה – שהמדינה קיימת הודות לנכונות ההקרבה של בניה, הלוחמים על הקמתה, נכון היום בדיוק כפי שהיה נכון אז. כאז, כן עתה – הערבים אינם מוכנים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. כאז – כן עתה, הם אינם מוכנים להשלים עם עובדת קיומה של מדינה כזאת. כאז – כן עתה, הם יעשו הכול על מנת לשים קץ לקיומה.
לאחר מלחמת יום הכיפורים הם נואשו מחלום השמדתה במלחמה כוללת. האסטרטגיה שלהם היום, היא ניסיון לפורר אותה ולשחוק את כוח הרצון של אזרחיה ובניה לקיים אותה, באמצעות פעולות טרור, ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ומערכה בינלאומית ליצירת דה-לגיטימציה לקיומה ולזכותה להגנה עצמית, תוך ליבוי הרגשות האנטישמיים הקמאיים בקרב ציבור רחב בעולם. כאז, כן עתה – מדינת ישראל נלחמת על קיומה, במלחמת השחרור והעצמאות שטרם הסתיימה, וקיומה מותנה בנכונות בניה להיות מגש הכסף עליו היא ניתנת לאומה.
התובנה הזאת עומדת בבסיס הרעיון של הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות. אי אפשר לחגוג את יום העצמאות, שלא בהקשר של מחיר העצמאות. והמשמעות של יום הזיכרון, היא גם ההכרה בכך שאין מדובר במחיר שאנו משלמים לשווא, אלא זהו מחיר שראוי לשלמו למען המטרה – ריבונות ועצמאות לעם היהודי בארצו.
אני רואה חשיבות רבה לחיבור הזה – לקשר שבל ינותק בין המדינה לבין מחיר קיומה. ולא פחות חשוב מכך, הוא החיבור בין שני הימים הללו, לבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שבוע קודם לכן. לחיבור הזה – השבוע שבין המיצרים הללו, מסר חשוב: השואה היא המיצוי הטראגי של היות העם היהודי בגלות, מפוזר ומפורד, ללא עצמאות וללא ריבונות במולדתו. מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, ולא כתשובה לשואה. כאשר הופיע בן גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה על תוכנית החלוקה, שנתיים לאחר השואה, הוא לא טען שהשואה היא הקושאן שלנו על ארץ-ישראל, אלא שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו. השואה אינה הצידוק למימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית, אולם היא ההוכחה הטראגית לכך שמימוש הזכות הוא גם כורח קיומי לעם היהודי. החיבור בין שלושת הימים הללו מעביר את המסר החשוב הזה – הנכונות להקרבה לא רק מבטיחה את קיומה של המדינה, אלא היא מבטיחה את עצם קיומו הפיזי של העם היהודי.
לשלושת הימים הללו ניתן להוסיף גם את חג שחרור ירושלים, בכ"ח באייר. שחרור ירושלים הוא מעין השלמת הנדבך הרוחני של הקמת המדינה ויום שחרור ירושלים (אף שלמרבה הצער – הוא והמסרים שלו נרמסים בשנים האחרונות) משלים את סדרת ימי הזיכרון והחג.
גם לעובדה שהימים הללו הם מיד לאחר חג הפסח – ערך סמלי. פסח הוא חג החירות, והחיבור בין החירות של אבותינו לפני אלפי שנים לחירות שלנו היום, מעניק משמעות גדולה יותר ליום העצמאות ולימי הזיכרון הכרוכים בו.
לאורך כל שנות קיום המדינה קיימת מחלוקת על הצמדת יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות. טענת המתנגדים והמסתייגים היא, שהמעבר החד בין האבל לשמחה – קשה מנשוא. טענה אחרת היא, שהמעבר הזה הוא מלאכותי. טענת המתנגדים היא, שבשל החיבור הזה שמחת החג אינה מלאה, היא נפגעת בשל יום הזיכרון, וההתייחדות עם זכרם של החללים – אף היא אינה מלאה, בשל ההכנות לחג.
בין הטוענים כך – בני משפחות שכולות. חברי ששכל את אחיו באחת ממערכות ישראל, טוען שלו ולמשפחתו אין יום העצמאות. קשה לו לשמוע ביום הזיכרון את ברכות ה"חג שמח". בשנה שעברה החתימו בני משפחות שכולות על עצומה הקוראת להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות. איני יודע היכן עומדת היום היוזמה.
קשה להתווכח עם משפחות שכולות, במיוחד בנושאים הקשורים לשכול. עם זאת, המחלוקת חוצה גם את משפחת השכול – יש משפחות רבות שדעתן הפוכה.
עם כל הקושי בכך, אני סבור שיש לדחות את הבקשה הזאת. יום הזיכרון אינו יומם של המשפחות השכולות. המשפחות אינן זקוקות ליום מיוחד כדי לזכור את יקיריהן. זכרם אינו מש מלבם 365 יום בשנה. לכל חלל יש יום השנה למותו, שהוא יום הזיכרון של המשפחה.
יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, הוא יום לאומי, שהמסר שלו לאומי. יום הזיכרון הוא יום התייחדות של האומה עם חלליה. חשוב מאוד שלא לנתק את היום הזה מהקשרו הלאומי. ביום הזה אנו מתמקדים בפן האישי – כל אחד בזכרם של יקיריו, של חבריו, של הלוחמים מיחידתו, של הנופלים מיישובו, מבית הספר שבו הוא למד. תוכניות הטלוויזיה והרדיו מתמקדות בחללים כבודדים, כבני אדם. אך אין להפריד זאת מההקשר הלאומי. ההקשר הלאומי הוא החיבור עם יום העצמאות.
נכון, הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות פוגמת בשמחת החג. אך הפגימה הזאת היא היא המסר – שמחת עצמאותנו מהולה בעצב על המחיר ששילמנו, שאנו משלמים ושעוד נשלם עליה. התובנה הזאת חשובה מאוד. היא מסר חינוכי ותרבותי חשוב. לא פחות חשובה הצמידות הזאת לצביונו של יום הזיכרון – התובנה שחללי צה"ל אינם חללי שווא. שהקורבן הכבד הוא מחיר הקיום והעצמאות.
המסר הזה חשוב שבעתיים בימים אלה, נוכח המגמות הפוסט ציוניות והאנטי ציוניות שחוגים מרכזיים באקדמיה ובתקשורת מנסים להנחיל לחברה הישראלית. אחד הסממנים של תרבות הנגד הזו, היא הניסיון ליצור אלטרנטיבה לתרבות יום הזיכרון – הפיכתו ליום מחאה פציפיסטי המציג את החללים כקורבנות שווא של מלחמה מיותרת, מלחמה בלתי צודקת. הפרדת יום הזיכרון מיום העצמאות, עלולה להקל על המגמה הנתעבת הזאת. אין ספק, שבני המשפחות השכולות המובילות את המאבק הזה, לא היו רוצים שדבר כזה יקרה. לכן, היום יותר מתמיד, יש לשמור על המסורת החשובה, אותה עיצב דוד בן גוריון – החיבור של יום הזיכרון עם יום העצמאות.