סיפּוּר
לפאניה בּלינקוב
שאין בּכוח שוּם סיפּוּר ושוּם מילה
להתחרות בּדִמעותיה, דִמעות-אֵם
 
תחילה היה הלילה הזמוּם, הלא-נודע: הציפּיה העצבּנית לִשעת-האפס.
אי-שם, עמוק בּמצוּלותיו החשוּכות של ים-הזמן הממוּקש בַּגורלי וּבַפאטאלי, צפוּיים היו קטיפה שחורה זו הזרוּעה בּכוכבים, צרורות הסטֶנים, נביחות הטומיגאנים, להיחרט בּתולדותיה של העיר הסרבנית כּ"ליל שׂרונה", ליל האומץ והדם.
שׂרונה – גגות-הרעפים האדומים. גוּרֵי החזירים של טֶמפּלֶרים רעי-עיניים. מעוז שחצנוּתו של הכּובש הזר, הבּריטי, וחוחיהן של קונצרטינות תיל דוקרני.
 
זהוּ פבּרוּאר של קור נושך, שנת 46'. של טיפטוף זיעה קרה על גב ועורף. בּארבּעה מוקדי-תקיפה, שתִתלקח בּו-זמנית, יִתנוּ חבּלני המחתרת רשוּת-הדיבּור לחבר דינאמיט. תוך שעות ספוּרות של שֶנֶק בַּגרון, של ריר צָמיג, של דריכוּת קפיצית בּה כל שנייה נִמתחת לה כּנֵצַח, יוּטחוּ ארבּעה אגרופים לא צפוּיים, בּתִזמוּן מתוּזמר פילהארמונית, ישר בּפרצופו של המנדאט הדורסני. בג'נין, בחוף כפר ויתקין, בשפרעם ובשׂרונה יוּכֶּה עִוְרון החושך האטוּם בּסַנוֵרים מִבֹּהַק הפּיצוּץ הסימוּלטאני בּו הלילה יוּמַר לרגע עז בּצהריים מסמאים.
 
עמירם נִמתח כִּקפיצֵי שעוֹנוֹ התוכף את תיקתוּקיו המדוּדים וּמִתגחלל לו על פּרק ידו הצמוּדה לנִשקוֹ ומוריק בּזרחן מחוגיו. מה שמוֹרֶה השעון בּלי רַחֵם הוא איחוּר בלתי-נסלח של לא פּחות מִשעתיים (מה שמקפּיץ לכוּלם את הפְיוּזִים בָּאַמבּוּש הזה, המקפּיא). מה מעכּב שם, לכל הרוּחות, את אותה פּקוּדת פּיצוּץ שחבריו והוּא כּמֵהים לה? מה הִתפקשֵש בּסִדרי התיאוּם שסופסוף תוּכננוּ זה זמן רב? תיקתוּק השעון הפּועם חרישית בּאוזנו רק מגבּיר את המתח. כּך גם חשים שם ידידיה ואריה ושרגא, רֵעָיו לַמיבצע.
 
בֵּינְתיים סובבות כּבר על צירן כּקָרוּסֶלָה, מִגג בּלב שׂרונה, מחוּגות-ענק של אור. הן מתוות מן הזרקור, למלוא רוחבּם של שמי הלילה, ראדיוּסִים אימְתניים בּהם נִסרקת הסביבה. כּל הניכווים בּאימת הזרקור מִשתטחים אינסטינקטיבית למטה: זה – מִתחפּר בּין עִשבֵי היבּלית וכובש את פּניו בּחיקם, וזה – טומן ראשו בַּחול לא כּהולך-על-שתיים כּי אִם כּמִשתייך למִשפּחות הזוחלים.
אותה שעה עצמה, כּהשלמת אֶפֶקְט אקוּסטי לחיזיון זה של אֶקסטרָוָגַאנצָה אור-קולית, פּוצחת מקהלה אינגליזית בּקאנון של בּרֶנים וקול של סארגֶ'נט-מֵיג'וֹר מצטעק:
"!You bloody Jews".
 
אֵלִיק, אחיו של משה שמיר, ששנים ספוּרות אחר-מִכּן יצלול אל תוך הנֵּצַח מִבּין דפּי "במו ידיו" כּסֵמֶל לדורו, מתקין כּעת בּאצבּעות של זהירוּת נִרגשת את מיטעני הדינאמיט המוּעדים לפגוע עמוק בּצומת-עצבּיו של הכּובש הזר.
ואילו עמירם, שסְּטֶן מגוּחך בידיו מוּל אותה הקולֶקציה של כּל משוּרייני הבּריטים בּשׂרונה זו, ממתין לו בּחיפּוּי ורק מזהיר אותו "דיר בַּאלַכּ – עִם הפּתילים, הדֶטוֹנאטוֹר, החנ"מ, הכּל..."