וכך, הפעם הראשונה שראינו את המחזה במלואו היתה בגירסה המוצגת כיום בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב בבימויו של אודי בן משה ובכיכובם של נטע גרטי בתפקיד גרושה ויאצק בתפקיד אצדק, המופיע רק בחלקה השני של ההצגה, אחרי ההפסקה, ומביא לשיאו את הפורים- שפיל המוטרף, שחלקו סטנד-אפ קומדי, ואשר מרוב הערות אקטואליות גורם לך לשאול את עצמך כל הזמן אם באמת אתה רואה את המחזה המקורי של ברכט או רק ואריאציות ואילתורים של כל המעורבים בעשייה – כדי שהמחזה ייראה מה שיותר מצחיק, מתוזמר ומתאים לוועדי עובדים ולקהל קשיש שמחפש ויצים. חסר היה רק שאשת המושל תיראה ותדבר כמו שרה נתניהו, שאז הבידור היה מושלם.
אנחנו שייכים לדור הישן. אם מחזה – אנחנו רוצים לראות על הבמה מחזה רציני, אפילו קל – אבל עם שחקני-אופי ולא עם רקדנים-זמרים סוג בי"ת. אנחנו רוצים לשמוע כל שחקן לחוד, ולא שכל היתר יתנועעו לצידו במקהלה מדברת וירוצו בתזזית מקצה אחד של הבמה לקצה השני.
מצד שני, אם מדובר במחזמר, במיוזיקל, אז אנחנו מוותרים על הרצינות ועל משחק-האופי לטובת הספקטקל, אם כי במחזמרים הגדולים דוגמת "שיער", "פנטום האופרה" ו"עלובי החיים" – מגיעות גם ההפקות המתוזמרות והראוותניות ביותר – לרגעים ולשיאים מרגשים.
מה שאנחנו לא אוהבים זה שעטנז, וזה מה שמתרחש על הבמה עם יאצק והלהקה שלו. כל הזמן מחליפים בגדים ותפקידים, מציירים בגיר את התפאורה המינימאליסטית, שזה אולי החלק הטוב בהצגה – אבל בעיקר מתרוצצים ושרים או מדקלמים אך גם מנסים להצחיק, והכול במלאכותיות מופגנת, חיצונית, ללא שום רגש אמיתי. רק להצחיק.
בקיצור, עלינו זה לא עבד. נותר לנו רק לשער איך היו פעם זהרירה וטופול במחזה המרגש הזה, והאם גם הם רצו על הבמה עם שאר השחקנים מקצה אל קצה כמו הליצנים של יאצק.
מאז שהנהיגו את המיקרופונים המודבקים ללחי, השחקנים שוב אינם צריכים להתאמץ להרים את קולם ולדבר אל הקהל כדי שישמע אותם, ולכן היה כדאי מאוד להעביר לכל המשתמשים האלה, שמהר מאוד מאבדים מגע עם הקהל ושוקעים בפורים-שפיל שמהנה בעיקר אותם-עצמם – – להעביר להם סדנא בחיזוק הקשר עם הקהל למרות מיקרופוניותם, וזאת כדי שיחדלו להתנהג על הבמה כפוחלצים ולגלם את פוחלציותם על הבמה – ויתחילו לשחק ממש, כאילו אין שום אמצעי הגברה בעולם.