עלינו להיות כנים עם עצמנו ולהודות – יום ה"נכבה" הסתיים בהצלחה גדולה של הפלשתינאים ובכישלון צורב של ישראל. איני מאמין שהם עצמם שיערו שיצליחו כך.

בעוד אנו מתכתשים בתוכנו על הסוגייה הלא רלוונטית – מיקומו של הגבול, מתנהלת מלחמת דה-לגיטימציה נגד זכות קיומה של מדינה יהודית. הנשק המרכזי במערכה הזאת הוא תעשיית השקר – שקר ה"נכבה". ה"נכבה" – פירושה הצגת הקמתה של מדינת ישראל וקיומה, כשואה. שקר ה"נכבה" הוא הסיפור על פלישת הקולוניאליסטים הציונים לפלשתין וביצוע טיהור אתני לתושביה הפלשתינאים ופשעים נוראים נגד האנושות. שעה שאנו מתפלפלים סביב שאלת אחוז "חילופי השטחים", איננו מבחינים, או שמא אנו מתעלמים, מן המערכה האמיתית, שכותרתה - ה"נכבה". היטיב להגדיר את המטרה אמסאעיל הנייה – לשים קץ לפרוייקט הציוני.

מזה חודשים אחדים, מתנקז מאמץ הדה-לגיטימציה לתאריך אחד – 15 במאי, יום הקמתה של מדינת ישראל, כלומר יום ה"נכבה". גולת הכותרת של היום – מצעדי "שיבה" פרובוקטיביים של פלשתינאים לעבר הגבול הישראלי. המטרה הריאלית המקסימלית של מארגני המצעדים, היתה התמקדות התקשורת בהגעת המפגינים אל הגדר ובלימתם, כפי שאכן היה בגבול עזה ובגבול לבנון. אולי בחלומותיהם הרטובים, בפנטזיות הפרועות ביותר, ייחלו היוזמים למצב שבו יצליחו להסתנן לישראל ולקרוא תגר על ריבונותה; לבצע "שיבה" זוטא. הם לא יכלו לחלום על הצלחה גדולה יותר.

והנה, זה בדיוק מה שקרה – מסתננים פלשתינאים נכנסו לישראל, צפצפו על ריבונותה ושהו בה שעות אחדות. לא צריך דמיון פרוע כדי להבין איזה מיתוס ייבנה סביב האירוע הזה. אין צורך בחוש נבואי, כדי להבין שההצלחה הזו תתורגם לתקדים, ששוב ושוב ינסו לחזור עליו.

אסור היה לזה לקרות. אי אפשר לטעון שהיה זה רעם ביום בהיר. היה זה רעם ביום סגריר. היוזמה הזאת לא היתה חשאית; היא התנהלה, בעיקרה, מעל דפי הפייסבוק. והרי מזה ימים אחדים כותרות העיתונים זועקות "כוננות שיא בכוחות הביטחון."

אילו היתה כאן הטעייה, והפרובוקציה היתה נעשית בשבוע שעבר או בשבוע הבא, עוד ניתן היה להבין את הכישלון. אבל כאשר הכול כוון ליום הזה, אין שום תירוץ שיכול להצדיק את הכישלון. הטענה שלא צפינו שזה יקרה בגבול סוריה היא אבסורדית. ידוע שמדי שנה מתקיימת הפגנה בגבעת הצעקות מול מג'דל שאמס. השנה, כאשר מתארגנים מצעדי "נכבה", כאשר המזה"ת בוער, כאשר השלטון הסורי טובח בבני עמו ויש לו אינטרס מובהק להסיט את ההתעניינות מהנעשה במדינתו – אין כל הסבר לכך שלא היתה הערכות מתאימה ושאנחנו "הופתענו".

אילו היו במקום כוחות גדולים, ערוכים לכל צרה, הכול היה שונה. בהיערכות נכונה ניתן היה למנוע את ההסתננות ללא נפגעים בנפש. ובכל מקרה – ניתן היה למנוע את ההסתננות.

זה לא קרה, ולכן יום ה"נכבה" הצליח, מעל המשוער. הנזק לישראל – גדול מאוד. עתה, יש לתקן את הנזק. והעיקר – שיהיה ברור שישראל תגן על ריבונותה, ולא יהיה עוד מצב שמסתנן יוכל להתקרב בשלום לגבולה של ישראל.

2. המכה ה-82

מיכאל גולדמן גלעד היה נער במחנה ההשמדה אושויץ בירקנאו. קצין נאצי היכה אותו 80 מלקות בגבו, והוא שרד. לאחר עלייתו סיפר את סיפורו ולא האמינו לו. מאז הוא שתק, ובמשך כעשור וחצי לא אמר מילה על השואה. כשוטר במשטרת ישראל, צורף ליחידה 06 המיוחדת שהוקמה לחקירתו של אייכמן. רק אז החל לדבר.

גולדמן גלעד הגדיר את אי האמון לסיפורו כ"מכה ה-81". ניצולי שואה רבים חוו כמותו את אי האמון הזה, וכמותו הם חוו זאת כמכה קשה.

"המכה ה-81" – כך הכתיר חיים גורי את סרטו התיעודי על השואה, הראשון בטרילוגיית סרטים תיעודיים שיצר על השואה וההעפלה. בכך הנציח את אמירתו של גולדמן גלעד, שהיתה לסמל.

משפט אייכמן הביא לשינוי בתודעת השואה בחברה הישראלית. אט אט, רבים מן הניצולים החלו לפתוח את סגור ליבם ולספר על החוויות שחוו. בקרב הדור הצעיר יש עניין הולך וגובר לשמוע, לדעת, לנסות להתמודד. הדור שלי – תלמידי שנות ה-70, התחבר יותר מתלמידי שנות ה-50. התלמידים היום הרבה יותר מחוברים מהדור שלי. אין ספק, שהגורם המרכזי לכך הוא המשלחות לפולין.

"רק בפולין הבנתי את משמעות היותי יהודי..." "בביקור באושוויץ הבנתי את צדקת הציונות..." "הביקור במחנות ההשמדה עורר את רגשות הגאווה הלאומית שלי..." "אחרי הנסיעה לפולין הבנתי לעומק את משמעות שירותי הקרבי בצה"ל." לא אחת אני שומע אמירות כאלו מבני נוער השבים מפולין. האמירות הללו גורמות לי לצער רב ולתחושה של כישלון חינוכי. הכישלון אינו הנסיעה לפולין, אלא הריקנות הערכית שקדמה לה. האם אושוויץ היא המקום להבנת משמעות היותנו יהודים? האם השואה צריכה להיות הבסיס לגאווה הלאומית? האם על נערינו להרחיק עד פולין כדי לחזק את תודעתם הלאומית?

הרי את התודעה הלאומית, את משמעות היותנו יהודים, את מהות הציונות וצדקתה, את זכותנו על ארץ-ישראך, הילדים צריכים ללמוד כבר מן הגן ללא כל קשר לשואה. אם תלמידי מערכת החינוך הישראלים מגיעים לכיתה י"א על בטן ריקה – זהו כישלון חרוץ. אולם לנוכח הכישלון הזה, חשיבותה של הנסיעה לפולין גדולה שבעתיים, מאחר ואין היא רק החיבור לעולם היהודי שחרב וההזדהות עם קרבנות השואה, אלא גם תיקון חלקי של המחדל החינוכי.

אולם המשמעות העיקרית של המשלחות לפולין, של החינוך לתודעת השואה, של יום הזיכרון לשואה וטקסיו, היא קיום הנדר – לזכור ולא לשכוח. זוהי מחויבותנו לנספים ולניצולים. זוהי מחויבותנו לעתידנו, כדי לעמוד תמיד על המשמר, ולהבטיח שלא תהיה שואה שניה.

למרבה הצער, בשנים האחרונות הולך וגובר טרנד כנגד זכר השואה, טרנד של הטפה לשכוח ולא לזכור.

הסנונית הראשונה היתה פרופ' יהודה אלקנה, בעצמו – ניצול שואה, שכבר בסוף שנות ה-80 יצא נגד החינוך לתודעת השואה ונגד הצו "זכור", במאמרו המפורסם "בזכות השכחה". פשוט, זכר השואה ובעיקר לקחי השואה לא כל כך הסתדרו לו עם האג'נדה הפוליטית אותה רצה לקדם. אלקנה טען שזכר השואה מטפח את הגישה ש"העולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי." הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, וטענת אלקנה היתה שזכר השואה מחנך ל"שנאת האחר" ולכן עדיף לשכוח.

החרו החזיקו אחריו אינטלקטואלים נוספים, כמו שולמית אלוני שיצאה נגד המסעות לפולין אותן הציגה כ"שטיפת מוח לאומנית," פרופ' משה צימרמן, שטען שזכר השואה מעודד מיליטריזם ועוד.

וכך, משנה לשנה נשמעים יותר ויותר קולות הדוגלים בהשכחת השואה, בשל החשש שהבנת השואה ולקחיה תביא את הנוער לתובנות הסותרות את דרכם הפוליטית של המשכיחים.

לצד תופעת השכחת השואה, פועלת הדרך המתוחכמת של הכחשת השואה – הטענה הנואלת שהיהודים עשו שואה לפלשתינאים (שקר ה"נכבה"), ההולכת וקונה שבת בעולם, וגם בארץ יש לה סוכנים, למרבה הזוועה.

לפני למעלה מעשרים שנה כינה ישעיהו ליבוביץ' את צה"ל "צבא יודונאצי". ליבוביץ', שהפרובוקציה היתה דרך חייו, נתן את הלגיטימציה "המכובדת" לאמירות הנואלות הללו, שמאז הלכו והתחזקו. לאחר הקרב בג'נין במבצע "חומת מגן", בו נפלו 23 חיילים ונפצעו 75 – בשל הקפדת יתר על ערכי מוסר הלחימה המאפיינים אך ורק צבא אחד בעולם – צה"ל, השוותה כלת פרס ישראל הזמרת יפה ירקוני את פעולת צה"ל בג'נין למעשי הקלגסים הנאצים.

רק השבוע הזדעזעתי, כשראיתי בבלוג מסויים את התמונה של הילד בגטו המרים את ידיו מול קנה הרובה הנאצי, ובתחתית אותו דף תמונת נער פלשתינאי העומד מול טנק של צה"ל. איזו ערלות לב יכולה לדרדר ישראלים, יהודים, ליצור חיבור כזה.

הדוגמאות שנתתי אינן מקשה אחת. לא כל מי שמשווה את מעשי צה"ל למעשי הנאצים הוא בהכרח שותף לשקר ה"נכבה", לא כל מי ששותף לשקר ה"נכבה" שותף להצגתה כשואה, ולא כל מי שזאת גישתם שותפים לרעיון של השכחת השואה. אולם קיימת זיקה חזקה מאוד בין הגישות הללו, והשילוב ביניהן הופכת למסה מצטברת והולכת של פגיעה בזכר השואה, חילול זכר הנספים בשואה, והכל למען אג'נדה פוליטית. זוהי המכה ה-82.

אהוד: הדיעה הרווחת שעד משפט אייכמן לא העיזו לספר כאן על השואה, וכמעט שלא ידעו – זוהי דמגוגיה, זהו שקר וכזב! – והדבר משרת כנראה כל מיני אינטרסנטים שמטרתם ללכלך את היישוב העברי בארץ-ישראל בתקופה של מלחמת העולם השנייה, ואת ישראל.

 נולדתי ב-1936 וגדלתי בארץ וקראתי עיתונים, החל מ"הבוקר לילדים", וספרים, וסיפורים, וראיתי סרטים, וכמעט שום דבר חדש התגלה לי במשפט אייכמן, כמעט הכול כבר נכתב וסופר – ואילו הסיבות לכך שלא כל אחד מהניצולים שש לספר לנו כאן מיד על מה שעבר עליו בתקופת השואה, הן רבות ומורכבות ונובעות לעיתים מרגש אשמה עמוק של הניצולים על שרק הם שרדו.

קרוב-משפחתי צדוק ראב ז"ל, מנצולי "רכבת קסטנר", טען בשעתו כי היתה זו שגיאה פאטאלית שלא להתחיל במשא-ומתן על "משאיות תמורת דם" – כי אלה היו החודשים האחרונים של השלטון הנאצי, והעסקה ממילא לא היתה מתבצעת, אבל בינתיים אולי היה מושהה ואפילו נמנע משלוח יהודי הונגריה להשמדה.

3. מדף לדרך הנסיגה

אילו פנה אריה דרעי לטומי לפיד אחרי נפילת תנועת "שינוי" וביקש ממנו במתנה את שמה של מפלגת המדף "שינוי", הייתכן שלפיד היה נענה? אם מיכאל בן ארי יחליט לרוץ לכנסת ברשימה משלו ויבקש את רשותו של דב חנין להשתמש במותג רק"ח, יש סיכוי שבקשתו תתקבל?

ודאי שלא. אך הנה, אני שומע שאביגדור קהלני נתן לאהוד ברק את המותג של מפלגת המדף "הדרך השלישית". אין כל הבדל בין מעשה זה, לשתי הדוגמאות הקודמות שהצגתי, כיוון שאהוד ברק מייצג, בדרכו המדינית, את היפוכה המוחלט של "הדרך השלישית". ואם לנסח זאת אחרת – אהוד ברק כראש הממשלה ניסה באובססיביות ליישם בדיוק את המדיניות שמפלגת "הדרך השלישית" קמה כדי למנוע ולסכל.

"הדרך השלישית" קמה באמצע שנות ה-90, כאשר ממשלת רבין נשאה ונתנה עם הסורים על נסיגה מהגולן. המו"מ הזה סתר את דרכה של מפלגת העבודה, את מצעה לבחירות, את הבטחות מנהיגיה, ובעיקר – את מעשיה ומפעלה בגולן, מפעל ההתיישבות, הקיבוצים והמושבים. מפעל שעליו החליטה ואותו הנהיגה ממשלת העבודה ויישמו תנועות ההתיישבות שלה.

"הדרך השלישית" קמה מתוך אכזבה ומתוך רצון לבטא את רוחה האמיתית והמקורית של תנועת העבודה, מול התדרדרות המפלגה לכיוון מרצ. התנועה החדשה, שלימים היתה למפלגה, קמה כדי לעצור את ההתדרדרות הזאת, מתוך חשש שזה לא ייעצר בגולן, אלא מפלגת העבודה עומדת לנטוש את דרך הפשרה הטריטוריאלית, ולאמץ את דרך הנסיגה המלאה. החשש היה, שתהליך אוסלו יביא בעתיד לאובדן בקעת הירדן, גוש עציון ולחלוקת ירושלים.

"הדרך השלישית" קמה כדי להיאבק נגד המגמה הזאת. היא קמה מתוך חשש, שהמערכת הפוליטית בישראל תהיה מקוטבת בין אנשי אף שעל (לערבים) לאנשי אף שעל (לישראל) ולא תהיה כל דרך מרכזית, כמו הדרך שאותה ביטאה עד אז מפלגת העבודה. דרכה של "הדרך השלישית", היתה נכונות לוותר על אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון, כדי להבטיח מדינה בעלת רוב יהודי מוצק, תוך עמידה בלתי מתפשרת על ריבונות והתיישבות ישראלית באזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים כמו בקעת הירדן וצפון ים המלח, על גושי ההתיישבות ועל ירושלים השלמה. וכמובן – הדרך השלישית נשאה את דגל המאבק על הגולן.

"הדרך השלישית" קמה בתקופת רבין, שאמנם מוכן היה לוותר על הגולן, אך סרב בכל תוקף לוותר על בקעת הירדן, על גושי היישובים ועל שלמות ירושלים, וקווי 67' היו מילה גסה בעבורו. מי ששבר את הקונסנזוס הישראלי בנושאים הללו היה אהוד ברק.

מיד עם בחירתו, ניסה ברק באובססיה של טיל מונחה מדוייק להביא לנסיגה ישראלית מכל הגולן. דוגמה לכך היא משפט החנופה לרודן הסורי, עליו חזר עד לזרא: "מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית." ולמי ששכח, מדובר בחאפז אסד, שקטנו עבה ממותני בנו בשאר. בניסיון האובססיבי הזה, דחה ברק ללא כל צורך את הנסיגה מלבנון המדממת, אך ורק כדי לכרוך אותה עם נסיגה מהגולן, ולחזק בכך את תמיכת הציבור בעמדתו.

משנכשל המהלך הזה, עבר ברק למסלול הפלשתינאי. כאן, הוא שבר ברגל גסה את הקונסנזוס הלאומי, קידש את קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שמשמעותם היא, תקדים מסוכן של נכונות לוותר על שטחים ריבוניים ששוחררו במלחמת העצמאות) והציע נסיגה מן הבקעה וחלוקת ירושלים, כולל העיר העתיקה.

כל מה ש"הדרך השלישית" נועדה להגן עליו – ברק ויתר עליו. כל מה ש"הדרך השלישית" נועדה ללחום נגדו – ברק ניסה ליישם. אחרי שהפלשתינאים דחו את הצעתו בדם ואש ותמרות עשן, בלינץ', בפיגועי התאבדות ובטילים על יישובים ישראליים, הוא לא הודיע שהצעותיו בטלות ומבוטלות. להיפך, עד היום הוא לא חזר בו מהצעותיו והוא מקפיד לומר שזו הדרך היחידה ואין בלתה.

מתן המותג "הדרך השלישית" דווקא לאהוד ברק הוא שערורייה.

התקשורת ניסתה לקשור את צעדו של קהלני עם רצונו להיבחר לקדנציה נוספת כיו"ר הוועד למען החייל. מהיכרותי איתו, אני משוכנע שאין לכך שחר. כפי שאני מכיר אותו, הגישה שלו היתה – "חבר מבקש בקשה, למה לא לעשות לו טובה?" – בסך הכול זו גישה יפה לחיים... כאשר היא נוגעת לענייניך הפרטיים. אבל כאן מדובר בעניין ציבורי. מפלגת המדף "הדרך השלישית" אינה רכוש פרטי של קהלני. היא שייכת לכל מי שהיה חבר במפלגה, לכל מי שפעל למענה לכל מי שהצביע בעדה. היא שייכת לי, בדיוק כפי שהיא שייכת לקהלני.

קהלני אפילו לא חשב לשאול אותי, האם אני מסכים שהמותג "הדרך השלישית", השייך היום ל"מפלגת מדף" בשם זה, יהווה מדף לדרך הנסיגה.

4. מכתב גלוי לחברי הגושרים

חברים יקרים!

כפי שפורסם בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ", מתקיים במועדון קיבוצכם קורס של עמותת "זוכרות". אם מישהו מהחברים ששמע על כך, סבר בטעות שמדובר בהשתלמות בנושא "אלצהיימר ומיגדר", למשל, אין הוא לא טועה. תחת השם התמים הזה, מתקיימת פעילות הסתה נגד מדינת ישראל, צדקתה וזכות קיומה.

קיבוצכם, הגושרים, הנו יצירה ציונית שקמה בתש"ח, בעיצומה של מלחמת העצמאות של מדינת ישראל. הקמת הגושרים הוא חלק ממפעל ההתיישבות הציוני, וקיומו, עד היום, הוא הגשמתו של הרעיון הציוני.

עמותת "זוכרות" שמה לה למטרה לקעקע את המפעל הציוני כולו, כולל קיומו של קיבוץ הגושרים. כיצד מוגדרת מלחמת העצמאות של מדינת ישראל בפי אנשי העמותה? "נכבה". ומהי הנכבה? "ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ ומניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים עם תום המלחמה, במטרה להקים את המדינה היהודית. הנכבה היא גם ... ההתעלמות מזכויותיהם של העקורים והפליטים. הראשונה בזכויות אלה היא זכות השיבה."

אינכם מאמינים? היכנסו לאתר העמותה וקראו.

אין לי ספק שאתם יודעים ומבינים את המהות המסתתרת מאחורי המילים הללו. מטרתה של עמותת "זוכרות" – "להביא את הנכבה הפלסטינית לידיעת הציבור הרחב," היא הפצת השקר הפלשתינאי, המתעלם מעובדות מלחמת העצמאות, והפיכתן על ראשן.

העובדות האובייקטיביות מלמדות, שבעוד היהודים קיבלו את תוכנית החלוקה, הפלשתינאים דחו אותה והתנפלו על היישוב היהודי במטרה להשמידו. העובדות מלמדות שביום בו הסתיים המנדט הבריטי, הישוב היהודי הקים את מדינתו וראש הממשלה דוד בן גוריון, בהכרזת המדינה, הושיט יד לשלום לערביי ארץ-ישראל ולמדינות ערב. הפלשתינאים נמנעו מלהקים מדינה, הם ומדינות ערב דחו את היד שהושטה לעברם ומדינות ערב פלשו למדינה בת יומה כדי למנוע את הקמתה ולהטביעה בדם. הטבח במגיני כפר עציון לאחר כניעתם, מעיד על מה שעלול היה לקרות לכל היהודים בא"י אילו הערבים ניצחו, חלילה, במלחמה.

באתר "זוכרות" אין זכר לעובדות האמיתיות. במקום זה נכתב ש"הקורבנות הראשונים של הנכבה של 1948 הם הפלסטינים, בעיקר הפליטים." אך העמותה טוענת שגם אנו, היהודים, קורבנות של המלחמה. מדוע? "היהודים משלמים מחיר על היותם כובשים בארץ מאז 1948."

כן, "הכיבוש" הוא 1948, כלומר כל מדינת ישראל היא כיבוש אחד גדול. כלומר, מדינת ישראל אינה לגיטימית. מדינת ישראל היא עוול, שאותו יש לתקן. איך לתקן? באמצעות חיסולה. את זה הם לא יאמרו בגלוי. הם רק יטיפו למימוש "זכות" השיבה, שמשמעותה – חיסולה של מדינת ישראל.

שאלתי אליכם, חברי הגושרים – האם אתם סבורים שמועדון החברים שלהם הוא מקום שראוי לארח בו סמינר הסתה ברוח זו?

אמנם מדובר בפעילות עסקית – השכרת המועדון לעמותה תמורת תשלום. אבל אני משוכנע, שגם אחרי ההפרטה, לא תמכרו את כל העקרונות וכל הערכים שלכם תמורת בצע כסף. אין לי ספק, שאילו ידעתם איזו פעילות מתרחשת במועדון קיבוצכם, הייתם מוותרים על הכסף, ושמים קץ לביזיון הזה. אין לי צל של ספק, שכפי שלא תשכירו את המועדון לקורס של הכחשת השואה, כך לא תשכירו אותו גם לקורס של עמותת "זוכרות".

סביר להניח, שלא ידעתם איזה סוג של פעילות מתרחש במועדון קיבוצכם. עכשיו, כאשר אתם כבר יודעים, חזקה עליכם שתשימו מיד קץ לביזיון הזה.

בברכה,

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

5. המשפט והשכל הישר

קיומה של רשות שופטת יסוד הוא תנאי הכרחי ליכולת לקיים חברה אנושית. חברה מקימה בתי משפט וממנה שופטים, לא רק כדי להגן על החברה מפני עבריינים ופושעים, אלא גם כדי להגן על חשודים ונאשמים מפני משפט הרחוב, שרבים הסיכויים שלא יהיה משפט צדק, אלא לינץ'. שופטים מלומדים ומנוסים, בקיאים בדיני ראיות ומכירים את החוק על בוריו, דנים במקרה העומד בפניהם בכובד ראש ומכריעים על סמך הראיות. לפעמים הם טועים, אולם האלטרנטיבה של משפט הרחוב – נוראית.

לכן, יש להיזהר בכבודו של בית המשפט, ואף שכמו גוף גם הוא נתון לביקורת, יש להימנע מהתלהמות ומביקורת פופוליסטית על קולת העונש או על זיכוי מחמת הספק ושאר סוגיות המעוררות תדיר ביקורת ציבורית על בית המשפט.

במאמר מוסגר – אני מבחין אבחנה ברורה בין הכרעות בסוגיות משפטיות ובוודאי פליליות, לבין פסיקות בסוגיות ציבוריות ופוליטיות. בסוגיות אלו, אין לשופט כל עדיפות על פני אזרח מן השורה, וניסוח משפטי של דיעה פוליטית, אינו הופך את הדיעה הפוליטית לאמת משפטית. האקטיביזם המשפטי מבית מדרשו של אהרון ברק פגע בדמוקרטיה ובעיקר במעמדו של בית המשפט ושל שלטון החוק. אני מבכר את הענווה המשפטית, מבית מדרשו של השופט לנדוי, שהלך בשבוע שעבר לעולמו ומבית מדרשה של כלת פרס ישראל רות גביזון.

אך, כאמור, בכל הקשור לפסיקות בית המשפט בסוגיות פליליות, מן הראוי שהציבור יגלה ענווה, ולא ימהר לשפוט את השופטים.

מצד שני, במקום שבו אין אמון בבית המשפט, שלטון החוק מתערער. בית המשפט חייב להבין, שהחלטות הלוקות בחוסר סבירות קיצונית, שאינן מתיישבות עם השכל הישר, מערערות את אמון הציבור בבית המשפט, ולכן הן מסכנות את הדמוקרטיה.

כזאת היא החלטת השופטים לזכות את הנאשמים ברצח אריה קרפ מאשמת הרצח ולהסתפק בהרשעתם בהריגה. כאשר בית המשפט מגדיר את היום כלילה ואת הלילה כיום, עם כל הכבוד לשופטים – השכל הישר לא יקבל זאת. ובמקרה הזה, השכל הישר אינו יכול לקבל את הטענה האבסורדית, שלא היה כאן מקרה של רצח. היה זה לינץ' שסופו ידוע מראש.

ייתכן שמבצעי הלינץ' לא קשרו קשר לביצוע רצח. אבל אין המדובר במקרה שבו אדם מכה את רעהו במכת אגרוף ופתאום הלה מתמוטט ומת. גם אין המדובר בקטטה שבה מישהו חש מאוים ובפזיזות שלף סכין והרג שותף אחר לתגרה. כאן מדובר בחבורה גדולה שתקפה ללא כל סיבה אדם בודד, היכתה והכתה ובעטה ולא הרפתה עד שהאדם מת. כל אדם סביר ושפוי צריך היה להבין שהמכות הללו יגרמו למותו של הקורבן. ומבצעי הלינץ' לא הוגדרו כבלתי שפויים וכמי שאינם אחראים למעשיהם.

"אם זה לא רצח – מהו רצח?" – היטיבה להגדיר אלמנת הנרצח את הסיטואציה. וכך, במשפט אחד, היא ביטאה את עליונות השכל הישר על פלפול הסרק המשפטי. יש לקוות שערכת הערעור תשנה את פסק הדין, ובכך תחזק את אמון הציבור בבית המשפט, את שלטון החוק ואת משפט הצדק בישראל.

6. סקירת עיתוני סוף השבוע, 14-15.5.11

1. המאמר החשוב ביותר בסוף השבוע, הוא מאמרו של בן דרור ימיני ב"מעריב" – "האפרטהייד הערבי". בן דרור הוא העיתונאי הטוב והחשוב ביותר הפועל היום בישראל. עיתונאי בעל מצפון ויושרה, הראוי לפרס ישראל לעיתונות ולפרס פוליצר, המנהל מאבק יחיד נחוש ועקשני למען האמת ולהפצת האמת – מול תעשיית השקר האנטי ישראלית. כדרכו, גם הפעם רשימתו מדויקת ומציגה נכוחה את העובדות, השונות כל כך מן השקרים שאנו מולעטים בהם. ברשימה הוא הציג את הדרך בה מדינות ערב יצרו והנציחו מאז מלחמת העצמאות ועד היום את "בעיית" ה"פליטים", בכך שנמנעו מלקלוט את אחיהם ולאזרח אותם, אלא דיכאו אותם, היפלו אותם, גירשו אותם והתעללו בהם, על מנת שיהוו גחלים לוחשות המנציחות את הסכסוך וישמשו נשק במלחמה נגד קיומה של ישראל.

2. הרשימה השנייה, גם היא מ"מעריב". בערב יום הזיכרון בילה אראל סגל בהילולת יום הזיכרון "האלטרנטיבי" של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי. הוא מביא לקורא עדות מצמררת מלב המאפליה של הישראלי המכוער. לא מומלץ לחולי לב ולנשים בהריון. הכינו את השקיות.

3. ב"הארץ" פירסם מאמר של הפילוסוף היהודי צרפתי הדגול ברנאר אנרי לוי, המנתח את משמעות הסכם הפיוס בין פתח לחמאס. לוי מצטט מתוך אמנת חמאס האנטישמית והרצחנית, ומבהיר את הניצחון הגדול של חמאס בהסכם הזה. "איזה מטומטמים!" – הכתיר לוי את מאמרו, בכוונו לצהלות השמחה של גורמים במערב (ובמשתמע – גם בישראל) לנוכח ההסכם, והשווה אותן לצהלות השמחה בהן התקבל הסכם מינכן. ברנאר אנרי לוי, הוא אינטלקטואל מזהיר, מופת של שמאל הומאניסטי נאור ומוסרי, שלא התקרנף ולא התחמר ואינו נסחף בזרם העכור של שנאת ישראל והמערב.

4. שלום ירושלמי מביא ב"מעריב" שורה של ציטוטים משנת 2010 של ראשי הרשות הפלשתינאית ופתח, ספרי לימוד ועיתונים – חומר הסתה נורא נגד מדינת ישראל, חומר אנטישמי ש"דער שטירמר" מחוויר לידו. קשה, אבל חשוב לקרוא ולהבין.