על ספרו של אמנון דנקנר
"מגע הקסם של הֶבֶל גאגין"
אחוזת בית, 2011, 331 עמ'
ב"מגע הקסם של הבל גאגין" משובצים 16 סיפורים, שהמכנה המשותף להם הוא שכולם הזויים לחלוטין. הרקע הוא בדרך כלל ריאליסטי – מוזכרים רחובות הקיימים במציאות, דמויות היסטוריות ממש, מוזכרות השנים בהן התרחשו העלילות (בעיקר שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת), ובחלק מהסיפורים הגיבורים הראשיים הם בני משפחת דנקנר עצמה, כלומר, בני משפחתו של המחבר, אבל סיפורי המעשה נוטים תדיר אל הדמיון ההזוי: מוטקה, המרחרח מטעם שירותי הביטחון, מדביר את ההתקוממות בגדה על ידי כוורות ("הכוורת של אפרים צ'ופאק"); פקח עירייה שתיין, נגמל משתייה (כדי לאפשר לבתו להינשא לבחיר ליבה העשיר) והופך לפקח קפדן הממרר את חייהם של תושבי הבירה. תהלוכת לפידים של אזרחי העיר מחזירה את השתיין לבקבוק, ובאה רווחה לעיר ("מגע הקסם של הבל גאגין"); גרייבסקי מאוהב בשפרה שמידט. כדי להרשים אותה מציע הבל גאגין ש"יציל" את הטובע מאוריציו ליביו, הרומני הקטן, מטביעה. שפרה תראה, תתפעל ותתאהב בו, אך בסופו של דבר, שפרה הצילה את הטובע, והתאהבה בו ("המקרה הנורא של הטובע הרומני"); שופט מחמיר בשם גלינקא, ותובע רשע בשם נחושתן רבינא מועידים להרברט רוברט שנים רבות בכלא על עיסוק במטבע זר, אבל השופט משפיל את התובע ומוציא את הרברט זכאי רק משום שפעם סיפר לו בדיחה מצחיקה ("אימא מחרפת נפשה"); מתתיהו מינצלר מצליח להפוך סניף כושל של המפלגה הקומוניסטית למקום שוקק חיים עד כי אפילו חברי הכנסת מטעם מק"י נדהמים ("המהפכה הקומוניסטית של שכונת פרוז'ינין"); המהפנט הבינלאומי פיקורלי מקבל מסר מן המתים לברך את צבי ספרא להיות שחמטאי מצטיין, ואת עוזי מרמלשטיין שימצא חן בעיני נשים, אבל הוא מסכל את הברכה – ספרא נעשה אהוב הנשים, ומרמלשטיין נעשה אלוף בשחמט ("הבונאוונטורה של פיקורלי"); מכבי אלנבי אמינוב, מנהל בנק ברקליס, יורד מן הארץ לאחר שלח"י שודדים את הבנק. שם הוא יורד מנכסיו, אבל מוצא 5 סטרלינג על המדרכה. הוא נאבק (בלי לדעת) עם איש בשם יהוידע עשת, זה שהיכה את אביו וגרם למותו, והופך אותו לנכה על כיסא גלגלים. הוא עצמו מרוויח בהימורים, וחוזר לעושר הקודם. בבואו לארץ הוא קונה פיס אצל יהוידע עשת, וכשזה מגלה שלפניו עומד האיש שהיכה אותו – הוא מקבל שבץ ומת. מכבי נותן לאלמנתו רבע מסכום הזכייה שלו בפיס ונושא את האלמנה לאישה ("מזלו המתהפך של מכבי אלנבי"); סלומון פארג'י ממציא סיפור על סרג'נט בשם בנבנישתי אשר גנב לו את הכלה ואת הנדוניה (שלוש חנויות!) – ולאחר מותו הוא מופיע אצל פארג'י בחלום, צוחק עליו וגורם לו נדודי שינה. הסיפור הזה מזכה את פארג'י בנדבת ידיהם את כל שומעיו עד כי לא נזקק יותר לעבוד. הבל גאגין, שתמיד מבקש לעזור, ותמיד מקלקל – התחקה אחרי שורשי הסיפור והגיע למסקנה שלא היה סרג'נט בשם בנבנישתי, ולא הייתה קיימת אסתר שלה נדוניה של שלוש חנויות. כשהאמת יצאה לאור – אנשים חדלו לרחם על פארג'י, והוא נזרק מדירתו אל הרחוב, ושם הוא נופח את נשמתו, אלא שאותו הסרג'נט, פרי הדמיון, החל להציק להבל גאגין, ואחר כך למספר עצמו ("נדודי השינה של הבל גאגין").
הבל גאגין מופיע בחלק מהסיפורים כדמות מרכזית או כדמות משנה – הוא נחשב לחכם גדול שהכול נדרשים לעצותיו, אך אלו גובלות בניסוחן בטירוף ממש, והביצוע שלהן תמיד נכשל. בעברו היה איש לח"י והוא נהג להתפאר בבריטים ובמשתפי הפעולה שהוא הרג במו ידיו. בסיפורים שלפנינו הוא יועץ הזוי, שעצותיו חסרות שחר.
הסגנון של דנקנר בספר זה הוא ארכני, ואף מייגע. הסיפורים שלו גדושים בפרטים ובגיבורים (170 גיבורים ב-16 סיפורים!) – בדרך כלל, גודש מוביל את הקורא לצחוק, אבל קשה לומר שהטקסט משפיע לכיוון הזה. קצת סיפורים המתארים את האובססיה של אם-המספר לתפוס גנבים – בעיקר את מרגלית העוזרת – ו"גבורתה" להתמודד עם מילוי הסיפולוקס כדי שהילדים ישתו ויהיו בריאים ("אימא מחרפת נפשה", "אל נגרו זומבון וגנבת הלבבות", "אימי תופסת את השלטון") – סיפורים אלה מעלים על השפתיים חיוך רפה, ולא יותר.
לזכותו של דנקנר צריך לומר שהוא איננו מתיימר לגלות את כבשונו של עולם בטקסט המוגש, ואיננו רומז שהוא כומן רבדים נסתרים מן העין. הכוונה שלו היא להדהים בסיטואציות הפנטסטיות ובגיבורים ההזויים. אבל באמת צריך לשאוב איזו הנאה אסתטית מקריאת ספר, ואינני חושב שהקורא זוכה בה. כאמור, לטעמי, הקריאה בספר זה מייגעת ואינה מצדיקה את הטרחה.