מאז רצח רבין, מסתובבת ברחבי המדינה תיאוריית הקונספירציה, לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה. תיאוריה מתועבת, שנועדה לבלבל, להשניא את הממסד, להכחיש את הרצח ולסייע לרוצח. אלפי אנשים מאמינים בתיאוריה, על הסתעפויותיה השונות.

על פי התפיסה הרלאטיביסטית הפוסטמודרניסטית, התיאוריה הזאת היא "נראטיב", וככזאת היא לגיטימית בדיוק כמו הסיפור האמיתי, שאינו אלא "נראטיב" נוסף, ה"נראטיב" של הממסד. אפשר להוסיף לכך קורט של – תיאוריית הקונספירציה היא ה"נראטיב המושתק", ובתור שכזו היא האנדרדוג מול "הנראטיב ההגמוני" של "האליטות האשכנזיות החילוניות" וכו' וכו'. מכאן קצרה הדרך, להוציא גם ספרי לימוד, המציגים זה לצד זה את שני ה"נראטיבים" אודות רצח רבין כשני סיפורים שווי זכויות, שהרי אין אמת, יש רק "נראטיבים", וכל אחד והאמת שלו...

גם את השואה ניתן ללמד באותו אופן. מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לחלוטין לתיאוריות של מכחישי השואה. הנה, גם בנושא זה יש שני "נראטיבים". יש "נראטיב הגמוני" של הממסד הציוני, לפיו היתה שואה, ויש "נראטיב מושתק" לפיו השואה היא המצאה ציונית שנועדה להצדיק את השואה האמיתית שהציונים עשו לפלשתינאים ("נכבה").

יש "נראטיב" לפיו היו מחנות השמדה ותאי גזים ושישה מיליון יהודים נרצחו בניסיון להשמיד את העם היהודי. זה ה"נראטיב" של הכוח הציוני השולט בכלכלה העולמית ולכן קשה לצאת נגדו. יש לתת ביטוי ל"נראטיב המושתק", "הנראטיב האלטרנטיבי", "הנראטיב הביקורתי", ה"נראטיב של האחר" ואולי שכחתי איזה ביטוי.

כך ניתן לספר גם תולדות מלחמת העצמאות. מצד אחד נספר את "הנראטיב הציוני" ומולו את "הנראטיב הפלשתינאי" אודות ה"נכבה". אמת? שקר? אין דבר כזה בעולם הפוסטמודרני. כל אחד והאמת שלו. וכך נלמד את ילדינו – יש שני "נראטיבים", ואחד מהם, והוא שווה ערך לעובדות האמיתיות, הוא השקר אודות הקולוניאליזם הציוני שפלש לפלשתין וביצע טיהור אתני אכזרי.

אני סולד מהרלטיביזם הפוסטמודרניסטי הזה. יש אמת ושקר. יש טוב ורע. יש חושך ואור. כיוון שבמקום שבו אין יכולת להבחין בין טוב ורע אין מוסר, אין אמת, יש סדום.

אני עוקב שנים רבות אחרי השיח הרדיקאלי האנטי ציוני ומכיר את הז'רגון שלו. גישת ה"נראטיבים", המכחישה את עצם קיומה של אמת ומחליפה אותה בשורה של "נראטיבים" – סיפורים, שכולם לגיטימיים, היא תמיד הנדבך הראשון, שעליו ניצבת הטענה שאחרי ששמענו לאורך שנים את "הנראטיב ההגמוני הכוחני הקולוניאליסטי", כעת הגיעה העת להעלות על הבמה, במעין העדפה מתקנת, את "הנראטיב המושתק של האחר המוחלש שעד כה פיו נסתם." והשלב הבא הוא השתקת "הנראטיב הציוני".

הנה, ראו מה קרה השבוע לאחר פרסום החוברת "נכבה? חרטא!" מסדר אבירי זכויות הנראטיב, המפציר בנו "להקשיב גם לנראטיב של האחר," יצא בציד מכשפות כאשר נשמע קולה של האמת. סליחה, כאשר נשמע קולו של "הנראטיב הציוני". מסתבר שכל ה"נראטיבים" לגיטימיים, מלבד "הנראטיב הציוני". רק יצאה החוברת, ומיד נשלף ארסנל הגידופים – תחליפי הטיעונים, בנוסח "פשיסטים-גזענים-מקארטיסטים-בלה בלה בלה". אנשים שהתגאו שלא פתחו את החוברת, יצאו במלחמת קודש נגד מה שכתוב בה והם לא קראו. וכך גם ב"ידיעות הקיבוץ" – כמעט עמוד שלם של תגובות זעם על מאמרי "נכבה תוצרת עצמית."

התייחסות קצרה לתגובתה של תמר רז. אחד ה"נראטיבים" המוזרים שאני מכיר הוא של "חוג אורנים". זוהי תיאוריית קונספירציה חובקת עולם, המחלקת את כל הצמרת הפוליטית, הצבאית והכלכלית של העולם במאה וחמישים השנים האחרונות לשני מחנות, הטובים והרעים, החוצים מדינות, ממשלות, מפלגות וזרמים. כל אדם מתוייג לאחד משני המחנות, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. קודקוד "ציר הרשע" של המאה ה-20, אליבא דפרופ' וגנר ותלמידיו לחוג "אורנים", היה דה-גול. וקודקוד הסניף הישראלי של "הציר הגוליסטי" היה בן גוריון. הוא אבי אבות הטומאה. כל מי שעיין את ב"ג הוא צדיק. כל דבר שב"ג עשה, הוא חלק מהמזימה הגוליסטית למלחמת נצח עולמית שתשרת את האינטרס של ההון הספקולטיבי. ומאחר ובמאמרי ציינתי שב"ג הושיט יד לשלום לערבים, מיד עטה עליי תמר רז, אחת הדוברות המובהקות של חוג "אורנים", שלא יכלה להחמיץ הזדמנות להטיח בוץ בדוד בן גוריון. והרי גם התיאוריה של חוג "אורנים" היא "נראטיב", לגיטימי כמו כל "נראטיב", שהרי אין דבר כזה אמת.

אהוד: לא לחינם חוזר בראש כל גיליון שלנו המוטו של אלימלך שפירא בקשר לשקר שהוא מטיבה של המילה נרטיב. והאמן לי, חלק גדול מהמחקרים ה"אקדמיים" ומאנשי האקדמיה במדעי הרוח – מסתמכים ללא בושה על נרטיבים שקריים והם בעיניהם שווי ערך לאמת והם מוצאים בהם מקלט לבורות שלהם בהיסטוריה ואישוש לדיעותיהם הפוליטיות, שבדרך כלל הן נגד ישראל ובעד הפלסטינים. היטלנו על עצמנו במכתב העיתי להוקיע את דוברי השקר האלה, אבל יש להם תומכים כבדים וחזקים מאוד והם פועלים כמו מאפייה.

2. לפקודה תמיד

בר כוכבא היה אישיות שנויה במחלוקת בקרב ההנהגה הרוחנית של דורו – התנאים, חכמי המשנה. בעוד רבי עקיבא ראה בבר כוכבא את המשיח והציע עצמו כנושא כליו, הגיב על הכרזה זו יוחנן בן תורתא באמרו: עקיבא, יצמחו עשבים על לחייך ועדיין בן דוד לא יבוא." בעשרות השנים האחרונות, הטרנד ההגמוני בשיח ההיסטוריוגרפי הישראלי הוא אנטי בר כוכבאי מובהק. הסיבה לכך היא כישלון המרד ומחירו הכבד וגזירות אדריאנוס שבאו אחריו. אולם הציונות, בראשיתה, ראתה בבר כוכבא דמות מופת, כפי שראתה את המכבים ואת הקנאים כבר גיורא ובן גוריון. "הוא היה גיבור / הוא קרא לדרור" שרו ילדי ישראל לכבודו של בר כוכבא. יגאל ידין חפר בעקבותיו, ועצמות לוחמי בר כוכבא הובאו לקבורה בהלווייה ממלכתית. הן השמאל הציוני והן הימין הציוני ראו בבר כוכבא סמל. ז'בוטינסקי החליף את האות טי"ת של טרומפלדור באות תי"ו, כדי שראשי התיבות ברית טרומפלדור ייצרו את הצירוף בית"ר, לציון ביתר, בירת יהודה העצמאית בשנות מרד בר כוכבא.

ראשוני הציונות ידעו שהמרד לא צלח, אך הם ידעו שעם חייב ללחום על מולדתו ועל חירותו, ואימצו את המורדים כדמויות מופת של אקטיביזם יהודי. כשבן גוריון החליט באומץ על הקמת המדינה, לא היו לו ערובות שגורל הכרעתו תהיה שונה מגורל הכרעתו של בר כוכבא. אולם היה לו האומץ לקבל את ההחלטה.

ל"ג בעומר היה חג חשוב בלוח השנה הציוני. לפני 70 שנה, בל"ג בעומר, קמו הגדנ"ע והפלמ"ח. הגדנ"ע – גדודי הנוער של "ההגנה". הפלמ"ח – פלוגות המחץ של "ההגנה". הפלמ"ח היה כוח המגן המגויס (הסדיר) הראשון של היישוב היהודי בא"י. הוא קם, בפיקודו של יצחק שדה, כשמטרתו המרכזית הייתה הגנה על א"י מפני סכנת הכיבוש הגרמני, כאשר גייסותיו של רומל התקרבו לא"י וסוריה ולבנון עוד היו תחת שלטון וישי הפרו-נאצי. משימתו הראשונה היתה להשתתף בפלישת בעלות הברית לסוריה. אולם מראשיתו, הפלמ"ח בנה את עצמו ככוח המרכזי למלחמה עם הערבים על הארץ ולמאבק צבאי אפשרי בבריטים, כדי להקים את מדינת ישראל. ואכן, לאחר שחלפה הסכנה הגרמנית, הפלמ"ח היה מרכיב מרכזי במאבק בבריטים, הן בפעולות צבאיות (המוכרת בהן היא "ליל הגשרים") והן בפעילות להורדת מעפילים אל חופי ישראל. במלחמת העצמאות, היה הפלמ"ח, בפיקודו של יגאל אלון, חוד החנית במערכה על הארץ עד הקמת צה"ל, ועמוד השדרה של צה"ל לאחר הקמתו.

הפלמ"ח הורכב בעיקרו מהכשרות לקיבוצים ופעל מתוך הקיבוצים, בהם שילב עבודה במשק החקלאי עם אימונים ויציאה לפעילות. רבים מבני המשקים הצטרפו אליו. מסיבה זו, מותג הפלמ"ח ככוח המזוהה עם התנועה הקיבוצית, ובעיקר עם הקיבוץ המאוחד, שהיה חלק ממפ"ם, שהייתה האופוזיציה השמאלית לממשלת מפא"י. לכן, עם החלטתו על פירוק המחתרות, החליט ב"ג גם על פירוק הפלמ"ח. הפלמ"חניקים, שראו עצמם חוד החנית של הממלכתיות ולא קיבלו את מיתוגם הפוליטי, ראו בהחלטה זו עוול.

במלאת שבע שנים להקמת הפלמ"ח, כתב נתן אלתרמן שיר הלל לפלמ"ח – "מסביב למדורה". הארגון בן השבע כבר היה לאתוס ציוני מכונן, ואלתרמן בחן מהו החומר ממנו נוצקה האגדה. הוא מנה את המסירות חסרת הגבולות לעם ולמולדת לצד ערך הרעות, הצניעות והפשטות שאיפיינו את רוח הפלמ"ח, ההווי והתרבות של הפלמ"ח והעובדה שהוא כבר העמיד סופרים ומשוררים. שיר זה הוא מעין המשך לשירו "מגש הכסף" – כמו במגש הכסף, גם כאן הוא מתאר, בעיצומם של מאורעות הדמים עוד טרם הקמת המדינה, את טקס הניצחון אחרי מלחמת העצמאות, שבו הלוחמים עומדים על כן מול האומה המשתחווה ומודה להם.

האם גם היום, 70 שנה לאחר הקמת הפלמ"ח, האומה עדין משתחווה ומודה לפלמ"ח?

על פי התאריך הלועזי, הפלמ"ח קם ב-15 במאי. חג השבעים לפלמ"ח הוזכר בארץ בעיקר כיום ה"נכבה". חוגים בתוך החברה הישראלית, מנסים ליצור לגיטימיות למיתוס השקרי של ה"נכבה", המציג את מלחמת השחרור והעצמאות של העם היהודי כמעשה עוול וטיהור אתני. חוגים אלה מייצגים את הרוח ההפוכה לרוח הפלמ"ח; את רוח התבוסתנות והעייפות מהמאבק על הארץ. אחד הביטויים הבוטים של רוח זו היא הסרבנות. אחת הסיסמאות של הסרבנים היא "לא לפקודה תמיד אנחנו". סיסמה זו יוצאת נגד רוח הפלמ"ח, כפי שבאה לידי ביטוי בהמנון הפלמ"ח, אותו כתב זרובבל גלעד, במילים "לפקודה תמיד אנחנו / אנו, אנו הפלמ"ח."

מן הראוי שרוח הפלמ"ח, רוח של אקטיביזם ציוני ונכונות ללא גבולות להיאבק על הארץ ועל המדינה, תהיה הרוח הדומיננטית גם בימינו. על הרוח הזאת, רוח הפלמ"ח, ראוי שנחנך את הדורות הבאים.

לפני עשרים שנה, בדיון חגיגי בכנסת במלאת יובל להקמת הפלמ"ח, אמר ח"כ יצחק רבין, ממפקדיו הבכירים של הפלמ"ח: "'ראשונים תמיד אנחנו' – משמעותו התנדבות אישית ללא תמורה וללא סייג, למלא שליחות לאומית ביטחונית וצבאית. המשימה קודמת לכול. נכונות לשרת ללא תנאי, יכולת התרגלות לתנאים משתנים, גם כאלה המחייבים עבודת כל החברים במשקי התנועה הקיבוצית כדי לקיים את הפלמ"ח כמסגרת מגויסת גיוס מלא. 'לפקודה תמיד אנחנו' – לא כ'ראש קטן'. הפלמ"ח טיפח בין חבריו ערנות למתרחש בעולם ובעם, דרש גילוי יוזמה מן הפיקוד הבכיר והזוטר כאחד, חופש ביטוי בדיון בטרם נפלה החלטה, וביצוע ההחלטה שנפלה בצורה הטובה ביותר. היתה זאת זכות גדולה להיות איש פלמ"ח, זכות השמורה לאלה שהיו יכולים לשרת בו והתנדבו לעשות כן."

פורסם לראשונה בקיצורים ב"ישראל היום"

3. להסיר מכשול בפני עיוור

מודה באשמה. אכן, בכל מקום באזור שבו מנסה עמותת "זוכרות" לקיים את הקורס שלה, אני מתערב ומנסה לשכנע את המארחים – מוסד חינוכי או קיבוץ, למנוע את הפיגוע הזה. למה מי אני? אזרח שאכפת לו. איש לא מינה אותי, נכון, ואין לי כל תפקיד או מעמד רשמיים בנדון. אולם כפי שאני מתכופף להרים פסולת מהמדרכה ולהשליך אותו לפח, וכפי שאסייע לפצוע מוטל על הכביש, ואין צורך בכל מינוי לשם כך, באותה מידה אני פועל ואפעל, כאזרח פעיל המגלה אזרחות טובה, לבלימת מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

איך אני עושה זאת? אין לי כל סמכות, אין בידי כל צו סגירה, וגם איני חושב שהחוק צריך למנוע מ"זוכרות" לפעול, כל עוד אינם עוברים על החוק. אני בסך הכל מציג למארחים כמה עובדות, וסומך עליהם שיפעלו בהתאם. ואכן, עד כה יש לי 100% הצלחה.

מהן העובדות שאני מציג? בעיקר ציטוטים מאתר האינטרנט של "זוכרות". הרי השם "זוכרות" הגיע היישר ממכבסת המילים. אני מניח שאף אחראי על מועדון בקיבוץ או על כיתת לימוד במוסד חינוכי לא היה משכיר אותו ל"ועד להנחלת מורשת הנכבה". אבל "זוכרות"? למה לא? מה הבעייה? בטח מדובר בקורס על אלצהיימר ומיגדר. אז זהו, שלא. אני בסך הכול מסיר מכשול בפני עיוור. הרי ההחלטה אינה שלי.

כאשר הם מעוניינים לפתוח קורס בקריית שמונה, אני מציג למארחים את הגדרת ק"ש באתר "זוכרות": "התנחלות ציונית שהוקמה אחרי 1948 על אדמת חאלצ'ה." וכאשר מדובר בקיבוץ עמיר, אני מציג למארחים את ההגדרה "התנחלות ציונית שהוקמה לפני 1948 על אדמת א-דוארה." ובמכתב האישי שכתבתי לכל אחד מחברי הגושרים, ציינתי שמלחמת העצמאות שלנו נקראת באתר הארגון "נכבה", כלומר אסון, וציטטתי, את הגדרת ה"נכבה" באתר: "ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ ומניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים עם תום המלחמה, במטרה להקים את המדינה היהודית. הנכבה היא גם ... ההתעלמות מזכויותיהם של העקורים והפליטים. הראשונה בזכויות אלה היא זכות השיבה."

במכתבי גם הזכרתי למה מתכוונים אנשי הארגון כאשר הם נאבקים נגד הכיבוש: אמנם, הם כותבים, "הקורבנות הראשונים של הנכבה של 1948 הם הפלסטינים, בעיקר הפליטים," אך גם אנו, היהודים, קרבנות של המלחמה. מדוע? "היהודים משלמים מחיר על היותם כובשים בארץ מאז 1948." כן, ה"כיבוש" הוא קיומה של מדינת ישראל. וברור גם מה משמעות הסיסמה "די לכיבוש" כאשר היא באה מהמקום הזה.

כל ישראלי שפוי לא ירצה להפוך את ביתו במה להסתה נגד קיומה של מדינת ישראל. אז נכון, המועדון הוא עסק, וכפי שציינה פעילת הארגון, "מדובר בפעילות עסקית" אך הכסף לא יענה את הכול. עסק הוא דבר חשוב, וראוי להפוך את מועדון החבר למרכז רווח לקיבוץ. אך לא בכל מחיר. לכסף יש ריח, ויש כסף שמוטב לוותר עליו. ומועדון החברים אינו רק עסק, אלא בראש ובראשונה ביתם של החברים. וראויים חברי הגושרים לכל שבח, על שקמו ותבעו לוותר על הרווח הצפוי, כי יש בחיים דברים חשובים מהכסף. כן, אותן מילים נשכחות כמו ערכים, עקרונות, אידיאלים.

צר לי על הכותרת הפרובוקטיבית, המכוערת והמגמתית "הגושרים רוצים לשכוח". לא, הגושרים פשוט אינם רוצים שביתם יהווה במה להסתה נגד קיום מדינתם.

4. ככל שנתניהו מוותר יותר,

כך הוא מוקע יותר כ"קיצוני"

כאשר נתניהו מדבר על "נוכחות ישראלית לאורך נהר הירדן" – "נהר הירדן" (!) – משמעות הדברים שהוא ויתר על בקעת הירדן. למרבה הצער, נתניהו הרבה יותר קרוב היום לדרכו חסרת האחריות של אולמרט מאשר לדרכו של רבין. אבל זה לא עוזר לו – הוא מוצג כ"עקשן", "סרבן", "קיצוני". כי מי שלא נכנע לתביעות הערבים במלואן, הוא "קיצוני".

אם הסחף יימשך, כל מי שיהיה מוכן לסגת לקווי 49' אך יסרב ל"זכות" השיבה יהיה "עקשן", "סרבן" וכדומה. בהתחלה ידברו על "רק מאה אלף". וכן הלאה וכן הלאה. עד שנתעשת (כי על האלטרנטיבה, שלא נתעשת, איני רוצה לחשוב אפילו).

5. יש לי חלום!

יש לי חלום! ובחלומי, יום יבוא ובו הכנסת בירושלים תהיה פרו-ישראלית כמעט כמו בתי הנבחרים בוושינגטון.