חודשים אחדים לאחר פטירתה של נעמי שמר, יצא עיתון "הארץ" בכותרת סנסציונית, המבשרת על כך שנעמי שמר, במכתב לגיל אלדמע, מודה בכך ש"גנבה" את מנגינת "ירושלים של זהב" משיר עם באסקי.
נעמי שמר החמירה מאוד עם עצמה בסוגיית ה"פלגיאט" כביכול. לא היתה כאן כל גניבה ספרותית, אלא השפעה לגיטימית של לחן שנתן לה השראה בהלחנת השיר. לכן, אין לראות בסוגייה הזאת יותר מאשר קוריוז. מה שיותר משמעותי בפרשה, הוא השאלה מה הניע את "הארץ" לצאת בכותרת הסנסציונית הזו?
"הארץ" הוא עיתון סולידי שאינו נוטה לסנסציות. בדרך כלל הוא מעדיף להכתיר את גיליונותיו בסוגיות האקטואליה שבלב סדר היום הלאומי, ולא בסקופים מסוג זה. מה גרם לעורכי העיתון לנהוג כך?
מסריו של השיר מנוגדים לקו של עיתון "הארץ", ומן הסתם ראו עורכי העיתון הזדמנות לקעקע את מעמדו. הם לא היו נוהגים כך אלמלא מעמדו של השיר, שהיה כמעט להמנון שני של המדינה.
בשנת היובל, ערך "קול ישראל" משאל בקרב המוני מאזיניו, לבחירת השיר הישראלי האהוב ביותר בכל הזמנים. באופן בלתי מפתיע, "ירושלים של זהב" נבחר ברוב עצום. בשנת השישים נערכו מספר מצעדים נוספים, ובכולם היה השיר במקום הראשון או בין הראשונים. זאת, חרף העובדה שרבים מן המאזינים טרם נולדו כאשר נכתב השיר, 41 שנים קודם לכן.
אך "ירושלים של זהב" הוא הרבה יותר משיר אהוב. מעמדו הוא כמעט כשל המנון. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים היו קריאות רבות להחליף את "התקווה" ב"ירושלים של זהב" כהמנון הלאומי של ישראל. מעניין, שמי שהעלה זאת באופן רשמי בכנסת, היה דווקא אורי אבנרי. אבנרי שלל לאורך שנים את "התקוה", שהנו יותר מדי יהודי ופחות מדי ישראלי לטעמו. ייתכן שמבחינתו היתה זו הזדמנות חד פעמית להביא להחלפת "התקווה". אולם יש לזכור שעיקר הביקורת על "ירושלים של זהב", בשנים שלאחר מכן, התמקדה דווקא בטענת ה"גזענות היהודית" שבו. העובדה שדווקא אבנרי העלה את ההצעה, מעידה על מעמדו של השיר ועל הקונסנזוס סביבו, בימי מלחמת ששת הימים ואחריה.
 
איכה יבשו בורות המים
בה' באייר תשכ"ז 15.5.67, ביום העצמאות ה-19 של ישראל, הכניס נאצר, נשיא מצרים, כוחות צבא לסיני, והפר בכך את הסכמי הפרוז. בכך החלה תקופת ההמתנה – ההידרדרות הביטחונית בת שלושת השבועות, עד פרוץ מלחמת ששת הימים. במוצאי יום העצמאות נערך פסטיבל הזמר והפזמון, שהיה באותן שנים אחד המוקדים המרכזיים של החג.
כבכל שנה, שודר הפסטיבל בשידור חי ברדיו, וזכה להאזנת שיא. את ההצגה גנב שיר שלא לקח חלק בתחרות. טדי קולק, ראש העיר הטרי של ירושלים, פנה באמצעות גיל אלדמע, ממפיקי הפסטיבל, לנעמי שמר, וביקש ממנה לכתוב שיר על ירושלים. בזמן ספירת הקולות של שירי התחרות, עלתה על הבמה זמרת צעירה מאוד ובלתי מוכרת, שולי נתן, והרטיטה את לבבות הנוכחים באולם והמאזינים בבית, כאשר שרה בקול פעמונים את "ירושלים של זהב".
23 ימים מאוחר יותר שוחררה העיר העתיקה. שירה של נעמי שמר הצטייר כנבואה. האמת היא, ששמר לא כתבה נבואה על שחרור העיר, אלא שיר קינה על אבדן העיר. לא היתה בשיר כל נימה אופטימית. לא היתה בו כל ציפיה לשחרור קרוב של העיר. ההיפך הוא הנכון – היתה זו קינה, שהושפעה ממגילת איכה.
אוויר הרים צלול כיין / וריח אורנים / נישא ברוח הערבים / עם קול פעמונים / ובתרדמת אילן ואבן / שבויה בחלומה / העיר אשר בדד יושבת / ובליבה חומה // איכה יבשו בורות המים / כיכר השוק ריקה / ואין פוקד את הר הבית / בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע / מיללות רוחות / ואין יורד אל ים המלח / בדרך יריחו // אך בבואי היום לשיר לך / ולך לקשור כתרים / קטונתי מצעיר בניך / ומאחרון המשוררים / כי שמך צורב את השפתיים / כנשיקת שרף / אם אשכחך ירושלים / אשר כולה זהב // ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור / הלא לכל שיריך אני כינור.
ההשראה לשיר היא מדרש אודות רבי עקיבא, בו מוזכר צרוף המילים "ירושלים של זהב". "ירושלים של זהב" היה תכשיט זהב שעליו נחקק ציור של העיר. במדרש המספר על חייהם ואהבתם של רבי עקיבא ואשתו, בתו של כלבא שבוע, טרם צאתו אל בית המדרש ועד חזרתו כגדול בתורה, מסופר: "בימות החורף היו ישנים במתבן. היה מלקט תבן מתוך שערותיה. אמר לה: אלמלי היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב." נעמי שמר השתמשה בשם התכשיט כדי לכנות את העיר ירושלים בתואר "ירושלים של זהב".
"איכה יבשו בורות המים" שרה נעמי שמר, בהשראת מגילת איכה. מגילת איכה נפתחת בפסוק: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. היתה כאלמנה רבתי בגויים. שרתי במדינות היתה למס." ונעמי שמר מתארת את המציאות העגומה של ירושלים בהשפעת אותו פסוק: "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה."
מקור השראה נוסף הוא שירו של יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך", שיר הגעגוע הקלאסי לציון וירושלים. יהודה הלוי שר "אני כינור לשיריך" ושירו מהדהד בשירה "הלא לכל שיריך אני כינור."
מתהילים לקחה נעמי שמר את השבועה לזכור את העיר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים קל"ז ה'-ח'). ונעמי שמר נוגעת בשבועה: "אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב." וייתכן שהן אצל נעמי שמר והן אצל יהודה הלוי, השימוש במושג כינור, מושפע מאותו מזמור, המתאר איך תלו גולי בבל את כינורותיהם על ערבות על נהרות בבל, ותמהו "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר."
כל האסוציאציות הן של חורבן, של גלות, של געגוע, של כאב. כך גם הביטוי "יבשו בורות המים." המים הם החיים. והנה, בורות המים יבשו. אולי מבקרת נעמי שמר ברמיזה את המדינה, על כך שלא נעשה די במלחמת העצמאות לשחרור העיר, ומשווה זאת למכירת יוסף: "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק, אין בו מים" (בראשית ל"ז, כ"ג). אולי היא רומזת לכך שהעיר שבויה בידי הישמעאלים, כיוסף. ואולי היא מרמזת לנבואת הזעם של ירמיהו: "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקום מים חיים, לחצוב להם בֹארות בֹארות נשברים, אשר לא יכילו המים." (ירמיהו ב', י"א).
בורות המים הם סמל לארץ-ישראל אצל נעמי שמר. "מאהבתי / הלכתי אל בורות המים / בדרכי מדבר / בארץ לא זרועה / מאהבתי / שכחתי עיר ובית / ובעקבותיך / בנהיה פרועה / אל בורות המים, אל בורות המים / אל המעין אשר פועם בהר / שם אהבתי תמצא עדין / מי מבוע / מי תהום / ומי נהר." והנה, בורות המים יבשו.
את הידיעה על שחרור העיר העתיקה קיבלה נעמי שמר עת שהתה באל עריש, לקראת הופעה, אחת מיני רבות, בפני חיילים. היא הוציאה פיסת נייר, וכתבה בית חדש, ההופך את השיר מקינה לשיר הלל. "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע / אלפי שמשות זורחות / נשוב נרד אל ים המלח / בדרך יריחו."
הפופולריות של השיר היתה עצומה מן הרגע בו נשמע לראשונה ביום העצמאות, אולם העובדה שהוא הקדים בשלושה שבועות בלבד את שחרור העיר העניק לו מימד מיתי. הבית הנוסף העצים עוד יותר את השיר כמבטא בצורה מושלמת את המאווים הלאומיים של עם ישראל, ואת רגשות הציבור ותחושותיו. השיר פרט על הנימים הדקות ביותר של כל יהודי. סליחה, כמעט של כל יהודי.
 
על ספת הפסיכיאטר
השיר "ירושלים של זהב שמר" על מעמדו בציבור הרחב, כפי שהוכח במשאלי היובל והשישים, אולם שנים אחדות לאחר המלחמה, החל נסוב סביבו ויכוח ציבורי. בערך "ירושלים של זהב" ב"ויקיפדיה" נכתב: "רבים ראו בשיר ביטוי לראייה חד צדדית, שוביניסטית, של המשוררת, המתעלמת מן המורכבות של הסכסוך הישראלי ערבי, ולמעשה אינה רואה בערבים משום אדם. פסקאות כ'כיכר השוק ריקה', היו לצנינים בעיני אלו הסבורים כי גם הערבים שהיו באותה כיכר שוק מטאפורית בירושלים המזרחית בין 1948 ל-1967 הינם בני אדם, וכי הימצאותם בכיכר השוק היא עובדה שיש להתמודד עמה."
בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונסנזוס אודותיה. "היא היתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים," כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונסנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו היתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו."
מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן."
בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים וייתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"
ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי," התלונן עמוס עוז.
מה שמקומם בביקורתו של עמוס, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.
השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים היתה מחולקת, חצייה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.
באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.
סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא היתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.
עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה." זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.
עמוס עוז יודע היטב שנעמי שמר אינה גזענית. הוא בוודאי מכיר את שירי השלום שלה, ובהם "אצלנו בחצר", בו כתבה: "אצלנו בחצר / ילדי העולם כולו / רוקדים במעגל / ואומרים שלום... קוקו ממרוקו יאמר אהלן / והברכה שהוא יביא לי / היא היפה מכולם."
מה שמקומם את עמוס עוז אינו טעותה האמפירית של נעמי שמר, שלא הבחינה בכך שכאשר ירושלים העתיקה היתה חסומה בפני יהודים, היא לא היתה ממש ריקה. עמוס עוז יוצא נגד האמת הרוחנית שביטאה נעמי שמר בשירה.
זו נקודת המחלוקת האמיתית בינה לבין עמוס עוז. עמוס עוז מטיף לחלוקת ירושלים. עמוס עוז נולד וגדל בירושלים, אך יחסו אליה מנוכר למדי. באחד ממאמריו השווה בין אשדוד לירושלים והסביר שהוא מבכר את אשדוד הנורמאלית על ירושלים הלא נורמאלית. בספרו "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית" כתב עוז: "ירושלים די מפחידה אותי. זאת אבן שואבת לכל כוחות הטירוף של היהודים, והמוסלמים, והנוצרים ... ירושלים היא מקום מסוכן מאוד, כי היא שואבת אליה את כל הדחפים הכי קיצוניים בטבע האדם. היא עיר של הקצנה. באמת עיר של הקצנה. עיר טוטלית. בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות בה... הרעלת ההיסטוריה בירושלים הולכת ונעשית יותר חריפה ויותר ברורה. העיר סובלת ממינון יתר, 'אובר-דוז' של היסטוריה... ירושלים כעת היא לא מקום לבני אדם."
הנה, זה הוויכוח האמיתי בין נעמי שמר ומה שהיא מייצגת לבין עמוס עוז ומה שהוא מייצג. אני מעריץ את כתיבתו הספרותית של עמוס עוז ואת כתיבתה השירית של נעמי שמר, אבל בין האמת הרוחנית שלה לבין האמת הרוחנית שלו, אני מבכר את שלה. ואני כל כך מזדהה עם תגובתה לדבריו של עמוס עוז, אודות כיכר השוק שלא היתה ריקה והאנשים שירדו לים המלח בדרך יריחו; התגובה שכה הקפיצה את עוז: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי... "
 
ושל עופרת ושל שחור
בין הצנחנים, משחררי ירושלים, היה המשורר והזמר מאיר אריאל. אריאל כתב בעיצומם של הקרבות את השיר "ירושלים של ברזל" – פרפראזה על שירה של נעמי שמר, באותה מנגינה.
נעמי שמר לא אהבה את הפרפראזה, בלשון המעטה. עד היום, יש הרואים בשיר התרסה על שירה של נעמי שמר. כך נכתב ב"וויקיפדיה": "לצד התגובות החיוביות לשיר, היו שהגיבו בציניות לקול הפטריוטי שבו. אחד מביניהם היה מאיר אריאל, שחיבר בתגובה את השיר "ירושלים של ברזל" ובו מחאה על חללי המלחמה ועל התגובות הפטריוטיות המוגזמות, לטענתו, שהופיעו לאחר שחרור ירושלים וכיבוש מזרח העיר."
גם מוקי צור סבור כך. במאמרו "שנינו מאותו הכפר?" ("הקיבוץ" 22.7.04) הוא טען שאריאל הפך את "שיר התפילה הזך לווידוי כואב, מעורר ומריר של לוחם."
אני רואה זאת אחרת לגמרי. לדעתי, שירו של אריאל אינו מנוגד לשירה של נעמי שמר, אלא משלים אותו. מה יפה יותר מכך שהצנחנים ששחררו את ירושלים, שרו את שיר הקינה על העיר המחולקת, ומכך שהתאימו את המילים למציאות החדשה שהם יצרו ולחוויה שחוו. לאחר שחרור העיר העתיקה, הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וכו'. וכך גם מאיר אריאל, ממשחררי העיר "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו. / עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב / הנה הנך באור ערביים / כמעט כולך זהב."
מאיר אריאל כואב את כאב המלחמה ומחירה "ושחר קם פתאום / הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא / וכבר היה אדום." וכן "ובאו אמא אחר אמא / בקהל השכולות". כמי שחווה את השכול והכאב, אין הוא שר כנעמי שמר "אשר כולה זהב" אלא "כמעט כולך זהב". אבל הוא לא מתבלבל. הוא מבין שאין אלה חללי שווא. "במחשכייך ירושלים / מצאנו לב אוהב / עת באנו להרחיב גבולייך / ולמגר אוייב." נעמי שמר מקוננת על עיר "ובליבה חומה". מה ראוי יותר מתשובתו של הלוחם המשחרר "הלא לחומותייך קראנו דרור," נעמי שמר כתבה "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף." האסוציאציה של מאיר אריאל היא ללחימה – "נושך שפתיו ולא בלי יגע / הוסיף הגדוד ללחום." מאיר אריאל מבטא גם את גאוות הניצחון "למגר אויב," "נפוצו כל גדודי המלך." והרי בלי הניצחון, מצד אחד, ובלי המחיר הכבד, מצד שני, לא היינו קוראים דרור לחומותייך.
שירו של מאיר אריאל מסתיים בתפילה ותקווה "ירושלים של זהב / ושל עופרת וחלום / לעד בין חומותייך / ישכון שלום." יש מי שיציג שורה זו כניגוד לדרכה של נעמי שמר, אך אין טעות גדולה מזו. נעמי שמר כמהה לשלום והתפללה שיבוא "אם לא מחר, אז מחרתיים." את השלום הנכסף תיארה במושגי נבואת אחרית הימים "ארי בעדר צאן ינהג" (דיאלוג עם "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וגדי ומריא יחדיו, ונער קטן נוהג בם") ו"מעל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב" (דיאלוג עם "וכיתתו חרבותם לאתים, חניתותיהם למזמרות").
 
בין עיר לשיר
למחרת שחרור העיר העתיקה הופיעה נעמי שמר לפני הצנחנים, משחררי העיר, ושרה להם את "ירושלים של זהב" ולראשונה השמיעה באוזניהם את הבית הנוסף. במשך דקות ארוכות הריעו לה הלוחמים. נעמי שמר, במבוכה, הודתה להם, ואמרה: "מחיאות הכפיים מגיעות לכם. אני רק כתבתי שיר. אתם שחררתם עיר."
... ואני מאמין, שבשירה תרמה נעמי שמר לשחרור ירושלים, לא פחות מהצנחנים בלחימתם.
 
אהוד: עמוס עוז הוא האורים והתומים של המשכיל/ה הישראלי/ת הממוצע/ת. יש אצלנו אנשים משכילים שאינם יודעים לצטט שום סופר או הוגה דעות אחר (גרשם שלום למשל) – זולת עמוס עוז, ולכן הם נחשבים חכמים מאוד. אך מה לעשות – הרבה דברים נכונים שהוא אומר – אינם חדשים, והרבה דברים חדשים שהוא אומר – אינם נכונים. אנחנו מצידנו מקווים שלעולם לא יאמר שהשמש לא תזרח מחר, כי אז איך נחיה באפלה הנוראה?
 
2. דינמיקה של כרסום
הבה נתאר לעצמנו תסריט דמיוני, אבל ממש דמיוני. נאום של בנימין נתניהו, שבו הוא מכריז: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים ביהודה ושומרון."
וואהו וואהו. הארץ היתה רועדת. התקשורת היתה מכסחת לו את הצורה. ייתכן ש"שלום עכשיו" היתה מצליחה לחזור לימיה היפים ולמלא את הכיכר. אבל את הדברים האלה נתניהו אפילו לא חלם לומר. את הדברים האלה אמר יצחק רבין בדיון בכנסת, בדיוק חודש לפני הירצחו. נתניהו כבר מזמן לא נמצא שם. נתניהו כבר מזמן נטש את מורשת רבין והלך 90% מהדרך אל מורשת אולמרט. איך זה, שדבריו של רבין הצטיירו כמתינות מופלגת, כוותרנות נוראית, ואילו כשנתניהו אינו מדבר על "בקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה," אלא ממלמל משהו לא מחייב על איזו "נוכחות צבאית ארוכת טווח לאורך נהר הירדן" הוא מוקע כקיצוני, שמרן, סרבן וכו'?
ליכודניק פרנואיד יוכל לראות בכך עדות ל"תשקורת הסמולנית" הרודפת את ביבי / הליכוד / הימין וכו'. אבל אין לכך שחר. הסיבה היא אחרת לגמרי. הסיבה לכך היא הדינמיקה של התהליך המדיני מראשיתו ועד היום. דינמיקה שבה, בעוד הצד הפלשתינאי לא זז כמלוא הנימה מעמדת הפתיחה שלו, כל לאו בצד הישראלי הופך בהדרגה להן. כל ויתור ישראלי, הופך לעובדה מוגמרת ולנקודת המוצא ללחץ על ישראל לוויתור נוסף. וככל שישראל מוותרת יותר, הלחץ עליה גובר. וככל שהלחץ עליה גובר, עמידתה על העמדה שאחרי הוויתור האחרון מוצגת כעיקשות. דבריו של רבין נחשבו לוותרניים, כיוון שהוא ויתר יותר מכפי שישראל היתה נכונה עד אז. דבריו של נתניהו נחשבים קיצונים וסרבניים, כיוון שהוא פחות ותרן מאולמרט.
מה יהיה הסוף של הדינמיקה הזאת? האם היא תעצר בקווי 67'? בהתאם למכתם המפורסם, לפיו "אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב", על מנת לנסות לבחון את המשך הדינמיקה, כדאי לנסות לשחזר את ראשיתה והמשכה.
כנקודת המוצא לבחינה, אציג הרצאה של ח"כ חיים בר-לב, מזכ"ל מפלגת העבודה שבאופוזיציה, בביה"ס "בליך" בר"ג בו למדתי, בשנת 1979. שנתיים קודם לכן, כאשר כל הסקרים צפו ניצחון גדול נוסף למערך, בבחירות דמה ב"בליך" ניצח הליכוד. מאז, נוצרה אגדה ש"בליך" הוא הסייסמוגרף הפוליטי, ולכן כל מנהיגי המפלגות עלו אליו לרגל. היה זה זמן קצר לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים. בר-לב נשא הרצאה בה תקף בחריפות את ממשלת בגין על סרבנותה, על קיצוניותה, על ההתנחלויות ביו"ש ועל אי נכונותה לפשרה טריטוריאלית. אני זוכר את המנטרה, עליה חזר בר-לב שוב ושוב, לכל אורך נאומו – אם נתעקש על הקסבה של חברון, לא נוכל להחזיק בירושלים.
דבריו היו משכנעים מאוד. המסר היה ברור. יש דברים שעליהם לעולם לא נוותר. העיקרי שבהם הוא ירושלים השלמה. לא היה קונסנזוס מוצק מזה. טענתו של בר-לב היתה, שאם ישראל תתעקש על "הכול או לא כלום", היא תישאר בלא כלום. אם ישראל תתייחס לכל השטחים כאל מקשה אחת, כשהקסבה של חברון וירושלים הם היינו הך, היא תזמין לחץ כבד על ישראל לוותר על ירושלים. לכן, עלינו לגלות גמישות בחברון, גם הצד השני יגלה גמישות, וכך נגיע לפשרה שתשמור בידינו את ירושלים, בקעת הירדן וכו'. הרי ברור שגם הערבים יודעים שלעולם לא נחלק את ירושלים. תביעתם היא רטוריקה של תחילת המו"מ.
במאמר מוסגר אומר, שמן הסיבות הדמוגרפיות, וכדי שישראל תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי מוצק, אני מצדד גם היום בוויתורים טריטוריאליים, אפילו באופן חד צדדי. אבל ההיסטוריה הוכיחה שבר-לב טעה. הנכונות לוויתורים אצלנו, לא גרמה לנכונות לוויתורים אצלם. הנכונות לוויתורים אצלנו הפכה כל ויתור לנקודת המוצא לוויתור הבא.
אני מתקדם 17 שנים, ומגיע לבחירות 1996. היה זה לאחר הסכם אוסלו הראשון והשני. לאחר הפרתו השיטתית בפיגועי טרור. אחרי רצח רבין. סמוך לבחירות, יצא הליכוד בסיסמה קשה ביותר: "פרס יחלק את ירושלים!" – מפלגת העבודה ופרס בראשה יצאו מגדרם כדי להכחיש זאת. הסיסמה הוצגה כהשמצה גסה, כעלילה נוראה. ואכן, היתה זו עלילה נוראה והשמצה גסה. לא היתה לפרס כל כוונה לחלק את ירושלים. גם הליכודניקים ידעו שאין זאת אלא סיסמת כזב מבית מדרשו של ארתור פינקלשטיין. הרי גם מרצ ו"שלום עכשיו" דגלו בשלמות ירושלים. שלמות ירושלים הייתה אקסיומה.
אולם כבר אז החלו להישמע זמירות ורינונים, שמה שמחריד בהם, הוא שהם מזכירים את הזמירות והרינונים הנשמעים היום בנוגע ל"זכות" השיבה. דיבורים כמו: "בינינו, הבה נודה שבסוף לא תהיה ברירה, נצטרך למצוא איזשהו פתרון יצירתי גם לסוגיית ירושלים, לתת לפלשתינאים מוצא של כבוד."
מי שלא הסתפק בדיבורים ועשה מעשה, היה יוסי ביילין. במו"מ פרטי שניהל, ללא רשות וללא סמכות, עם מס' 2 ברשות אבו מאזן, הוא הגיע ל"הסכם ביילין-אבו-מאזן". בהסכם זה, נמצא סוף-סוף פתרון יצירתי לסוגיית ירושלים. הפתרון היה הגדרת אבו- דיס, הסמוכה לירושלים, כחלק מאל-קודס, והעברתה לפלשתינאים כדי שיקימו בה את בירתם. אבו דיס תקרא אל-קודס. הפלשתינאים יראו בכך חלוקת ירושלים והקמת בירתם בתוכה. הישראלים ישמרו על ירושלים השלמה בידיהם. ובא לציון גואל.
בספרו "לגעת בשלום" תיאר זאת יוסי ביילין כך: "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו-צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפיתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל-קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים" (ע' 217).
אבו-מאזן התנער מההסכם. פשרת אבו-דיס הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה. מה שנשאר הוא התקדים, שבו מדינאי ישראלי, סגן שר החוץ, הסכים לראשונה להתפשר בנושא שכל הממשלות נשבעו לא להתפשר עליו – ירושלים.
ראש הממשלה אהוד ברק, שבע אכזבות מתהליך הסכמי הביניים, שבהם ערפאת היה מוכן לקבל כל שטח שישראל הסכימה לסגת ממנו, כדי להגדיל את דריסת הרגל שלו בארץ-ישראל כבסיס להמשך המאבק המזוין והטרור – החליט ללכת בדרך אחרת. לא עוד הסכמי ביניים, אלא הסדר קבע. הנוסחה שלו היתה – נסיגה מלאה לקווי 67' (עם חילופי שטחים) תמורת חוזה שלום והכרזה על סיום הסכסוך וסיום התביעות ההדדיות.
ומה עם ירושלים?
עוד בבחירות 99', בהן עלה ברק לשלטון, עמד יוסי שריד על רגליו האחוריות כדי לדחות במועצת מרצ הצעה של זהבה גלאון להכניס למצע מרצ תמיכה בחלוקת ירושלים. בעצרת הזיכרון בגבעת התחמושת ביום ירושלים, שבועות ספורים טרם צאתו לקמפ-דיוויד, עוד נשבע ברק אמונים לשלמות ירושלים. סמוך לוועידת קמפ-דיוויד (2000) יצא יוסי ביילין, בקמפיין מהפכני, בעד ויתור על שכונות הקצה של ירושלים. טענתו היתה, ששכונות אלו מעולם לא היו ירושלים, אבותינו לא התפללו על שועפט, וסיפוחם לירושלים ב-67' היו תוצאת תאבונו המפורז של דיין. הרעיון היה שישראל תוותר על שכונות אלו, וכך תשאיר בידיה את מזרח ירושלים בגבולותיה המוניציפאליים המקוריים. בוועידה, ברק עקף את ביילין, את מרצ ואת "שלום עכשיו" – מ"שמאל". הוא לא ויתר רק על השכונות, אלא גם על מזרחה של העיר המקורית כולל העיר העתיקה והר הבית (זולת הכותל והרובע היהודי).
מרגע זה ואילך, הוויתור הישראלי על ירושלים היה לעובדה. וכן, הנכונות לנסיגה לקווי 67' עם חילופי שטחים. אך הפלשתינאים, כזכור, דחו את ההצעה. הם דחו אותה שוב כעבור שנים אחדות, כאשר אולמרט חזר עליה. מרגע שישראל ויתרה על כל השטחים והסכימה לחלק את ירושלים, המוקד עבר לסוגיית הפליטים.
מה יקרה אם ישראל תסכים לנסיגה לקווי 67'? מה השאלה? זה כבר קרה פעמיים, ואין סיבה לחשוב שהתוצאה תהיה שונה. ההצעה תדחה, בשל סוגיית הפליטים, בשל טענת "זכות" השיבה. וכפי שקרה במו"מ של ברק ושל אולמרט, ברגע שישראל תסכים לנסיגה מלאה, איש כבר לא יתרשם מכך. הלחץ על ישראל יתמקד ב"זכות" השיבה. הלחץ יהיה גם מבפנים.
כבר הסכמנו לוותר על כל השטחים, כעת נסכן הכול בגלל סירוב לקלוט כמה פליטים? הרי ברור, יאמרו כפי שאמרו על ירושלים, שהפלשתינאים אינם חולמים על שיבה מלאה. זה רק חלום, פנטזיה, כמו "שתי גדות לירדן". אבל אין ברירה, צריך לזרוק להם איזו עצם. נקלוט כמה אלפי פליטים. או כמה עשרות אלפי פליטים. מה כבר יקרה לישראל אם תציע לקלוט 100,000 פליטים? הרי אנו מדינה חזקה, אנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר. הרי אם יצטרפו אלינו 150,000 פליטים, לא נודע כי באו אל קירבנו. כלל לא נרגיש את ה-200,000. אז מה הקדושה ב-250,000? למה העקשנות הזאת, הסרבנות הזאת? נציע להם 300,000, שהם יהיו הסרבנים, שהם יגידו לא. הרי צריך למצוא פתרון יצירתי.
ביוזמת ז'נבה נמצאה נוסחה "יצירתית", משהו כמו בלון אבו-דיס. "ישראל תהיה אחת מהמדינות השלישיות שישתתפו במאמץ שיקום הפליטים ותתייחס כבסיס לחישוב מיספר הפליטים שהיא תקלוט, בממוצע המספרים שייקלטו במדינות השלישיות. ההסכם יביא לפתרון קבוע ומלא של סוגיית הפליטים ולאחריו לא יהיו שום תביעות נוספות בנושא." כמו בנושא אבו-דיס, מה שנשאר מהנוסחה היצירתית, היא מסר ישראלי ש"זכות" השיבה אינה טאבו.
מה הגורם לדינמיקה הזאת? הדינמיקה הזאת היא פרי של תבונת הפלשתינאים ושל טיפשותנו. הפלשתינאים לא זזו מעמדת הפתיחה שלהם כמלוא הנימה – נסיגה ישראלית מלאה ו"זכות" השיבה. משמעות הדבר – חלוקת הארץ למדינה פלשתינאית בקווי 67', ממנה יעקרו כל היהודים, ולמדינה נוספת, שלא תוגדר כיהודית, שאליה ינהרו 5 מיליון "פליטים", כשלב בדרך לפלשתין הגדולה מן הים עד הירדן. יש להם סבלנות. ואילו לנו – אין. אנו מנהלים מו"מ נמהר, תחת המסר שאין לנו באמת קווים אדומים. העולם אינו לוחץ על הפלשתינאים, כיוון שהוא יודע שהלחץ לא יזיז אותם מעמדתם. הוא לוחץ עלינו, כיוון שהוא רואה שאנו מתקפלים שוב ושוב. הדינמיקה הזאת נותנת לפלשתינאים יתרון אדיר במו"מ ומדרדרת אותנו אל עברי פי פחת.
חייבים לעצור את הגלישה במדרון החלקלק הזה, ולקבוע את הקווים האדומים שלנו. על ישראל לאמץ את מורשת רבין כבסיס למו"מ עם הפלשתינאים. אם הפלשתינאים ידחו את ההצעה, תהיה ישראל חופשיה לעצב באופן חד צדדי את גבול הקבע שלה, על פי האינטרסים שלה, ושלה בלבד.