כרטיס אדי – כרטיס תורם של אבריי אחרי מותי, שאותו אני נושא בארנקי, נושא את התאריך 1990. לפני 21 שנים, ביום ששמעתי על קיומו של כרטיס התורם, הזדרזתי לחתום עליו. מאז אני מיסיונר של הכרטיס וכששירתי כמנהל מתנ"ס הגולן, אף יזמתי וארגנתי מבצע החתמה על הכרטיס ביישובי הגולן.
אך האמת היא שאני מתנגד לרעיון העומד מאחורי הכרטיס. אין כוונתי, חלילה, לרעיון של תרומת איברים להצלת חיי אדם. כוונתי, לצורך בחתימה על כרטיס מיוחד להסכמה להציל חיים. משמעות הרעיון, היא שברירת המחדל, המצב הנורמאלי, הטבעי, הוא סירוב של אנשים לתרום איברים ולהציל חיי אדם, ועליהם ליזום ולבצע מהלך אקטיבי, כדי לבדל את עצמם מן הנורמה. בעיניי, זה אבסורד בכל חברה הומאנית הרואה ערך מרכזי בחיי אדם, ולא כל שכן במדינה יהודית, שהרי קדושת חיי אדם היא ערך עליון ביהדות. הרי פיקוח נפש דוחה שבת וכמעט את כל המצוות, והרי למדנו ש"כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא." ולמדנו גם ש"כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא." איך אפשר להסביר את האבסורד, שבמדינה יהודית המצב הנורמאלי, הוא שאדם מעדיף לאבד עולם מלא, כביכול, אלא אם כן טרח לחתום על כרטיס מיוחד?
אחוז החותמים על כרטיסי אדי בחברה הישראלי נמוך מאוד. מה זה מעיד עלינו? האם זה מעיד שרובנו מעדיפים לתרום את איברינו לרימה ולתולעה ולא להצלת חיי אדם? האם זה מעיד עלינו שרובנו מאמינים באמונות תפלות ובמאגיות למיניהן הנוגעות ל"שלמות גופנו" בשעת ריקבונו?
אני משוכנע שהתיאורים האלה אינם מאפיינים את רוב הישראלים. הסיבה היא אחרת – אנשים אינם אוהבים להתעסק במה שקשור למוות שלהם. זה תמיד רחוק, זה מפחיד, זה לא נעים, ובוודאי שזה לא דבר שלמענו הם ירצו לפעול באופן אקטיבי, ליזום ולפעול. בטח לא עכשיו. אולי מחר. אולי ביום ראשון או באחד לחודש הבא. מה בוער?
לדעתי, יש לשנות את החוק בנוגע לתרומת איברים ולהפוך על פיו את המצב הקיים. על פי הצעתי, ניתן יהיה לקחת תרומת איברים מכל אדם שלא הצהיר בפירוש על סירובו לתרום להצלת חיי אדם. כל סרבני הצלת חיים ידרשו לשאת על גופם כרטיס אדי הפוך, בו יכתב: "אני מצווה בזה לא לתרום לאחר מותי את האיבר (כאן יש להציג את שורת האיברים, כפי שמופיעה בכרטיס אדי) או "כל איבר מגופי שהזולת יוכל להיעזר בו להצלת חייו," ככתוב בכרטיס אדי הנוכחי.
כל מי שלא יישא על גופו כרטיס כזה, יעיד על עצמו בכך, שהוא נכון להציל חיים, באמצעות תרומת איבריו. אני משוכנע, שצעד זה יוכיח, שכמעט כל הישראלים מוכנים להציל חיי אדם, ורק מעטים מאוד יחתמו על הכרטיס.
בכל פעם שמשפחה תורמת את איברי יקיריה, היא מרואיינת בכלי התקשורת וזוכה לשבחים על אצילותה. עובדה זו מעידה על המצב התמוה, על פיו התרומה היא החדשות, כלומר היא עדיין החריג. אני מצפה ליום שבו התקשורת תראיין את החריג שסירב לתרום את איברי יקיריו, שיסביר לאומה את צעדו האגואיסטי. אני מאמין, שכך יהיה ברגע שישתנה החוק, ברוח הצעתי.
עד אז – התקשרו 1-800-609-610 וחתמו על כרטיס אדי.
2. שלשול
טרנד חדש תוקף אותנו לאחרונה – בכירי מערכת הביטחון, שהיטיבו לסכור את פיהם בעת שירותם, משתחררים מהצבא והסכר נפרץ, בהתבטאויות חסרות אחריות הפוגעות בביטחון המדינה.
גבי אשכנזי הוא רמטכ"ל מוערך, ששיקם את צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה והוביל בהצלחה את מבצע "עופרת יצוקה". היו לו גם כישלונות, כמו המשט ומערכת היחסים העכורה בצמרת צה"ל, אך בסה"כ הוא נחשב לרמטכ"ל מוצלח, שתרם תרומה משמעותית לביטחון המדינה בתפקידיו לאורך השנים ובמיוחד בתפקידו כרמטכ"ל.
פעולתו של ראש המוסד סמויה מן העין, אך כל מביני העניין גומרים את ההלל על תקופת כהונתו של מאיר דגן בתפקיד ומתארים אותה כהצלחה רבתי. לא בכדי, שלושה ראשי ממשלה האריכו שוב ושוב את כהונתו, ויודעי דבר אינם חוסכים בסופרלטיבים לפיאור תרומתו ההיסטורית לביטחון המדינה. אני, אזרח מן השורה, יכול רק לקוות שהדברים נכונים וכמובן שאין לי כל סיבה לחלוק עליהם.
גבי אשכנזי שמר על שתיקה לאורך כל כהונתו כרמטכ"ל. הוא העביר מסר שבא לעבוד ולא לדבר. ואכן, תפקידו לעבוד, לא לדבר, אם כי לדעתי הוא הרחיק לכת בעיקרון זה – בכל זאת רמטכ"ל הוא תפקיד ציבורי המחייב אמירה לציבור. אך עדיפה שתיקתו על פני פטפטת שאפיינה רמטכ"לים בעבר.
גם מאיר דגן נצר את לשונו, ודומה שהיה שמח לחזור לתקופה שבה שמו ותמונתו של ראש המוסד היו סוד מדינה שמור.
והנה, אך פרשו השניים מתפקידם וכאילו השתחררה הניצרה, ומה שנאצר לאורך השנים פורץ ללא בקרה וללא מחשבה ובחוסר אחריות המעורר סימני שאלה עד כמה תדמיתם המקצועית מוצדקת.
אין כוונתי לאמירותיהם הפוליטיות. הם אזרחי המדינה, ומשסיימו את תפקידם – זכותם לבטא את דעותיהם הפוליטיות אינה ניתנת לערעור. גם כשאני חולק על עמדותיהם, איני חושב שאחרי סיום תפקידם עליהם להימנע מלהשמיע אותן.
אני חולק על דעתו של מאיר דגן לפיה על ישראל לא להתנגד להכרזה באו"ם על מדינה פלשתינאית, אך זו עמדה פוליטית לגיטימית וראויה. כאשר אשכנזי רומז על תמיכתו בנסיגה מהגולן, אני שולל את דעתו מכל וכל, אך המחלוקת היא על העמדה, לא על עצם אמירתה, שהיא זכותו האזרחית.
אולם כאשר הרמטכ"ל לשעבר אומר בפומבי שישראל אינה יודעת היכן נמצא גלעד שליט ואין אופציה לשחרורו בפעולה צבאית, זוהי אמירה חמורה, חסרת אחריות ופוגעת בביטחון המדינה. זו אמירה הפוגעת בכושר ההרתעה של צה"ל ומחזקת את חוטפיו של גלעד שליט. אם אין לישראל אופציה צבאית, אין להם כל סיבה להתפשר ולהתגמש במו"מ על עסקת חליפין. יש להם זמן, הם יכולים להחזיק אותו עוד ועוד, הרי אין אופציה חלופית לשחרורו.
וכאשר ראש המוסד לשעבר יוצא בפומבי נגד התקפה צבאית של ישראל על איראן וכמעט אומר שאין אופציה כזו, הוא גורם לנזק בל ישוער לכושר ההרתעה של ישראל וליכולת שלה ושל העולם המערבי להפעיל על איראן לחץ גם בדרכים דיפלומטיות וכלכליות.
אם אשכנזי אומר שמקום הימצאו של שליט אינו ידוע, כנראה שזאת האמת. ויתכן שמאיר דגן צודק בדבריו השוללים את האופציה הצבאית נגד איראן. ביקורתי אינה נגד תוכן הדברים, אלא נגד עצם אמירתם בפומבי, בגילוי מביך של חוסר אחריות משווע.
ועוד לא דיברתי על דברי הרהב השחצניים של מתן וילנאי בנוגע לחוטפי גלעד שליט.
ועוד לא אמרתי דבר על התייצבותו התמוהה של מאיר דגן לימינם של האחים עופר.
איך אפשר להגדיר את התופעה הזאת?
במילה אחת – שלשול.
3. "לעני ולגר תעזוב אותם"
שני התכנים העיקריים של חג השבועות הם התוכן הרוחני והתוכן החקלאי. בגולה, התוכן החקלאי של החג לא היה רלוונטי. המהפכה הציונית חידשה את הקשר הפיסי בין עם ישראל לארצו, והחזירה את הרלוונטיות לאופי החקלאי של החגים. ההתיישבות העובדת החזירה עטרה ליושנה, בהעמידה את החקלאות בלב החג, בעיצוב טקסי הביכורים והקציר. החג החקלאי ביטא את הקשר הבלתי אמצעי לארץ-ישראל, את יישוב הארץ כמצווה הראשונה במעלה ואת חידוש החקלאות כהתחברות לעברה היהודי של הארץ.
תרבות החג החקלאי, על שיריו, ריקודיו ומנהגיו הקהילתיים, היתה מופת של התחדשות יהודית תרבותית. אולם תרבות אמיתית נבנית נדבך על גבי נדבך. אין מעשה אנטי תרבותי יותר מניסיון להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה נכסי תרבות לאומיים מכוננים. ההתחברות לעברו החקלאי של החג חיונית מאין כמותה, אך הניסיון להתנער מכל מה שמסמל המושג חג מתן תורה, ובכך לרוקן החג מתכניו הרוחניים, הוא מעשה של "בוריינות" – בערות מובנית. המשבר בחקלאות והירידה במעמדה יצר פיחות גם במעמדו של החג החקלאי. פיחות זה, לצד העדר התוכן הרוחני, השאירו את החברה החילונית קרחת מכאן ומכאן ושרויה בריק תרבותי.
החג החקלאי מסמל את הקשר לארץ, אך לא פחות מכך, עליו לבטא את המסר החברתי שבחקיקה החקלאית במשפט העברי, המבטיחה צדק חברתי, צמצום הפערים וחיסול העוני. חקיקת העל החברתית בתורה, היא חוקי השמיטה והיובל, חוקים רדיקליים ביותר – פסגת הקדמה החברתית. חוקים אלה נועדו להפוך על פיו את הסדר החברתי, וליצור מציאות חדשה של נקודת אפס, שגם אם תצמיח מחדש פערים, היא לפחות לא תנציח את המעמדות, תאפשר נקודת זינוק שוויונית, ותוצאותיה הבלתי שוויוניות תמחקנה בתום היובל הבא. חוקים אלה נועדו להגשים את האידיאל היהודי – "אפס כי לא יהיה בך אביון." על כך נוספים חוקים צנועים יותר, הנותנים מענה קונקרטי לחוליי החברה – הלקט, השכחה והפאה.
היהדות מקדשת את הסולידריות החברתית ומעודדת את הצדקה הוולונטרית, אך הבסיס הוא חקיקה מחייבת, הלוקחת מהעשירים כדי לתת לעניים ובכך להקטין את אי השוויון. "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא, כ"ג כ"ב). בעל השדה נדרש להותיר חלק משדהו ומתבואתו בעבור העני ולאפשר את קיומו בכבוד. בחברה מודרנית נדרש העשיר לשלם מס למדינה, כדי שתבטיח את הקיום בכבוד לכל אזרחיה. זוהי מדינת הרווחה.
מדינה המתנערת מחובותיה אלו, היא אולי מדינת היהודים, אך אין היא מדינה יהודית, ולבטח אין היא מושתתת על יסודות הצדק, לאור חזונם של נביאי ישראל, כמובטח במגילת העצמאות.
היהדות מחייבת את הקניין הפרטי, אולם במסגרת כללים המבטיחים צדק לכל. הרש"ר, רבי שמשון רפאל הירש, התייחס לסוגיית הקניין הפרטי בהקשר של מצוות לקט, שכחה ופאה: "בשעת קציר ובציר, אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו. באותה שעה יבטא בפיו את המילה הגאה והרת התוצאות: 'שלי.' ועתה, כל אזרח באומה יודע – כל האומר 'שלי,' חייב לדאוג גם לאחרים. במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער. היא זכות שה' נתן לעניים והיא חובה שה' הטיל על בעלי רכוש."
כשאנו חוגגים את חג הקציר, את חג הביכורים, עלינו להדגיש, לצד העמקת שורשינו בארצנו, את הבטחת הצדק החברתי, כיסוד החברה היהודית. כשאנו חוגגים את חג מתן תורה, עלינו להדגיש את המצוות החברתיות, שבין אדם לחברו, שהן יסוד היהדות. רבי עקיבא לא הגדיר ככלל הגדול בתורה את המצוות הפולחניות, אלא את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט י"ח). ולא בכדי מופיע הכלל הגדול הזה בסמוך לחוקים כמו השמיטה, "לא תלין פעולת שכיר," "לא תעשוק את רעך," "לא תעשו עוול במשפט. לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך" ועוד. זו מהות היהדות.
משמעות מתן תורה, היא קבלת מערכת ערכים מוסרית, המאפשרת לנו להבחין בין טוב ורע ולבחור בטוב. "לא ארחף בחלל / משולחת רסן / פן יבלע ענן / את הפס הדקיק שבליבי / שמפריד בין טוב לרע. / אין לי קיום / בלי הברקים והקולות / ששמעתי בסיני." (זלדה).
4. למה אין שלום?
למה 63 שנים לאחר קום המדינה עדיין אין שלום בינינו לבין מדינות ערב? אם תהיתם מה הסיבה לכך, השבוע זכינו לקבל תשובה.
הסיבה אינה הסירוב הפלשתינאי לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל. הסיבה היא לא הסרבנות של ההנהגה הפלשתינאית לקבל כל הצעה ישראלית, מרחיקת לכת ככל שתהיה. הסיבה אחרת לגמרי.
בעצם, יכולנו לחיות היום בשלום קוסמי. היינו על סף התגשמות חזון הנביאים של "וחי זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ."
והכל התפקשש כיוון שמבקר המדינה, הפרקליטות והמשטרה החליטו לסכל את השלום. לכן הם רקמו קשר להפיל את אולמרט מהשלטון ותפרו לו רשימה של תיקים.
אוי, אולמרט אולמרט.
והאיש הזה, לפני שנתיים, היה ראש ממשלת ישראל.
5. ליל העצמות המתהפכות
תמונה מן הימים הקשים של מתקפת הטרור הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה", חרוטה היטב בזיכרוני. באותם ימים, מידי יום התבצעו פיגועי התאבדות בערי ישראל. אוטובוסים התפוצצו, מסעדות וקניונים. דם והרג והרס היו מנת חלקנו, כמעט מידי יום ביומו.
ובאחד הימים האלה ראינו בטלוויזיה את מנהיג מתקפת הטרור יאסר ערפאת עומד מול המון פלשתינאי מוסת וצורח שוב ושוב ושוב: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים, מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" והקהל המשולהב מריע. ערפאת צרח את קריאת הקרב תוך שהוא מניף את ידו באוויר. ובתוך ידו שלובה ידו של האיש שעמד לצדו. היה זה אחמד טיבי.
כמעט עשר שנים חלפו מאז, אך אחמד טיבי לא שינה כהוא זה את עמדותיו. ובמוצאי שבת שעברה, נאם אחמד טיבי בהפגנה שבין החתומים עליה... מפלגת העבודה.
מפלגת העבודה הפגינה בתל-אביב יחד עם אחמד טיבי ועם חד"ש. חד"ש היא מפלגה שיש לה אימא ויש לה סבתא. אימא של חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון) היא רק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה). סבתא של חד"ש היא מופ"ס.
לפני 90 שנה אירעו מאורעות תרפ"א (1921) – ההתנפלות השנייה (הראשונה היתה ב-1920) של ערביי א"י על היישוב היהודי. במאורעות נרצחו 47 יהודים ובתוכם הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו, נפצעו 140 ונעקרו מיפו 9,000 מתוך 16,000 תושביה היהודים. המאורעות הללו החלו בהתנגשות אלימה בין מפגיני ה-1 במאי של מופ"ס לבין מפגיני ה-1 במאי של אחדות העבודה. המופ"סים הסיתו את הערבים נגד הציונים לפני ובמהלך המאורעות. האם ניתן להעלות על הדעת את ראשי אחדות העבודה – בן גוריון, ברל כצנלסון, יצחק בן צבי, יצחק טבנקין וחבריהם, מפגינים יחד עם המופ"סים?
ממופ"ס ועד חד"ש לא השתנתה הנימה האנטי ציונית והאנטי ישראלית הקיצונית. כאשר ערב מלחמת ששת הימים ובמהלכה כל הכנסת, כולל מק"י של משה סנה ו"העולם הזה" של אורי אבנרי – התאחדו בהסכמה שזו מלחמת מגן, רק"ח תמכה במדינות ערב והאשימה את ישראל בתוקפנות. כאשר הכנסת כולה התאחדה בגינוי הטבח במינכן ב-1972 – רק"ח הצביעה נגד. כאשר הכנסת כולה התאחדה בישיבה חגיגית לאחר מבצע אנטבה (1976), רק"ח גינתה את התוקפנות הישראלית והפגיעה בריבונותה של אוגנדה. שנה לאחר מכן, בבחירות 1977, רק"ח הופיעה כחד"ש, אך לא היה בדרכה כל חדש. ועד היום אין כל חדש בדרכה. עד היום, תמיד, תמיד – חד"ש נגד ישראל ובעד אויביה. תמיד, כאשר חיילי צה"ל נלחמים, חד"ש תומכת באוייב. מישהו יכול לתאר לעצמו את יגאל אלון או את יצחק רבין מפגינים יחד עם חד"ש?
מה קרה למפלגת העבודה? איזו התדרדרות מוסרית וערכית של המפלגה האבודה הזאת?
הלילה שבו מפלגת העבודה הפגינה בעד נסיגה לקווי 49' (כלומר עקירת היישובים שהיא ותנועות ההתיישבות שלה הקימו בבקעת הירדן, למשל) יחד עם חד"ש ואחמד טיבי, הוא לילה מר בתולדותיה של תנועת העבודה הציונית. הרבה עצמות התהפכו בכינרת, בעין חרוד, בשדה בוקר ובהר הרצל בלילה זה.
אהוד: בעקבות המילים המפורסמות "ולא תהי למוות ממשלה" של דילן תומס צרחה שונאת ישראל זהבה גלאון בהפגנה התל-אביבית למען פלסטין: "יש לנו ממשלה של מוות!"
אכן, בחברת זהבה המאררת ואחמד טיבי – מפלגת העבודה השתגעה ולא תהיה לה תקומה. יש לקוות שמפלגתו של אהוד ברק תמלא את הוואקום שיצרו ה"מנהיגים" הסהרוריים של שרידי מה שהיה פעם, לתפארת, מפא"י ומפלגת העבודה.