בניגוד לעלוויים ברמת הגולן ששומרים אמונים למדינת ישראל למרות שלטון בני עדתם בסוריה, התנהגות הדרוזים ברמת הגולן מעלה את החשש שהם מבחינים בחולשה ישראלית. הדרוזים יש לזכור, נאמנים תמיד לשלטון.
אין חולק שלדרוזים יש תרומה עצומה לביטחון ישראל. אחוז המתגייסים אצלם בחובה ובקבע (בקרב בנים, כי הדרוזים לא מתירים לנשים להתגייס) הוא גבוה מזה היהודי. אבל לאור המצב כדאי לזכור את תרומתו של אמין עז א-דין – הדרוזי שתרם הכי הרבה לביטחון מדינת ישראל.
בראשית אפריל 1948 מונה אמין עז א-דין, דרוזי מלבנון, קצין-לשעבר בחיל-הספר העבר-ירדני, למפקד כוחות הערבים בחיפה. עימו הגיעו צוות של לוחמים חמושים וכמות ניכרת של נשק ותחמושת. משימתו העיקרית היתה לארגן מחדש את הכוח הערבי בחיפה ולתאם מתקפה משולבת של הכוחות הערביים במרחב, והכוחות הדרוזים שפלשו לארץ ישראל מסוריה.
עז א-דין יצר קשר עם יחידותיו של שכיב ואהב, מפקד הגדוד הדרוזי שפעל בגזרת רמת-יוחנן, ועם יחידות "צבא ההצלה" של קאוקג'י, ערב התקפתן על משמר-העמק. המטרה היתה התחברות אל כוחותיו וכיבוש חיפה. תבוסתו של קאוקג'י בקרבות משמר העמק, ושל הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הכריעו את הכף. בעקבות תבוסת הדרוזים ברמת יוחנן הם החליטו שמוטב להם, לדרוזים, לצאת ממלחמת הערבים נגד היהודים.
ב-22.4.48 בבוקר, יום קרב ההכרעה על השליטה בחיפה, מפקד הכוחות הערבים אמין עז א-דין ברח משדה הקרב. הוא עלה על סירה ונמלט לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק. בריחתו של מפקד הכוחות מוטטה את החזית הערבית כולה והערבים החליטו להיכנע.
לאור הפצרותיו (האוויליות) של ראש העיר שבתאי לוי בערבים שיישארו בחיפה, (ושל סטוקוול המפקד האנגלי), ביקשו הערבים שעה וחצי להתייעצות. הם התקשרו עם הוועד הערבי העליון בביירות וביקשו הוראות. פקודת המופתי הירושלמי היתה כי עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל את תנאי כניעה מידי היהודים, היות שפלישת צבאות ערב קרובה, והארץ כולה תיפול ממילא בידיהם. (58 שנים מאוחר יותר יעץ נאסראללה לערבים לנטוש את חיפה על מנת שלא ייפגעו מהטילים שהוא שולח וכך ייקל עליו להרסה). הנציגים הערבים הודיעו כי הם מעדיפים לעזוב כולם עד אחד על נשיהם וטפם.
בריחתו של אמין עז א-דין איפשרה את הקמת המדינה ואת קיומה לאחר מכן.
 
 
 
אַל-חָכִּים הָאֵל הַדְּרוּזִי
 
אַל-חָכִּים מַנְצוּר,
צֶאֱצָא שֶׁל פַטְמָה, אִשְׁתוֹ שֶׁל עֲלִי,
בִּתּוֹ שֶׁל מֻחַמָד,
שׁוֹלֵט עַל מִצְרָים,
בְּטֵירוּף דָּתִי, מַתְחִיל בִּרְדִיפוֹת.
הַנּוֹצְרִים מְחוּיָבִים לַשְּׂאֵת 
צְלָב עֵץ גָּדוֹל.
הַיְּהוּדִים מְחוּיָבִים לַשְּׂאֵת 
בּוּל עֵץ בְּצוּרַת רֹאשׁ עֵגֶל,
בְּמִשְׁקָל שֶׁל שֵׁשׁ לִיטְרָאוֹת.
אַל-חָכִּים מְצַוֶּה,
לְנַתֵּץ כְּנֵסִיוֹת וּבָתֵי כְּנֶסֶת.
הֹרֵס כָּלִיל אֶת קֶבֶר יֵשׁוּ בִּירוּשָׁלִָם.
רַבִּים הוֹלְכִים לִשְׁמָד.
בְּאֹפֶן פִּתְאֹמִי,
בִּשְׁנַת 1021 הוּא נֶעֱלַם,
אִישׁ לֹא יָדַע לְאָן.
 
מֻחַמָד בֵּן יִשְׁמָעאֵל אַל-דַרָזִי הַפָּרְסִי,
חַמְזָא בֵּן עֲלִי בֵּן חָאמֶד הַפָּרְסִי,
מְיָיסְדִים דָּת חָדָשָׁה,
"הַמְיָיחֲדִים", קוֹרְאִים לָהּ.
הַמֻּסְלְמִים נוֹתְנִים לָהּ כִּנּוּי גְּנַאי
"דְּרוּזִים".
אֱלֹהִים אוֹמְרִים הֵם, הִתְגָלֵם בְּבֵן אָדָם,
בְּאַל-חָכִּים בָּאִמֵר-אָלָלה.
הַמֻּסְלְמִים רוֹאִים בָּהֶם כּוֹפְרִים סוּג א'
שׁאֵינָם אֲפִילוּ זָכַאִים לִתְנַאֵי 
הָהַשְׁפָּלָה שֶׁל "בְּנֵי הַחַסוֹת",
הַיְּהוּדִים, הַשׁוֹמְרוֹנִים וְהַנּוֹצְרִים.
כֵּיוָן  שֶׁכָּךְ, מְטְעֲמֵי בִּטָּחוֹן,
הַדָּת הַדְרוּזִית הִיא סוֹדִית.
(הֶיֶה דְרוִּזי בְּבֵיתְךָ, מֻסְלְמִי בָּחוּץ).
הַסּוֹד נִשְׁמַר עַד זְמַנֵנוּ,
וְגַם כְּיוֹם כְּשֶׁאֵין סוֹדוֹת,
לֹא בָּרוּר אֵיךְ מֵאָדָם כָּזֶה,
כְּאַל-חָכִּים מָנְצוּר,
קַנַּאי וְרוֹדֵף,
יוֹצֵאת דָּת כְּזוֹ סִימְפָּטִית,
שֶׁלֹּא דּוֹרֶשֶׁת כְּלוּם מֵאַחֵרִים,
לֹא כּוֹפָה דָּבָר עַל אַף אֶחָד,
וַאֲפִילוּ לֹא נוֹתֶנֶת לְהִתְדָרֵז
אִם מִישֶּׁהוּ רוֹצֶה.