שלושים שנה מלאו השבוע להפצצת הכור העיראקי. גם מי שהתנגדו לפעולה בשעתה, מודים היום שאי אפשר להגזים בחשיבותה של הפעולה, בתרומתה הגדולה לביטחון ישראל וביטחון העולם, ושההחלטה עליה הייתה מופת של מנהיגות, מדינאות ומצביאות של ראש הממשלה מנחם בגין ושל ההנהגה המדינית והביטחונית באותה תקופה.

בעוד שלושה חודשים תימלאנה חמש שנים לתקיפת חיל האוויר בצפון סוריה, ש"על פי מקורות זרים" השמידה כור גרעיני בתהליכי בנייה. פעולה זו היא ההישג החשוב ביותר של אהוד אולמרט כראש הממשלה. הדוקטרינה שבבסיס שתי הפעולות הללו, היא התייחסות לקיומה של פצצה גרעינית בידי מדינת אוייב החותרת להשמדת ישראל, כאיום אסטרטגי קיומי, המצדיק כל צעד למניעתו.

איראן היא האוייב המר ביותר של ישראל, החותרת בגלוי להשמדתה ועומדת מאחורי הטרור נגד אזרחיה. לחתירתה של איראן לפצצה גרעינית (או בשפה הדיפלומטית המכובסת "גרעין לצרכי שלום") עלינו להתייחס כאל חתירה ליצירת כלים להגשמת מטרתה זו. לכן, יש הצדקה לכל פעולה ישראלית, כולל פעולה צבאית, שעשויה להסיר את האיום.

אין זה אומר שפעולה צבאית היא האופציה הרצויה. תמיד עדיף לראות בפעולה צבאית אופציה אחרונה, ולנסות לממש כל דרך מדינית, דיפלומטית וכלכלית בטרם בוחרים בה. טרם החלטה על פעולה צבאית, יש לבחון את כל השלכותיה: עד כמה מעשית היכולת לבצע אותה בהצלחה (לנוכח פיזור היעדים בעשרות אתרים ובאתרים תת-קרקעיים). מה התגובה הצפויה על צעד זה ועד כמה ישראל ערוכה לתת לה מענה. הרי ברור שאין טעם לצאת לפעולה שהסיכויים להצליח בה אינם גבוהים, שתגרור אלפי טילים על כל שטח ישראל בטרם יש לישראל מענה הגנתי הולם נגד הטילים. יש מקום לזהירות רבה טרם החלטה על יציאה לפעולה צבאית. אולם עצם העמידה על הלגיטימיות של פעולה כזאת והיותה אופציה מעשית, על השולחן, כאיום המרחף מעל ראשה של איראן, חייבת להיות מרכיב מרכזי באסטרטגיה הישראלית. האיום הצבאי הוא בסיס ההרתעה נגד איראן והוא תנאי הכרחי ליכולת להצליח במנופי הלחץ הכלכליים והדיפלומטיים.

בדיונים הפנימיים על סוגיית הגרעין האיראני, חובתו של ראש המוסד לומר את דעתו בנושא התקיפה הצבאית, ללא כחל וסרק. אין לי ספק, שגם אחרי פרישתו מהתפקיד, אוזני הדרג המדיני תהיינה כרויות לעצותיו. קמפיין פומבי נגד התקיפה, של אדם שזה עתה סיים את תפקידו כראש המוסד, המציג את התקיפה כאסון לישראל – מכרסם קשות בהרתעה, מעביר לאיראנים מסר מרגיע, מקשה על הפעלת הלחצים האזרחיים על איראן ולכן פוגע קשות בביטחון ישראל.

העמדות המדיניות אותן השמיע מאיר דגן, כמו התמיכה בתוכנית הסעודית, למשל, אינן עמדותיי, וצר לי שאלו עמדותיו – אך הוא אזרח לכל דבר וכאזרח הוא רשאי לבטא אותן. לא כן, כאשר מדובר בסוגיית הפעולה הצבאית נגד הגרעין האיראני. בנושא זה, מי שסיים זה עתה את תפקידו כראש המוסד אינו אזרח רגיל, ואסור לו להתבטא בפומבי באופן הסותר את מדיניות ישראל. הוא הדין בהתבטאותו חסרת האחריות של הרמטכ"ל לשעבר על היעדר אופציה צבאית לשחרור גלעד שליט. שתי ההתבטאויות הללו פוגעות בהרתעה ומזיקות לביטחון.

פעילותו של ראש המוסד סמויה מעינינו, האזרחים, אך מאיר דגן נחשב לראש מוסד מצויין, ותרומתו לביטחון המדינה מוערכת ביותר. בשנות כהונתו, היטיב מאיר דגן לנצור את לשונו. והנה, אך פרש מתפקידו וכאילו השתחררה הנצרה ומה שנאצר לאורך השנים פורץ ללא בקרה וללא מחשבה ובחוסר אחריות המעורר סימני שאלה אודות שיקול דעתו.

ובהפוך על הפוך – אולי דבריו של מאיר דגן שאין מי שיעצור את נתניהו וברק יחזקו את ההרתעה הישראלית מול האיראנים?!