על הספר לבני הנעורים של זהבה קור
"לבן-גוריון ובחזרה"
איורים – אורי ויסלר, ידיעות אחרונות, 2011, 118 עמ'
גיבורת הספר "לבן-גוריון ובחזרה", המתוודעת לקורא בגוף ראשון, היא ילדה בכיתה ו', שכינויה הוא מוצקלה – שמה האמיתי איננו מוזכר בהספר. הזמן – תקופת ההמתנה מורטת העצבים שלפני מלחמת ששת הימים. מוצקלה היא ילדה שובבה ומרדנית, ואף מסגרת איננה מתאימה לה. על כן, כשהעצבים של הכלל מרוטים כהוגן, היא הופכת לנטל על תושבי המושב, בו היא מתגוררת עם אימה (אביה מגוייס) ועם אחותה. המושב ממוקם סמוך לרצועת עזה, ומצוי בתקופה זאת בחרדה גדולה, שהנה-הנה עומדים עליו לכלותו.
נחמן המא"ז, ובעקבותיו כל תושבי הכפר, מחליטים שבעת כזאת לא ייתכן שבכפר תשתובב לה ילדה חסרת רסן כמו מוצקלה, והאסיפה דורשת מהאם לשלוח אותה לדודים בעיר. בלית ברירה היא נשלחת לדוד פנחס ולדודה שושנה, הגרים בתל-אביב, סמוך לביתו של בן-גוריון.
מוצקלה מצליחה לעצבן את הסובבים אותה גם שם, ובעיקר היא עולה על עצביו של דוד פנחס. דודה שושנה נוטה לה חסד למרות הכול, ובנם של הדודים, הלא הוא אבי בן הארבע-עשרה, אפילו מחבב אותה. פגישה אקראית עם פולה בן-גוריון יוצרת בין השתיים ידידות מוזרה שמובילה, בסופו של דבר לכך, שפולה לוקחת את מוצקלה טרמפ במכונית המפוארת של בן-גוריון חזרה למושב, שם היא מתקבלת בכבוד גדול משום השתדלותו המוקדמת של אבי, ומשום ההערכה שהיא זוכה לאחר שהצליחה לסייע בהצלתו של טייס ריסוס שהתרסק עם מטוסו. מסתבר שאפילו דוד פנחס מתרכך ביחס אליה כשהוא רואה בעיתון תמונה של מוצקלה בחברתה של פולה בן-גוריון.
ברוב סיפורי הילדים הגיבור/ה נתקל/ת במכשול, אבל הצדק מנצח בסופו של דבר, והגיבור מתגבר על המכשול לקראת סוף טוב. הקורא מצדד בגיבור/ה, ומייחל לישועתו, שלפעמים מתעכבת – אך בוא תבוא. בסיפור שלנו המכשול הוא אי הבנתם של הסובבים שמדובר בילדה משובבת נפש, ולא בילדה מופרעת.
מאפיין נוסף של סיפורי ילדים היא השאיפה של הסופר/ת ללמד באמצעות הסיפור – למאפיין זה אקרא כאן בשם המבוקש הדידקטי. מבוקש כזה בספרות ל"גדולים" נחשב לפגם, ואילו בסיפורי ילדים הוא בבחינת נורמה. ואמנם גם בסיפור שלנו מבקשת הסופרת להעניק ידע לקוראים הצעירים, אלא שהיא עושה זאת, בדרך כלל, בצורה מתוחכמת, לדוגמה: מוצקלה מגיעה לרחוב רופין, שם גרים הדודים, והיא נתקלת בשלט המספר מי היה רופין (עמ' 61). בדרך זאת מתוודע הקורא הצעיר לאישים כמו אבא אבן, משה דיין, בן-גוריון וגדולי עולם עימם נפגש, למפלגתו רפ"י וכו'. אגב, חלק מהאישים הללו מאויירים ביד אמן בידי אורי ויסלר, רק לא היה ברור לי מדוע צייר את מוצקלה בשיער מקורזל, כשבספר נאמר עליה שיש לה צמות.
הספר משובץ בפניני הומור: מוצקלה מוצאת ספר בשם "גולים מפורסמים בהיסטוריה" (הכוונה לאישים כמו לנין שגלה ממולדתו לפני שחולל את המהפכה הקומוניסטית), ואילו מוצקלה היתה משוכנעת שמדובר בגולים מפורסמים בכדורגל; דוד פנחס כועס על מוצקלה, בעיקר משום שהיא עונה לו על שאלותיו בשאלות משלה. הוא מבקש שקט כשהוא מאזין לנאום של ראש הממשלה לוי אשכול, אבל בדיוק אז מוצקלה מקבלת טלפון מאביה המגוייס. פנחס מחליט שאשכול התגמגם בנאום בגלל ההפרעות של מוצקלה...
שני עניינים לא נראו לי הגיוניים בספר:
האחד, חברי המושב מחליטים שאימה של מוצקלה צריכה לשלוח אותה לעיר! אינני חושב שהחלטה כזו היתה מתקבלת אפילו בקיבוץ של תחילת המאה העשרים, בוודאי לא במושב של סוף שנות השישים. סביר יותר היה אילו נשלחה לעיר משום חששה של האם לפרי בטנה בימי החרדה על גבול הרצועה.
השני, אבי ומוצקלה מבלים לילה שלם מחוץ לבית (אבי תורם דם בבית חולים, אחר כך יורד עם מוצקלה לים לראות את נר הלילה), וההורים אינם מודאגים ואינם כועסים עליהם.
אבל בעידן בו ילדים קוראים בשקיקה את הסיפורים הפנטסטיים על הארי פוטר – נראה לי שהטענות הדקדקניות שלי הן בבחינת מותרות. מדובר בסיפור חביב שיש בו הברקה מרתקת: ילדה שובבה יוצרת קשר של ידידות עם פולה בן-גוריון, אישה שהיתה ידועה בבוטותה ובאידיאה פיקס שלה באשר לרווחתו של בעלה המפורסם.
חבל לי שלמוצקלה אין שם ממש ולא רק כינוי חיבה.
 
להלן קטע מתוך הספר:
הספרייה שלנו כל כך קטנה, שביום שלישי בחמישה לארבע, כשאימא של מוֹשקוּ פותחת, היא קודם כל מושכת החוצה את השולחן עם כרטיסי השמות, כדי שנוכל להיכנס אחד-אחד לבחור ספר. כשמגיע תורי, אני נכנסת לספרייה ופורשת את ידי לצדדים, כמו שני מחוגים של שעון. באצבעות של יד ימין אני נוגעת באֶריך קֶסטנֶר, ובאצבעות של יד שמאל באבנר כרמלי. ככה מתחברים לי פּצפּונת ואנטוֹן עם בְּעַט, אלון, בּעַט! ואם אני זזה טיפ-טיפה הזווית של המחוגים משתנה, ואני יכולה לגעת ביד אחת בלואיזה מיי אלקוֹט, 468 עמודים, וביד השנייה ביגאל מוֹסינזוֹן. ככה מתחברים לי בקלות נשים קטנות וחסמבּה.
פעם שאלתי את אימא של מוֹשקוּ, הספרנית: "יש לך ספר על קַסטנֶר?"
היא הוציאה לי את שלושים וחמישה במאי, שכבר קראתי פעמיים.
"לא," מחיתי, "לא התכוונתי לקֶסטנֶר, זה רק השם שלהם דומה, רציתי קַסטנֶר! זה האיש שסבתא שלי היתה בטוחה שיציל אותה כשהגרמנים נכנסו לבודפשט! סיפור אמיתי. יש לך?"
אימא של מוֹשקוּ הביטה בי בריכוז דרך משקפיה כמבינה היטב, ופסקה, "זה לא ספר לילדים." (עמ' 49-50).
 
אהוד: מעניין כמה מבוגרים יודעים היום את ההבדל בין ישראל לאריך קסטנר.
בתקופה שבה ריאיינתי את דבורה נצר לספר שכתבתי על בעלה שרגא, היא סיפרה, כמובן לא לפרסום, וכבדיחה – כי פולה לא היתה מניחה לבן-גוריון להתייחד לבד בחדר עם אישה זרה, כי אם זו היתה מתכופפת, היה חשש שיעלה עליה...
קראנו ב"מעריב" מיום שישי האחרון את הראיון עם זהבה קור, שאותה אנחנו מכירים כסופרת במסגרת חבורתנו סומליו"ן – ראיון שבו סיפרה על ספרה החדש. חיזקי ואימצי זהבה, כל החיים לפנייך!