ב-31.5.74 תמה מלחמת ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. מאז, במשך 35 שנים, הגולן – השוכן לאורך הגבול עם המר שבאויבנו, הוא האזור השקט ביותר במדינה. הגבול עם סוריה שקט יותר אף מהגבולות עם מצרים וירדן, עימן חתמנו על הסכם שלום. האזור חף מפיגועי טרור.
הגולן ממותג היום בתודעה הציבורית כאזור של תיירות, טיולים וקליטה למרחב הכפרי – מיתוג אזרחי. שנים רבות חלפו בין סיום המלחמות בגולן למיתוגה האזרחי. בשנות ה-70 והשמונים, הגולן נקשר עדין למוראות המלחמות. עד סיפוח הגולן ב-1981 הגולן עדיין היה שטח מוחזק והממשל בו היה צבאי. המו"מ על נסיגה מהגולן בשנות ה-90 שוב החזיר לתודעה הציבורית את המיתוג הפוליטי/ביטחוני של הגולן.
11 השנים שחלפו מאז הניצחון במאבק נוצלו היטב בידינו למיתוגה האזרחי של הגולן. הנהגת הגולן הובילה מהלכים שעיצבו בתודעת הציבור הישראלי את תפיסת הגולן כאזור של תיירות, של מצויינות קהילתית וחינוכית, של קליטה ופיתוח כלכלי (איני מתכוון דווקא למהלך השיווקי של מיתוג הגולן, אלא למציאות הנוצרת כאן בפועל). תהליך המיתוג האזרחי לא נפגע באופן משמעותי גם במלחמת לבנון השנייה. אמנם נפלו קטיושות רבות על הגולן, אך היה זה בתוך מסגרת הזמן התחומה של המלחמה, שבה בכל צפון הארץ, עד חדרה, נחתו טילים. גם חזרת צה"ל להתאמן בגולן, לאחר המלחמה, לא סדק את תדמית הגולן כאזור שקט ושלו.
אינתיפאדת המסתננים עלולה לשנות מציאות זאת, אם תמשך. עברנו את יום ה"נכבה" ויום ה"נכסה" ומי יודע איזה עוד ימי "בעסה" מתוכננים לנו. אם הגולן יחזור לכותרות כאזור שבו מתקיימים מיפגני הסתננות המוניים באופן קבוע, הדימוי של הגולן עלול להישחק ועלולה להיגרם פגיעה משמעותית. עלינו להיערך לאפשרות הזאת ולחפש פתרונות הן בנוגע לניהול אורח החיים שלנו ובעיקר בנוגע לתפיסת הגולן בדעת הקהל.
מה עומד מאחורי אינתיפאדת המסתננים? אין ספק שאחד הגורמים לכך הוא ניסיונו של אסד להסיט את ההתעניינות העולמית ובעיקר את ההתעניינות בעולם הערבי, מפשעיו נגד האנושות והטבח ההמוני שהוא מבצע בבני עמו. בעניין זה, אגב, בולטת לעין צביעותם של ארגוני "זכויות אדם", השותקים למול פשעי אסד, ומוכיחים בכך שלא זכויות האדם מעניינות אותם, אלא זכויות האדם הם בעבורם קרדום לחפור בהן עלילות נגד ישראל, וכל מטרתם היא ליצור דה-לגיטימציה לדמוקרטיה הישראלית.
אולם תהיה זו טעות לראות באינטרס של אסד בפרובוקציות הללו את חזות הכול. יש כאן עניין עמוק ביותר ואוטנטי לגמרי – הרצון הכן והאמיתי של הפלשתינאים ב"שיבה", כלומר רצונם לרשת אותנו בארץ-ישראל. אותו חיג'אזי, שהסתנן ביום ה"נכבה" למג'דל שמס, ובעזרת גורמים עוינים (גורמים ישראליים אנטי-ישראליים) הגיע ליפו, אכן מאמין שהצדק לא ייכון עד שהוא יוריש אותנו מת"א-יפו ויתיישב שם תחתינו. אגב, שמו – חיג'אזי, מעיד על המקום ממנו באה משפחתו, ערב הסעודית. אולי המשפחה הגיע ליפו רק ב-1946? מה זה חשוב, ככזאת היא נחשבת למשפחת פליטים פלשתינאית עד סוף כל הדורות.
ככל שהשיח הציבורי בישראלי מתמקד בחזרה לקווי 67', כלומר נסיגה מלאה, מתמקד השיח הפלשתינאי יותר ויותר ב"זכות" השיבה, כמוקד להמשך הסכסוך. המטרה הזו היא הגורם למערכת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. על ישראל למנף את המהלך הזה לטובתה – להציג לעולם את המהלך כעדות למהותו האמיתית של הסכסוך; אי נכונותם של הפלשתינאים להשלים עם זכות קיומה של ישראל.
יוצרי אינתיפאדת המסתננים אינם מאמינים שביכולתם לחדור למג'דל שמס, לצעוד לחיפה ויפו ולהתיישב בהן. מטרתם היא לבצע "שיבה" סמלית, כפי שקרה ב-15 במאי במג'דל שמס, כדי להמחיש לדעת הקהל העולמית את מהות תביעתם. הצלחה של מסתננים להיכנס לישראל היא ההישג הגדול לו הם מייחלים. ההישג המשני לו הם חותרים, הוא פגיעה תדמיתית בישראל, באמצעות התמונות של חיילים חמושים מול אזרחים חשופים וירי של חיילים באזרחים. במילים אחרות – כל הרוג מבין הפלשתינאים הוא הישג בעבורם (לכן סוריה מנפחת את מספר ההרוגים ביום ה"נכסה"). צבירת הישגים תעמולתיים אלה לאורך זמן עלולה לגרום לפגיעה משמעותית בישראל.
כפל המטרות הזה הוא מילכוד עבורנו. אין ספק שעלינו למנוע בכל דרך הסתננות לגבולות המדינה. אין ספק, שמניעת הסתננות עויינת ממדינת אוייב היא קריאת תגר על ריבונותה של ישראל, ויש למנוע אותה גם באש חיה ובהרג המסתננים. ומצד שני, אין לנו כל עניין לסייע להם להשיג את ההישג התעמולתי שבו הם חפצים ולספק תחמושת לקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. האתגר של צה"ל, הוא למצוא את הדרך היצירתית למנוע חדירה ולו של מסתנן אחד, תוך הימנעות מכסימלית מהרג בצד השני ומשימוש בנשק חם. יש לעצב תורת לחימה ואמצעי לחימה מתאימים, אמצעי אל-הרג, ולנצור את האש החיה רק למקרים שבהם לא נותרה כל ברירה אחרת.
משעמם לא יהיה פה בקרוב, כנראה.
2. האלטרנטיבה השפויה
בערב יום ירושלים השתתף ראש הממשלה בשמחת החג בישיבת מרכז הרב. ישיבת מרכז הרב היתה ועודה מרכז ציוני וממלכתי לעילא ולעילא ומרבית מנהיגי המדינה ומפקדי צה"ל נהגו ונוהגים לחגוג בה את יום ירושלים. אולם בין ראשי החוגגים היה גם הרב דב ליאור, המנהיג הרוחני של זרם אנטי ממלכתי, ולפיכך גם לא ציוני; זרם הבז לדמוקרטיה ולממלכתיות הישראלית, המסית לסרבנות ולהפרת חוק, המטיף לגזענות ולשנאת זרים. דב ליאור תמך בטבח הנורא של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים מוסלמים, שכל חטאם היה עובדת היותם מוסלמים, במערת המכפלה. את המחבל המתועב הזה כינה ליאור "קדוש". לאחרונה נתן דב ליאור את הסכמתו לספר "תורת המלך" שערך דיון "אקדמי הלכתי" בסוגיית רצח גויים, ומסקנות הדיון – אוזניים תצילנה. כשזומן לחקירה (אגב, איני חושב שההתמודדות עם הנגע הזה צריכה להיות בכלים פליליים וחקירתיים, אלא חברתיים וחינוכיים) סירב להתייצב, תוך צפצוף בוטה על מדינת ישראל ומוסדותיה הממלכתיים, תוך התרסה מתגרה בחוק המדינה. (אגב, לפני 17 שנים, בתקופת המאבק על הגולן שבתתי רעב יחד עם חברים נוספים בגמלא שבגולן. משלחת של רבנים מיש"ע באו לביקור הזדהות עימנו. מרחוק, כשהם רק התקרבו, זיהיתי את הרב ליאור. לא רציתי לחולל מהומות, מפאת כבודם של רבני הגולן שאירחו אותם, אולם הסתלקתי מן המקום בעוד מועד, כדי שלא ללחוץ את ידו של דב ליאור).
אין ספק שנתניהו רחוק ת"ק פרסה מדב ליאור ומעמדותיו. לא בכדי הוקיע בכל לשון את הצתת המסגד בשומרון, בשבוע שעבר. ספק רב האם נתניהו היה מודע מראש לנוכחותו הצפויה. ואיני בטוח שנכון היה עושה נתניהו אילו הלבין את פני מארחיו וסיב להופיע לצד ליאור. אולם בסופו של דבר, התוצאה היא שלילית בעליל – ראש הממשלה הופיע לצד האיש. זה היה המסר לחברה הישראלית. זה מסר שלילי והרסני, המכשיר את המגונה ומעמיק את הקרע בחברה הישראלית.
ארבעה ימים לאחר מכן נערכה הפגנה בת"א שקראה לנסיגה לקווי 67'. בהפגנה זו השתתפו מפלגות ציוניות כמפלגת העבודה, השמאל הלאומי, מרצ וכד' ואף ח"כים מ"קדימה", כתף אל כתף לצד גורמים אנטי ציוניים ואנטי ישראליים ואף עם גורמים פלשתינאים לאומנים, כמו חד"ש, רע"ם תע"ל, "גוש שלום" והרשימה הקבועה של הגופים הקיקיוניים המיליטנטיים המתייצבים אוטומטית לכל מאבק נגד ישראל ובעד אויביה.
אחד הנואמים המרכזיים בהפגנה היה אחמד טיבי. לפני עשר שנים, בשיא מתקפת הטרור נגד אזרחי ישראל, כאשר בכל יום ביצעו מחבלים מתאבדים פיגוע טרור ורצח המוניים, עמד אחמד טיבי שלוב זרוע עם רב המרצחים ערפאת שהניף את ידו, האחוזה בידי טיבי, ושילהב את האספסוף הפלשתינאי הפרוע בצרחות חוזרות ונשנות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים, מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" – האיש הזה נמצא ראוי לנאום מעל במת הפגנה בה נטלו חלק אנשי "קדימה" ומפלגת העבודה. ח"כים מ"קדימה" הפגינו יחד עם ארגונים שבעטיים מנהיגת מפלגתם אינה יכולה לבקר במדינות באירופה, מחשש שתיעצר בעוון "פשעי מלחמה" שהעלילו על מדינת ישראל שותפיהם להפגנה הזאת.
אין לי ספק שאנשי "העבודה", "קדימה" ומרבית מרצ סולדים ממה שמייצג טיבי – סולדים מהטרור הפלשתינאי, משנאת ישראל, מהאנטישמיות, מהתאווה להשמיד את מדינת ישראל. אין לי ספק, שמרבית המפגינים הם ציונים ופטריוטים המאמינים שנסיגה לקווי 67' תשרת את האינטרס הלאומי של ישראל. אני חולק על דעתם, אך מכבד אותה. מה עושים אנשים אלה בהפגנה אחת עם שונאי ישראל? איך הם הגיעו להתדרדרות מוסרית נוראה כזו? איך איבדו את כושר השיפוט, את היכולת להבחין בין עמית לטורף? איך הם הגיעו לעמדה הנפשית המאפשרת להם להפגין עם מפלגתו על עזמי בשארה, המבוקש הנמלט בעוון פעילות אקטיבית נגד ביטחון ישראל, בהפגנה משותפת נגד ממשלת ישראל הנבחרת?
משהו רע קורה בחברה הישראלית. הלגיטימציה לקצוות הבלתי לגיטימיים, הקרע בין "שמאל" הנוהה אחרי הרדיקאליות בתוכו ל"ימין" הנוהה אחרי הרדיקאליות בתוכו, במקום אחדות בין ציונים פטריוטיים ודמוקרטיים החזקה יותר מן המחלוקות ביניהם ותהום בין הציונים הפטריוטיים והדמוקרטיים לבין הגורמים האנטי ציוניים, אנטי ממלכתיים ואנטי דמוקרטיים, שהם סכנה לדמוקרטיה הישראלית.
האבסורד הוא שהדבר אינו קורה על רקע של הקצנת המחלוקת המדינית. הדבר קורה דווקא כאשר נתניהו מציע לפלשתינאים ויתורים מרחיקי לכת, שיצחק רבין ז"ל, בחלומותיו השחורים ביותר לא העלה על דעתו שאי פעם יציע כמותם. זאת, למרות שדרך הוויתורים לא בדיוק הוכיחה את עצמה כמקדמת שלום. והנה, במציאות המדינית הזו, "קדימה", העבודה וה"שמאל", אולי מתוך רצונם למצב את עצמם כאופוזיציה שמאלית לנתניהו, הולכים עוד שמאלה, הולכים ומאמצים את עמדות השמאל הרדיקאלי, מעלילים על נתניהו את אשמת ה"סרבנות" ומשלבים זרועות עם גורמים אנטי ישראליים במאבק נגדו ונגד ממשלתו.
ובתגובה, נתניהו והימין המתון, בעודו מאמץ את העמדות המדיניות של השמאל, חובר מבחינה חברתית ותרבותית לימין הקיצוני הלא לגיטימי והאנטי ממלכתי, מחבק אותו, משלב עימו זרועות ומעניק לו לגיטימציה.
המציאות הזאת עלולה להביא לקרע לאומי נורא, שלא תהיה ממנו חזרה. זו סכנה חמורה לחברה הישראלית, וכל מי שעתידה של מדינת ישראל חשוב לו, חייב לצאת נגד המגמות הללו ולקרוא למנהיגים לעצור ולא להמשיך להתדרדר במדרון החלקלק הזה.
יום לאחר ההפגנה בת"א, השתתפתי בתיקון ליל שבועות בקריית שמונה, שמרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, אותו אני מנהל – אירגן יחד עם "הלל" תל-חי, המועצה הדתית בקריית שמונה והאגף לתרבות תורנית במשרד החינוך.
250 מתושבי קריית שמונה והקיבוצים והמושבים באצבע הגליל, חילוניים, מסורתיים ודתיים, התכנסו לערב של תוכן וחוויה, לימוד משותף ומופע של רוק ופיוט. הערב החל בהרצאה מאלפת של המשוררת רבקה מרים ולאחריה מעגלי לימוד ושיח תחת הכותרת: "תיקון ליל שבועות – מה מתקנים?"
החלק האחרון באירוע היה מופע רוק ופיוט של מיכה שטרית וליאור אלמליח. מיכה הרוקיסט החילוני שר עם ליאור פיוטים, ליאור הפייטן הדתי שר עם מיכה מוסיקת רוק. לא היה אפשר שלא לחוש באהבה ובקרבה בין השניים. את מעגל השיח שבו אני נטלתי חלק, הנחתה חברת צוות "יובלים", הרבה איימי קליין. מחצית ממשתתפי המעגל היו דתיים אורתודוכסיים. כאשר איימי הציגה עצמה כרבה, איש מהם לא ביטא ולו ציוץ או ניד ראש של הסתייגות כלשהי. ייתכן שבליבם אין הם רואים בה רבה ואין הם מכירים במושג. אולם הדבר לא הפריע להם ללמוד מפיה תורה ולהשתתף בשיח ענייני ומרתק שבו מחלוקות לשם שמיים, שחצו את הקווים המצופים שבין משתתפים חילונים ודתיים. בכל רחבי הארץ נערכו אירועים רבים מסוג זה.
ומדוע אני מזכיר את האירוע הזה, שכלל לא עסק בסוגיות פוליטיות, לצד ההפגנה עם טיבי והחגיגה עם ליאור? כיוון שאני רואה משמעות פוליטית רבה למה שמייצג האירוע. בניגוד להלכי הרוח המפלגים וההורסים, המקצינים והולכים וחוברים לקצוות המסוכנים והמאיימים, פועל זרם שקט ועמוק המאחד את העם ובונה יחד את מגרש ההתחדשות היהודית, היוצר את השפה המשותפת ואת האלטרנטיבה היהודית והציונית השפויה, מול ההקצנה המטורפת.
בין משתתפי התיקון יש מי שהיו יכולים להשתתף ואולי אף השתתפו בפועל בהפגנה בתל-אביב או בחגיגה במרכז הרב, ואולי אף לא ראו בעייה בחבירה לאחמד טיבי ולדב ליאור. אך בעצם השתתפותם בתיקון, הם היו שותפים לבניית המגרש המשותף, המגרש החלופי לתהליכים המסוכנים הללו. בעצם השתתפותם הם יוצרים את האלטרנטיבה, שהיא התקווה של החברה הישראלית ושל הציונות הדמוקרטית והשפויה.
3. שתי הערות היסטוריות
שתי הערות היסטוריות, לדיון (המרתק) שנפתח בעקבות מאמרו של אברהם וולפנזון על הדחת ב"ג.
א. עלייה ב' – עלייה ב', ההעפלה הבלתי לגאלית לארץ-ישראל, לא החלה אחרי מלחמת העולם השנייה אלא ב-1934. היא נקראה כך, כיוון שעד סגירת שערי הארץ בעקבות "הספר הלבן" (1939) היתה גם עלייה לגאלית, שהיתה מעין "עלייה א'", אך בשל הגבלות הסרטיפיקטים לעלייה ארצה, פעלה לצידה עלייה ב', שבעיקרה היתה עלייתם של מי שלא קיבלו סרטיפיקט. אניית המעפילים הראשונה במסגרת זו היתה "וינוס", שאורגנה בידי הקיבוץ המאוחד. עד פרסום "הספר הלבן", עיקר עלייה ב' נעשה בידי התנועה הרוויזיוניסטית (שתי אוניות), והנהלת הסוכנות הסתייגה ממנה, מחשש שפעילות זו תגרום לבריטים לפגוע בעלייה הלגאלית. פרסום "הספר הלבן" הביא את הנהלת הסוכנות בראשות בן-גוריון ליזום ולהוביל את ההעפלה, לא אחרי אלא בזמן מלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה.
ב. הסברו של יוסף חרמוני לפיו הקשר שיצר הלח"י עם גרמניה הנאצית נבע משנאת השמאל אינו מתקבל על הדעת, כיוון שלא היתה שנאת שמאל בלח"י. נהפוך הוא, היה בתוך הלח"י זרם שמאלי מובהק, בראשות נתן ילין מור, אחד מטרוייקת מפקדי הלח"י, ובין הידועים שבאנשי השמאל בלח"י היו בועז עברון, עמוס קינן ואחרים. גם יצחק שמיר היה באותם שנים בעל נטייה לשמאל, לסוציאליזם ולבריה"מ. אמנם הזרם הזה פעל והתבלט אחרי תקופת יאיר, שבה מדובר, אך בעיניי יש זיקה מובהקת בין פרשת הקשר עם הנאצים לפרשת הזרם השמאלי. הקשר הוא השנאה לבריטים. הקשר בין הלח"י לנאצים (שלא הוביל לשיתוף פעולה כלשהו) נבע מגישתו של מפקד הלח"י אברהם שטרן (יאיר) שהפריד בין הצורר לאוייב. לפי גישה זו, אמנם היטלר הוא צורר היהודים, אולם הבריטים הם האוייב של העם היהודי, והמטרה המרכזית היא ללחום בשלטון הזר הבריטי ולגרשו מן הארץ. לשם כך, יש לבחון ברית עם אויבו של אויבי, גם אם מדובר בשטן עצמו.
הקוד הקיצוני הזה, שהוביל לרעיון המטורף של קשר עם הנאצים, הוא אותו קוד של הזרם השמאלי בלח"י. שנאת בריטניה והאימפריאליזם הבריטי שאיפיינה את הלח"י, משכה אליו גורמי שמאל אנטי אימפריאליסטיים. ניתן לראות זאת היטב בנאומיהם של רוצחי הלורד מוין אליהו חכים ואליהו בית צורי במשפטם בקאהיר. יותר משהיו אלה נאומים ציוניים, היו אלה נאומים אנטי אימפריאליסטים, אנטי בריטיים, עם נימה כנענית. לא בכדי, הציבור המצרי אהד את השניים וראה בהם גיבורים, הלוחמים נגד השלטון הבריטי השנוא. הזרם השמאלי בלח"י האמין בבריה"מ הסטליניסטית, מתוך אותה גישה שבשמה יאיר פנה לגרמניה הנאצית, בהיותה האויב המרכזי של בריטניה, לאחר מלחמת העולם השנייה. אותה גישה, לפיה בריטניה היא האויב הראשי, ואויביה – תוך עיוורון למהותם, הם בני הברית.