"אבא אחימאיר, שפיו ולבו תמיד היו שווים, היה הראשון להצטער על שהעלה על הכתב את הביטויים 'פשיסטן', 'השם המזהיר היטלר', לאחר שהבין את מלוא המשמעות של סכנת הנאציזם והפאשיזם לעם היהודי ולשלום העולם." כותב יוסי אחימאיר (חב"ע 651).

יוסי אחימאיר מציג את אביו כ"הדיוט", אדם בעל רצון טוב שטעה. המציאות שונה. נכון שבתחילתו לא אחז הפשיזם באנטישמיות. (למוסוליני היתה אף פילגש יהודיה, סניורה צרפתי המפורסמת) אבל אבא אחימאיר היה בעל השכלה נרחבת ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת וינה, וכשהוא הגדיר את עצמו "פשיסטן" (לפני אימוץ הפאן האנטישמי ע"י מוסוליני) הוא ידע שעיקרי הפשיזם כפי שנוסחו ע"י מוסוליני הם:

1. המדינה היא ערך עליון. האדם אמצע למדינה.

2. התנגדות לדמוקרטיה הפרלמנטארית, לליברליזם ולקומוניזם. המשטר הפשיסטי הוא טוטליטרי דיקטטורי. המפלגה הפשיסטית היא היחידה המותרת ואליה שייכים כולם. המפלגה שולטת במדינה.

3. "עקרון המנהיג": המנהיג – הדוצ'ה, ניצב מעל לכל, מעצב את האידיאולוגיה של המדינה, שלטונו יחיד וטוטליטרי, והעם חייב להאמין בו ולציית לו.

אבא אחימאיר הצטער על כך שהפשיזם חבר לנאציזם ולאנטישמיות, אבל מעולם לא הצטער על האידיאולוגיה הפשיסטית המקורית בה אחז וצידד.

יוסי אחימאיר מציג את ההתנגדות לאביו כתגובה:

 "על הבגידה בשמאל אין סולחים עד היום." אבל ההתנגדות לאבא אחימאיר לא היתה מחמת הבגידה בשמאל, אלא בגלל ערכיו הפשיסטיים. ברל כצנלסון ודוד בן גוריון התנגדו במידה שווה לאידיאולוגיה הקומוניסטית-בולשביסטית-סטליניסטית ונושאי כליה היהודים, מהמופסים עד לשוה"צ, ולאידיאולוגיה הפשיסטית ולנושאי כליה היהודים כאבא אחימאיר. במיוחד כשאבא אחימאיר פירסם מאמר ברכה למנהיג מפלגתו ז'בוטינסקי בו הוא מכנה אותו "הדוצ'ה שלנו..."

החמור מכל שיוסי אחימאיר כותב כך:

"כולנו, אפוא, כיום בישראל "פשיסטים" בנוסח שאליו כיוון וחתר אחימאיר, וטוב שכך." אין תימה אפוא שהשקפת עולם זו הביאה אותו לרקוח עלילת דם על רבין בכתבו "יש לזכור את 'מורשת' רבין במלואה: את רצח אנשי 'אלטלנה'." (חדשות בן עזר 491).

בניגוד לאביו, על עלילת הדם הבזויה הזו, יוסי אחימאיר לא הצטער ולא והתנצל.

2. הטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן

אין ברצוני לעסוק ביחסו של שטרן לנאצים, ובהגדרתו האומללה כי "היטלר הוא הצורר, אך בריטניה היא האוייב, ואין עם מצטרף לאויבו ללא תנאים." על כך עסקו רבים – אלא במהות הפואטית שלו.

בהמנון האצ"ל שאותו כתב יאיר שטרן, (והעביר אותו עימו אחר כך ללח"י) "חיילים אלמונים", כותב שטרן את המילים הבאות:

"חלומנו למות בעד ארצנו!"

זה כמובן מזכיר לנו את אמרתו הידועה של טרומפלדור, אבל יש הבדל תהומי בין השניים.

בי"א באדר 1920, כאשר הערבים ירו בטרומפלדור ופגעו בו, הוא קילל מיד ברוסית: "יופ טפוימט!" (לא היו אז קללות בעברית). כאשר טרומפלדור הבין כי חייו עומדים להסתיים, הוא הביט אחורה, ניסה לתת משמעות לחייו, לכל מה שפעל, לכל מה שהקריב. "אין דבר," הוא אמר, "אם כבר צריך למות," – "אין דבר, טוב למות בעד ארץ". טרומפלדור עדיין לא שלט טוב בעברית, התכוון לומר "ארצנו".

יש הבדל מהותי בין אמירת טרומפלדור ההומניסטית המדברת על חלום של בנייה ושל חיים, לבין הטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן החולם על מוות כמטרה ולא כאמצעי.