זמורה-ביתן מוציאים לאור, אור יהודה, 2011, 159 עמ'

כבר מזה זמן רב לא נהניתי ולא התרגשתי כל-כך מקריאת ספר כמו החווייה שהיתה לי בקריאת קובץ סיפוריה החדש של רות אלמוג "שריקת האוקרינה". אקדים ואומר, אני לא "אובייקטיבי". רות ואני ילידי 1936, נולדנו וגדלנו באותו רחוב בפתח-תקווה, רחוב פיק"א, ביתי היה סמוך לראש הגבעה של הרחוב; ביתה, באותו צד צפוני של הרחוב, מרחק בתים אחדים במורד, בדירה קטנה אצל בעלי-הבית והחצר, משפחת סלור. באותה דירה קטנה גדלו רות ואחיה הצעיר ממנה, עבדו הוריה הרופאים, משפחת ד"ר לומפ, ומכר אביה גם דבש מהמכוורת שלו, כי הוא היה לא רק "יקה" ורופא אלא גם כוורן. ולדירה זו הייתי בא כשהייתי חולה כדי לקבל זריקות פנצילין בתחת מידיה האמונות של מרים, אימה של רות. ואפילו היה לנו רופא-ילדים משותף, ד"ר שטרן, ה"ייקה", וכי אפשר לא? ולימים גם רופא-למבוגרים, ד"ר שטיינר שגר בפסג' ברחוב ברון הירש. על הקשר המשותף לשני האחרונים נודע לי עכשיו, מתוך הסיפורים.

הם, לומפ, היו משפחה דתית, ומדי יום שישי לפנות ערב היינו רואים, ממרפסת ביתנו הצופה אל הרחוב, את רות ואביה עולים בניחותא ברחוב פיק"א ופונים ימינה, ליד הבית של יריב אליצור בן-גילנו שמת בילדותו – פונים בשולי כרם הזיתים, לעבר "בית הכנסת של הייקים" שבו היה מתפלל האב. כבר סיפרתי לא פעם, כיצד סבי יהודה ראב בנה לי "אווירון" מהצלבת שני לוחות או מוטות-עץ, ואני על ה"אווירון" הזה הרכבתי את הילדה רות לומפ שבאה אליי לשחק. הקרש של סבי מצא לימים בידיו שימוש להיות למראשותי ה"כיסא-נוח" שלו, מחוזק במסמרים שדפק – למען לא יישמט הכר, ואת המוצג העתיק הזה תרמתי למוזיאון פתח-תקווה ואפשר לראותו שם עד היום. [אגב, בתוכנית טלוויזיה פופולארית ביקשו לשחזר את האווירון ולצלם אותנו כשאני מרכיב עליו את רות כמו לפני שבעים שנה – אבל משום מה טרם נסתייע הדבר. אולי לא מצליחים לבנות את האווירון].

הבדל גדול בין משפחותינו היה נעוץ בכך שאנחנו נטועים בראשית תולדות המושבה ואילו לומפ הם "ייקים" ודתיים, שעלו בשנות ה-30. כן, היתה אז "מושבה" גדולה ואיכותית של עולים "ייקים" במושבה שלנו, רבים מהם רופאים (אבל היה גם אדון בוטרשטרן החלבן, מוכר חפיסות חמאה ודברי חלב מבית לבית במזוודה, וסיפרו שיום אחד התיישב על צנצנת לבן שנשברה, ונפצעה לו התחת, כמה צחקנו למשמע הסיפור! – היום, רק בזכות המראה הממושקף שלו והאקצנט ה"ייקי" – הוא היה שם בכיס חלק ניכר מן הפרופסורים שלנו!

ועם מזוודה ובה חפיסות חמאה, ואולי שוקולד או קפה – היה מסתובב למכור מבית לבית גם אדון קוגלמן, ה"ייקה" הדתי השקט וכהה-העור, אשר בזכות השיעורים הפרטיים אצל אשתו, המורה לאנגלית קוגלמן שנשאה תמיד שביס לראשה, הצלחתי לעבור את בחינות הבגרות באנגלית. הם גרו בצריפים הארוכים בפינת הרחובות סלומון ואחד-העם, שבהם שכן בשעתו, משנת 1912, בית-הספר החקלאי העל-יסודי שעל יוזמיו נימנו אז הסופר יעקב רבינוביץ, דוד חיון, ד"ר אליעזר פיקהולץ-חניאל שהיה מנהלו, פרץ פסקל, והאחים שלום וישעיהו שטרייט, ואשר בו למדה בשעתה אסתר ראב).

במידה רבה הם, ה"ייקים", היו עולם לעצמו מבחינה תרבותית, מה עוד שרות לומפ לא למדה, כמונו, בבית הספר פיק"א, ולא היתה כמונו בתנועת הצופים, אלא למדה, אם אינני טועה, בבית הספר לבנות של "נצח ישראל" ברחוב מונטיפיורי. ואולם השנים שעברו והרקע ההיסטורי המשותף חיזקו את הקשרים בינינו – לכדי שיחות טלפון ממושכות על פרקים רחוקים מדמויות ומתולדות המושבה.

חזרתי וכתבתי על כך פעמים אחדות – חנוך ברטוב, גדעון תלפז, יהושע קנז, אסתר שטרייט-וורצל, רות אלמוג ואני, שלא לדבר על דודתי אסתר ראב או יוסף חנני (ברומאן השרוף שלו "בנתיב הייסורים", שראוי היה לבני-משפחתו להוציאו מחדש), ולימים דוד מלמד – כל אחד מאיתנו כתב על פתח-תקווה של ילדותו ובחרותו, והמיוחד הוא שגם אלה מאיתנו שגרו ממש בשכנות, לכל אחד מאיתנו היתה ביצירתו ארץ פתח-תקווה שלו ואיש לא פלש לטריטוריית הזיכרונות וההווי של עמיתו.

במה שקשור לרחוב פיק"א, לרות היה יתרון גדול עליי. אנחנו לא גרנו במושבה בין השנים 1944-1948 אלא נדדנו בעקבות עבודת אבי, לקלמניה, שם עברו עליי שלוש שנים מהיפות בחיי, ועליהן גם כתבתי; ואילו רות חיתה כל השנים הללו באותו רחוב ובאותה אווירה שלו, והיא בקיאה בצפונותיו הרבה יותר ממני. וכך כבר פגשתי בסיפוריה הקודמים דמויות מוכרות לשנינו כמו אורי אופיר, שהיה מכה אותנו, ואילו אביו היה מכה אותו מכות-רצח וזעקותיו היו נשמעות מביתה של רות עד לביתי שלי. ולהבדיל אדון פרידמן הזקן, גם כן "ייקה", שגר בדיוק מול החצר של סלור, (כלתו רחל פרידמן היתה גננת, והגנון היה באחד מחדרי ביתנו. אימי עבדה בתור עוזרת שלה, ולימים הקימה גנון משל עצמה, "גן דורה", שהורים היו רושמים את ילדיהם לו מיד אחרי הלידה, ואשר היום לא היתה מקבלת בשום אופן רשיון להפעילו).

יותר למטה ברחוב פיק"א היתה הווילה בת שתי הקומות של ראש העיר, יוסף ספיר ואשתו חולדה לבית יטקובסקי, וילה שאכן נראתה כלקוחה מעולם אחר ומסגנון חיים אחר. ובקצה למטה, יורדים ועולים – המכולת של מילברג, לא "ייקה"; ובקצה הרחוב למעלה, עולים ויורדים – המכולת של אריה. אנחנו, כמשפחת לומפ, היינו קונים אצל מילברג. בדרך לחנותו, במצוות אימי, באותו יום שישי אחר-הצהריים, שמעתי מהחלונות הפתוחים ברדיו את הכרזת המדינה.

לכן הקריאה בסיפוריה החדשים של רות היתה בשבילי כמו טיול-בזמן אל העבר שבו גם אני חייתי, אם כי לא עליו-ממש כתבתי. דמויות הוריה, משפחתה, שכניה, דרי הרחוב ואנשים מהמושבה – ניצבו חיים לנגד עיניי בשעת הקריאה ולא הייתי צריך לדמיין אותם. זו היתה קריאה "תלת-מימדית". כאילו אני רואה במוחש, בסרט קולנוע, כמעט כל מה שהיא מספרת על אודותיה ואודותיהם, בזמן "אמת". משהו כמו "אתה חי רק פעמיים!"

אף שגרנו בבית לעצמו, שניצב בתוך חצר גדולה, עשירים לא היינו ועדיין אני זוכר תקופה שבה אבי מכר חלקת אדמה שלו, וחליל משובח שלו, כי משכורתו לא הספיקה. ואולם דומני כי לעומת המצוקה בימי הילדות, שעליה מספרת רות, נדמינו לעשירים. הצפיפות בדירתם הקטנה, קשיי ההתערות, האב שנפטר בגיל צעיר יחסית ממחלת לב שממנה סבל, וכל הזמן השמירה על רמת חיים ראוייה, גם מהבחינה התרבותית – כל אלה מעוררים השתאות וגם השתתפות. מדברים על "קשיי קליטה" ויש עדה מסויימת מצפון-אפריקה שעד היום "מקופחת", היא וצאצאיה שניים ושלושה דורות – אבל איש לא עזר אז ל"ייקים", גם לא לעולים אחרים; במו-ידיהם היה עליהם להוציא את פרנסתם במושבה קשת היום, שבה כולם עבדו קשה ולא היה מקום לבטלנים – וכך גם הצירוף, שלנו, כילדים, נראה הגיוני ביותר – ד"ר לומפ ה"ייקה", הרופא נעים ההליכות ורך הדיבור, שהוא גם כוורן.

רות מקדישה את ספרה לבן-זוגה לחיים, המשורר אהרן אלמוג. אני זוכרים בהתפעמות את ספר הפרוזה שלו "הימים הראשונים", שיצא לאור ב"עם עובד" ב-1964, זו השנה שבה גם יצא לאור ספרו הראשון של יהושע קנז, "אחרי החגים". סיפור האהבה בספרו של אלמוג, שהשפיע עלינו רבות – היה מן הראשונים שבישרו את הגל הנהדר של סיפורי המושבה והשכונה, שנכתבו מתוך נימה של געגועים לילדות ולנעורים ארצישראליים, ואשר "שריקת האוקרינה" הוא בינתיים האחרון בהם, ומה שמאפיין את מרביתם הוא מידת הקריאות והשקיפות הרבה שלהם, כמו אצל תמוז, ישעיהו קורן ותלפז (המוקדם), ואחרים, ואני לא מתכוון ליזהר, שהצליח לקלקל בספריו אפילו את זיכרונות ילדותו. ומה שעוד מאפיין את סיפורי המושבה והשכונה הוא שאין בהם שום השפעה קפקאית ועגנונית.

סיפוריה של רות אלמוג יקרים לי כי הם כתובים בנימת עצבות שקטה, מינורית, אמיתית, נקייה כל-כך, מעין "קפסולת זמן" של אמנות הסיפור שמצליחה לשמר עולם שלם, אינטימי, פרטי, אך גם מבטא תקופה שלמה של עלייה, מושבה וארץ. אשרי העיר שאחדים מרחובותיה זכו שיגורו בהם יותר מסופר אחד, והיא קיימת בסיפוריהם יותר משהיא קיימת כיום במציאות, או כפי שרות מתארת אותה:

"אל הפנסיון בהרצליה נסעו מתחנת 'אגד' העלובה שברחוב שטמפפר, הסביבה הגרועה ביותר בעיירה שנקראה אז 'המושבה', וכיום היא העיר המכוערת ביותר בארץ חוץ מבני ברק. אין כמעט עצים ברחובות שלה, ובקיץ אי אפשר לטייל שם ביום אפילו בכובע. אבל האמת ניתנה להיאמר שהיא פחות מסריחה מתל אביב, כי בתל אביב מתחיל הסירחון לעלות כבר בסוף האביב, כשהחתולות משריצות את הגורים וחלק מהם מתים. וכשמתחיל להסריח יודעים בוודאות שהקיץ על הסף. המושבה המכוערת והמשמימה אמנם מסריחה פחות, אבל רוב הגנים הציבוריים שהיו בה חרבו ומי שנולד בה אין לו לאן לחזור והוא חי בגלות כל הימים. אבל הסביבה ההיא של תחנת 'אגד' היתה מכוערת כבר אז, אזור של תעשייה זעירה, מפחות ומוסכים." ("שריקת האוקרינה", עמ' 41).

רות ואני "גולים" בתל אביב כבר כמה עשרות שנים, יותר שנים משחיינו בפתח-תקווה. אבל אני לא רגיש לריחות וגם אשתי מציינת זאת, ולא לטובה.