מבוא לספרו של אהוד בן עזר
 "אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הָלֶה
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986, 346 עמ'
 
"הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון
נקובי ראשית הגויים ובאו להם בית ישראל"
[עמוס ו, א]
 
התוכן:
אהוד בן עזר: על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה (מבוא)
שולמית אלוני: לעבור את תקופת המשבר מבלי להיות פאנאטיים
מרדכי מרטין בובר: ציונות אמיתית וציונות מדומה
דוד בן-גוריון: באין חזון ייפרע עם
שמואל הוגו ברגמן: סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת
א.ב. יהושע: סכנת הבגידה בציונות
ישעיהו ליבוביץ: הזהות היהודית והשתיקה הישראלית
עקיבא ארנסט סימון: השאלה הערבית כשאלה יהודית
בועז עברון: במקום טשטוש – הפרדה ושיוויון
א. עלי: אל תשלח ידך אל הנער!
ברוך קורצווייל: הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה
נתן רוטנשטרייך: האכסיסטנציה היהודית כאן ושם
יונתן רטוש: הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)
פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות
גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
ישעיה תשבי: נתיבי אמונה ומינות
 
המבוא:
 [נכתב ביוני 1985]
ראשיתו של הספר בסדרת-שיחות בשם "מחיר הציונות" שפתחתי בירחון "מאזניים" בשלהי שנת 1965. גירוי, או אתגר לשיחות הללו היה, בין היתר, מאמרו של ג'ורג' סטיינר "מעין ניצול", שתרגומו העברי נדפס חודשים אחדים לפני-כן, בחוברת פברואר-מרס (ט"ז, שבט-אדר תשכ"ה, 1965) של הדו-ירחון "אמות", שעשרים חוברותיו הופיעו אותן שנים בעריכתו המעולה של שלמה גרודזנסקי.
סטיינר נולד ב-1929, בפאריס, להורים יהודים ממוצא אוסטרי, שהיגרו איתו לארצות-הברית ב-1940. את הדוקטוראט שלו עשה באוניברסיטת אוכספורד באנגליה. גדל עם שלוש שפות-אם – גרמנית, צרפתית ואנגלית, והוא מחלק זמנו בין אוניברסיטת ג'נבה וקמברידג'. מבין ספריו: "טולסטוי או דוסטוייבסקי", "מות הטראגדיה", ו"אחרי בבל".
סטיינר עצמו דובר קוסמופוליטי ואכס-טריטוריאלי מובהק של המצב היהודי. באותו מאמר כתב [זאת לפני מלחמת יוני 67'!]:
"הלאומיות היא ארס תקופתנו. היא שגררה את אירופה אל סף האבדון. היא שמטלטלת עד שיגעון את המדינות החדשות באסיה ובאפריקה. כשהאדם מכריז על עצמו שהוא גנאי, ניקאראגוֹאִי, או מאלטזי, הריהו חוסך לעצמו רוגז. אינו צריך לחטט ולמצוא מה הוא, מה האנושיות שבו. הוא הופך לאחד בתוך כנופייה מלוכדת, מזויינת. כל יצר אספסופי שבמדיניות המודרנית, כל מזימה טוטאליטארית, ניזונים מן הלאומיות, מסם השנאה המביא אנשים לידי כך, שיחרקו שן אל מעבר לחומה, אל מעבר לעשרה מטרים של אדמת-בור. אפילו בעל-כרחו, על אף עייפותו, עשוי היהודי – או יהודים מסויימים, לפחות – למלא תפקיד לדוגמא: להראות, שאם לעצים יש שורשים, הרי לאנשים יש רגליים והם אורחים זה אצל זה. על-מנת שלא יושמד הפוטנציאל של הציביליזאציה צריך שנפתח רגשי-נאמנות מורכבים יותר, ארעיים יותר.
"יש בגידות, כפי שלימד סוקראטס, הדרושות כדי לעשות את העיר חופשית יותר ופתוחה יותר לאדם. אפילו חברה גדולה היא דבר מוגבל ובן-חלוף בהשוואה למשחק החופשי ולמשמעת האנארכית של חלומותיו. היהודי המתייצב נגד אותה צרות-אופק וברוטאליות, שבה מתגלגלת הלאומיות כל-כך בנקל (ובהכרח), פורע חוב ישן. אירוניה אכזרית ועמוקה של ההיסטוריה היא שהמושג של עם-בחירה, של אומה נעלה על יתר האומות בתוקף ייעודה המיוחד, צמח דווקא בישראל."
לא ניכנס כאן לוויכוח עם השערתו של סטינר, כי באוצר המילים של הנאצים היו יסודות של פארודיה נקמנית על טענת הבחירה היהודית, ונתרכז בעיקר טיעונו.
"היהודי," קובע סטיינר, "מעוגן לא במקום אלא בזמן, בחוש המפותח שלו להיסטוריה בחינת קונטקסט אישי. ששת אלפי שנים של תודעה עצמית הם מולדת." ומשום כך: "כוחה של ישראל אמנם חודר עמוק לתודעתו של כל יהודי וקיומו של העם היהודי כולו אולי תלוי בה, אבל מדינת הלאום המצחצחת חרבות היא שריד מר, תופעה אבסורדית בתקופה של המון-אדם מצופף. והיא זרה לכמה מן היסודות הראדיקאליים ביותר, האנושיים ביותר שברוח היהדות."
 
לימים שב סטיינר והעלה ביתר חריפות את דעותיו אלו, בהרצאתו שהושמעה בדו-שיח האמריקאי-ישראלי, שנערך במכון וייצמן ברחובות, בחודש יולי 1968, ואשר עיקרה נתפרסם בגיליון א' (60) של הדו-ירחון למחשבת היהדות, "פתחים", בעריכת יוסף בנטואיץ, מחודש תשרי תשכ"ט.
אמר אז סטיינר [זאת אחרי מלחמת יוני 67'!]: "בן עירם של טרוצקי ופרויד אנוכי, בן ארצם של קאפקא ורומאן יעקובסון, ונחוצה לי ויזה כמו זו של לוי שטראוס. --- אם ניקח בחשבון את כל מה שהשיגה הגאונות היהודית בתפוצה האירופית, ומה שהיא משיגה עתה באמריקה, ואם נאמין בכל ליבנו שהמדינה הלאומית היא תבנית מיושנת בשביל התקשרות כלכלית, פוליטית ומוסרית – תיראה אז ישראל כפתרון שהוא לפחות בחלקו בלתי רלבאנטי ואולי אפילו מתנגד לקני-המידה ולהתחייבויות של ההומאניזם היהודי. מה לו לשאר-בשרם של שפינוזה והיינה ולדגלים, מה לו ולשבועות לנאמנות לאומית?"
לכן, לדעתו, על יהודי כמוהו "לעמול בעת ובעונה אחת למען מדינת ישראל ונגדה, או ליתר דיוק נגד כל אותן צורות של יחסי כוחות ושל רגשות לאומיים הכופים את מדינת ישראל להיות מדינה חמושת-נשק, סתם אומה בין כל האומות. כי עדיין יש בי די יומרות וחלומות להאמין כי אנו היהודים נועדנו למשהו יותר בלי רגיל."
[אני מעיד על עצמי כי גם כיום, בחודש יוני 2011, בהקלידי, אחרי 25 שנה – דברים אלה מהספר למטרת פרסומם במכתב העיתי, אני, שמקורי מפתח-תקווה, מצטמרר לנוכח דברי ההתנשאות והאיוולת של סטיינר, שאמנם לפני שנים אחדות גם חזר בו מחלק מהם והצהיר שבכל מקרה הוא רואה בישראל מקלט ליום סגריר שאי אפשר לו ולצאצאיו בלעדיו. – אב"ע].
 
השאלות המכינות, הזהות, ששלחתי לבני-שיחי לפני כל שיחה הקיפו כתריסר נושאים שנראו לי כרוכים ומבטאים את מחיר הציונות: רגישות, "תלישות" ו"זרות" פוריות של האינטלקטואל היהודי במערב, ומעמדו כמין סייסמוגראף לבריאותה של החברה, ליציבותה – מול תודעת המצור [מדוּבר בשנת 1965 ואילך. – אב"ע] האטימות וההכרח להזדהות עם עמדת הרוב, של האינטלקטואל היהודי בישראל. הסכנה שבעיצוב טיפוס אדם ישראלי חדש שכל כוחותיו וחושיו מגוייסים למשימה האחת: הבטחת הקיום הפיסי, הלאומי, וכנגד האוייב – ושום בעייה מוסרית, או אוניברסאלית, אינה נוגעת לו. חוסר יכולתה של הציונות להיות אתגר לנוער יהודי אידיאליסטי ומחפש דרכו במערב.
היש עתיד ל"חוכמת ישראל" בישראל? האם האפשרות למחקר מדעי היסטורי בעל גוון לא-אפולוגטי, בלתי-תלוי בדעת זרים, לא תתגלגל כאן בקשיים חדשים של חשיפת והבנת עברנו, כגון ניתוק רוחני, לאומנות, התגמדות והתמקצעות? האומנם נכון לומר שלמעשה בישראל נוצר עם חדש, "עברי" בלשון ה"כנענים" – אשר קיומו ומעשיו הביאו למערכת ערכים ופעולות שאינם קשורים עוד בהכרח בעם היהודי, בגורלו ובטובתו?
התיתכן התחדשות דתית בארץ בנוסח של הומאניזם יהודי וריפורמה, שיתאימו לזיקתם הרליגיוזית או המסורתית של אותם ישראלים הרואים עצמם, בטעות, כחילונים גמורים, מאחר שמאסה נפשם בזיהוי הדת היהודית עם האורתודוכסיה בישראל? היש עדיין ייעוד רוחני לישראל, בנוסח המרכז הרוחני של אחד-העם? האם הגניוס היהודי ותרומתו לתרבות העולם – מקורם היה ועודנו במפגש הפורה עם התרבויות האירופיות העשירות, בחומר וברוח, אך הוא נידון לשקיעה וצמצום דווקא בישראל? – וסימפטום לכך: יחס הביטול והעליונות הגובר והולך של אינטלקטואלים יהודים במערב כלפי ישראל, מרכזיותה, מוסריותה ובשורתה?
האם אכן הביאה עימה הציונות את ביטחון הקיום היהודי, או שמא הקימה עוד גיטו, מזויין וחזק, במזרח התיכון, מוקף שנאת שכניו? ובמה קיום לאומי שכזה עדיף על-פני המשך הקיום בפזורה, שיהודיה אינם חייבים לשלם מחיר כה כבד, בנפש, ברוח ובהתנהגות המוסרית?
האם גישתה של הציונות לשאלה הערבית עומדת מראשיתה בסימן של סיטואציה טראגית שאין מוצא ממנה? מדוע מחלחלת הזדהות מאזוכיסטית עם הגורל הצלבני, ביצירות של סופרים עבריים ילידי הארץ?
הצריכה מדינת ישראל אידיאולוגיה לשם קיומה, או שקיומה כבר טבעי, ככל מדינה אחרת, ושמא ההסתמכות על "טבעיות" זו אינה אלא עיוורן ובריחה מן המציאות? ולסיכום: האם, במבט לאחור, נראה לך כדאי מחירה של הציונות?
 
סדרת-השיחות התפרסמה לסירוגין ב"מאזניים" במשך שנה, מנובמבר 1965 ועד נובמבר 1966; השתתפו בה, לפי סדר הופעתן של השיחות: נתן רוטנשטרייך, ישעיהו ליבוביץ, ש"ה ברגמן, שלמה אבינרי ודוד בן-גוריון – והיא עוררה הד רב ותגובות פולמוסיות בעיתונות. פסילת השיחה עם בועז עברון, על-ידי עורך "מאזניים" דאז, עזריאל אוכמני, הביא מצידי להפסקת הסדרה כולה. רק חלקה של השיחה הגנוזה פורסם, לאחר זמן, בדו-שבועון "אתגר" (13.4.1967).
מאמרו של רוברט אלטר "Zionism for the 70's" ("ציונות לשנות ה-70"), שהתפרסם בירחון האמריקאי "קומנטרי" (פברואר, 1970), פתח במובאה מהדיאלוג הישראלי-אמריקאי משנת 1968, איזכור הוויכוח עם ג'ורג' סטיינר; ובהמשך – התייחס בהרחבה גם לסדרת-השיחות "מחיר הציונות" להדים שעוררה, עמד על מידת ההעזה שהיתה בשאלותיה ובתשובותיה, ואף סיפר על סיבת הפסקתה.
בעקבות מאמרו של רוברט אלטר, פנתה אליי הוצאת קוואדראנגל (שהיתה הוצאה-בת של הניו-יורק טיימס), מסניפה בשיקאגו, והעורך, יוסף אפשטיין, ביקש שאשלים את השיחות בהיבטים שנוספו בינתיים, אחרי מלחמת יוני 67', ואוסיף לפי הבנתי משתתפים לקובץ שיופיע באנגלית.
ואכן, על השיחות והשלמותיהן, שנערכו עם ישעיהו ליבוביץ, ש"ה ברגמן, שלמה אבינרי ודוד בן-גוריון, הוספתי את שיחות בני-הקיבוצים עם בובר, ושיחות עם שולמית אלוני, א.ב. יהושע, ע"א סימון, א. עלי, יונתן רטוש, פנחס שדה וגרשם שלום.
וכך הספר "Unease in Zion", שתחילתו למעשה היתה ב-1965, הופיע ב-1974, כשנה לאחר מלחמת אוקטובר 73', ומאמרו של רוברט אלטר פותח בו מבוא לקורא האמריקאי.
במקביל, ומלכתחילה, נוסחו העברי המקורי של הספר היה מוכן לקורא הישראלי כבר באמצע קיץ 1970, אך לא מצאתי הוצאת ספרים בארץ שתסכים להוציאו לאור, ותוכנו נדע לקורא העברי רק מבעד לתרגומו האנגלי, ובאמצעות שיחות בודדות מתוכו שנתפרסמו במרוצת השנים בעיתונות העברית.
 
במה נתאפיינו המשוחחים שבחרתי? – א. עלי [עלי אלון], אז – משורר צעיר, ראה בהכרח המלחמה עם הערבים, שאליה צפוי להישלח במרוצת חייו כמעט כל צעיר בישראל, ביטוי לעקדה החוזרת ומתרחשת בתקופתו. הוא לא הסכים למצוא בנפשו אלוהים המעלה בדעתו להעמיד אדם בניסיון של רצח בנו. זוהי ברית שהאידיאה שלה עוברת דרך המוות. מנקודת-ראותו של יצחק אין כל משמעות למותו. ואם דרכו של עם ישראל בעולם, בתור העם הנבחר, מוליכה אותו למוות, אמר א. עלי שהוא מוותר על הבחירה ועל האמונה באלוהים גם יחד.
בהיעדר אמונה, או סוג של צייתנות עיוורת – נעשים העקדה, ההכרח להקריב עצמו, להרג חסר-משמעות בעיני הצעיר הישראלי, פרי תסבוכת של מה שנראה בעיניו כאינטרסים פוליטיים ולאומיים. הציונות כאילו הבטיחה גאולה לנפשו של האדם היהודי החדש בישראל. הבטיחה קיום נורמאלי. והנה מתברר, לדברי ע"א סימון, כי "השאלה הערבית הפכה לשאלה יהודית פנימית, כחלק של בעייה יהודית מעיקרה, ממש כשם שהבעייה היהודית היתה ביסודה בעייה של הנצרות." מבחינת המאבק על הבטחת הקיום היהודי עדיין לא הגיעה הציונות לחוף-מבטחים. וכלום יש בכלל חוף בטוח כזה? העקדה, הקורבן, אין עימם כל תשועה לנפש, שום משמעות שמעבר למלחמה על הקיום הלאומי. את המצוקה ואי-הנחת של גיבוריה נוטה הספרות העברית לראות לרוב בביטוייהם הלאומיים והחברתיים.
אמנם, פנחס שדה יוצא-דופן בדברו רק על מצבו של האדם בבדידותו התהומית, המיטאפיסית; גישתו של שדה היא דתית – "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות." אך בעיניו מצוי האלוהים מעבר לטוב ולרע, ומשום כך קשה, אולי בלתי-אפשרי, לאדם למצוא באלוהים שכזה תשועה לנפש.
היש בדת ובאמונה היהודית אפשרות של תשובה למצוקתו הקיומית של הצעיר הישראלי? – קבעה שולמית אלוני בצער, כבר אז, כי בישראל משמשת הדת כאמצעי פוליטי להשגת עמדות של כוח ושלטון, ודבר זה גורם לסלידה גוברת והולכת כלפי הדת הממוסדת מצד הציבור הלא-דתי. האנטאגוניזם בין דתיים לחילוניים בישראל גרם לראשונים להסתגר בשמרנותם, במסגרת ערכים קפואה ואנאכרוניסטית, או לפזז על הגבעות ולעבוד עצים ואבנים בהתלהבות של משיחיות-שקר.
ואילו היהודים החילוניים, שהם הרוב, זונחים את ערכיה החיוביים של היהדות, משום שהיא נראית להם, יותר ויותר, על-פי צידה הכפייתי, האנטי-הומאני ואנטי-דמוקראטי. וכך נעשה שם אלוהים מכשיר לצידוק נטיות קיצוניות, המקדשות את היעשותה של ישראל, בגבולותיה הרחבים, למדינה דו-לאומית, בשלטון יהודי, או, בחוגים אחרים – שוללות את קיומה של המדינה הציונית, בדרגה זו או אחרת של קיצוניות. ובפני דמות-אלוהים שכזו, שמציירים בפנינו מאמיניו, קשה לאדם היחיד לדובב את ליבו ולהימצא בדיאלוג אמיתי, כפי שמציע בובר. במסגרת דת יהודית משיחית-שימושית שכזו, אנתרופוצנטרית וכסנופובית, קשה למצוא את הסינתיזה הישראלית שבין הומאניזם ודת, שבה האמין הוגו ברגמן.
דווקא מדברי דוד בן-גוריון, ראש-ממשלתה הראשון של ישראל, עלתה הסכנה שהמדינה תיעשה לערך יחיד ועליון, "באין חזון ייפרע עם". אסור שהציונות תחדל להיות אידיאל של תחייה רוחנית ותרד לדרגת האנוכיות הקולקטיבית של מדינת ישראל, של תושביה היהודיים. ועל כך כבר הזהיר בשעתו בובר באמרו: "ציון – זה משהו גדול יותר מאשר כברת ארץ במזרח הקרוב. ציון היא תעודתה האי-סופית של נפש העם."
א.ב. יהושע ביקש לראות בציונות את התגשמות השלווה המובטחת, את הרגיעה מן ההימצאות המתמדת במצב של קונפליקט בין היהודים לזולתם. אבל, פאראדוכס – הישראלים מגיעים למיצוי מיטב יכולתם דווקא בתקופות הירואיות, בעת מלחמה וסכנה לקיום, ואילו בתקופות של רגיעה חיצונית יש נפילה פנימית, מעין שקיעה בהרעלה עצמית. אכזבתו זו של יהושע מדרך הגשמת הציונות, שאינה מניחה לנו להיות עם עצמנו בלבד, משמשת מפתח להבנת רבים מסיפוריו, בהם ראה מעין ערך תיראפויטי; לימים חידד עמדתו זו: בזכות הנורמאליות וכנגד הפיתרון היהודי הנברוטי, המחפש דווקא במצב של גולה מתמדת, של אהבת הגלות ובריחה מהתמודדות, מוצא לקונפליקט המתקיים בין המערכת הדתית ללאומית בהגשמת הציונות.
האם נופל האינטלקטואל בישראל, מבחינת מעמדו הביקורתי-הפורה, כאאוטסיידר, מעמיתו היהודי מעבר לים? בועז עברון עמד על תופעת ההשתעבדות הנפשית של האינטלקטואל הציוני לאנשי-המעשה. מבחינה היסטורית, האינטלקטואל היהודי בארץ ראה עצמו כחלק מן המחלה אשר אותה יצאה הציונות לרפא, ולפיכך שם עצמו במעמד משרת של הפעילות הלאומית.
האנוכיות הקולקטיבית והסכנה שבעלייתה של המדינה לדרגת ערך עליון בחיי היחיד והעם, מקרבים אותנו להשקפה הקרויה "כנענית". יונתן רטוש, שנחשב האידיאולוג המובהק של השקפה זו, קבע בשעתי כי בארץ-ישראל קמה אומה עברית חדשה, חילונית, השואפת לנתק עצמה מן השיעבוד לרציפות של ההיסטוריה היהודית בעבר ובהווה. הוא העלה את הפרימאט של הטריטוריה על-פני העם לתפוצותיו ולדורותיו. תולדותינו בעיניו הן תולדות כברת-ארץ זו, ארץ-הפרת, ולא תולדות אלפי שנות יהדות וגולה. אם ישתחררו הערבים מאיסלאמיותם ומפאן-ערביותם, והישראלים ישתחררו מיהדותם ומציונותם, תקום, כך קיווה רטוש, מעצמה פלוראליסטית גדולה אחת בכל ארץ-הפרת, דוגמת ארצות-הברית.
לעומתו טוען ישעיהו ליבוביץ, מתוך גישה דתית קיצונית, כי המדינה אינה מעניינת אותו אלא במידה שהיא משמשת מדינתו של העם היהודי; שאם לא כן, היא לא רק מיותרת אלא גם מזיקה. ראיית המסגרת הטריטוריאלית והשלטונית בישראל כערך עליון היא מהות הכנעניות, ביטוי מובהק של לאומניות ושל מנטאליות פאשיסטית. לשם מה ליצור מדינה אם העם היהודי אינו קיים? – הוא שואל, "ייתכן שתקום כאן אומה חדשה, סינתטית, המוגדרת על ידי מדינתה, כמו האומה הניקאראגואית. אבל אומה כזו אינה מעניינת אותי."
בין הגישות הקיצוניות הללו משמשת השקפתו של גרשם שלום מעין מצע כולל, ואולי גם מורה-דרך. שלום מאמין כי היהדות היא תופעה חיה, שאיננה ניתנת להגדרות דוגמאטיות. הגדרה דוגמאטית פירושה קיפאון. ואילו התפתחותה של היהדות היא בדיאלקטיקה של רציפות ומרד. כל דור מעצב לעצמו מחדש את הכרת יהדותו, ומבחינה זו הציונות, גם בחילוניותה, היא חלק אימאננטי בתוך התפתחותה הרצופה של היהדות. היהדות כוללת אספקטים אוטופיים שעדיין לא נתגלו בה: הן לגבי העבר שטרם נחשף כולו, מסיבות של אפולוגטיקה היסטורית ושל קנאות לאומית ודתית, והן כלפי העתיד אשר אולי צופן לנו תופעות יהודיות חדשות שכיום איננו מסוגלים להכירן ואפילו לשערן.
את השקפתו של ג'ורג' סטיינר מבטל שלום באמרו, כי הנושא אינו מחיר הציונות אלא מחיר הגלות ומחיר המשיחיות – שהיו חמורים וטראגיים לאין שיעור בתולדות עמנו, וזהו המבחן ההיסטורי האמיתי, ולא הישגיו האישיים של אינטלקטואל יהודי זה או אחר, תהא תרומתו לתרבות המערב גדולה ככל שתהיה.
 
המשך המבוא יבוא