על ספרו של אריה לייביש-ליש "סימאלה שלי" עקד 2011, 412 עמ'

אריה לייביש-ליש התברך בכישרון ספרותי מרשים. את התפעלותי ממפעלו הספרותי הבעתי כבר על ספרו הקודם "בצל העיירה" (עקד 2007) ברשימה קצרה שפורסמה ב-10.5.2007 בכתב העת "חדשות בן עזר" (גיליון 242), אבל כידוע, יש חומה בצורה החוסמת את הדרך אל היכל התהילה – ההיכל הוא תפוס, וכתבים מעולים כמו זה של אריה ליש אינם זוכים לתשומת הלב של נותני הטון במילייה.

הספר מחולק לשני חלקים: חלק א' – נדודים, וחלק ב' – משנה מקום. ההתרשמות שלי שהחלק הראשון משובח יותר מבחינה ספרותית מחלק ב, למרות שגם שם ליש איננו נחשף כקוטל קנים.

הגיבורה הראשית של הספר היא סימאלה, או בשמה הרשמי – סילוויה שניידר, אשר תהיה לימים אישתו של המחבר. מדובר בילדה-נערה-אישה-צעירה ברוכת כישרונות (שולטת במיספר שפות, כותבת שירה במיספר שפות, בוגרת הטכניון במוסקבה) שנקלעה לתוך המערבולת המבהילה של מלחמת העולם השנייה. הקורא חש בהערצה העמוקה של המחבר אל גיבורתו, אך הערצה זאת איננה מפחיתה כהוא זה מהיכולת הספרותית שלו.

הספר פותח צוהר אל עלילותיה של יהדות צ'רנוביץ וצפון רומניה בימי מלחמת העולם השנייה, אל האכזריות הבהמית של שלטונות רומניה ונתיניה כלפי היהודים; וזאת לדעת, רומניה לא נכבשה ולא דוכאה כמו צ'כוסלובקיה או פולין – היא היתה בעלת בריתו הנאמנה של הרייך, והאכזריות של הרומנים כלפי היהודים הדהימה אפילו את הגרמנים עצמם.

הספר מתאר את הפוגרום שערכו הרומנים ברובע היהודי כשפלשו לצ'רנוביץ (יולי 1941), את ריכוזם בגטו בצפיפות מבהילה ואת הגירוש לטרנסינסטריה למות שם ברעב, בקור, ובמגיפת הטיפוס (עמ' 120 ואילך). הם הובלו בקרונות של בהמות בלי אוכל ושתייה, ואחר כך בקור הנורא צעדו ברגל עד מוגיליוב. מי שפיגר – נורה, מי שפצה פה – הוכה בקת הרובה והפך לנכה (זה היה גורלה של דבורה, אימה של סימאלה, עמ' 168, זאת אשר נשאה על גבה את בעלה החולה – עד שנפח את נשמתו – עמ' 140). הרעב שם היה כל כך נורא עד כי בנימין, אביה של סימלאה, הוציא בצבת את שן הזהב שבפיו כדי לשלם עבור כיכר לחם (עמ' 173, 194).

למזלה של סימאלה, היא יצאה ללימודים בטכניון ע"ש מולוטוב במוסקבה – רגע לפני החורבן. אלא שבגלל מוראות המלחמה עבר הטכניון לאוזבקיסטן, לעיר ינגייול, השוכנת במרחק של 40 ק"מ מטשקנט. במחנה המגורשים בטרנסניסטריה היא נחשבת למתה, כי הקרון בו שהתה דקות ספורות קודם – הופצץ על ידי הגרמנים, ורוב נוסעיו נספו (עמ' 92, 184).

בסופו של דבר, המשפחה מתאחדת, מהגרת לרומניה, ושם הם צריכים להתמודד עם המצוקה כלכלית שאחרי מלחמת העולם ועם המשטר הקומוניסטי הרודף את היהודים במסווה של מלחמה בציונות.

ההישרדות הפלאית כמעט של סימאלה ומשפחתה (ההורים, אחות האב וילדיה) התאפשרה רק משום שבדרכם פגשו יהודים בעלי תושייה, חמלה ולב חם. רק הערבות ההדדית של יהודים במרחבים הגדולים של רומניה וברית המועצות אפשרה את נס הישרדותה של המשפחה.

הרי מקצת מן "הניסים" (הפגישות עם יהודים בעלי לב ותושייה): מסתבר שמנהל הטכניון היה יהודי מתבולל בשם גונצ'ירב, שעדיין זכר מאמע-לשון. הוא מחליט לעזור לסימאלה לכל אורך לימודיה: שולח אותה לטכניון באוזבקיסטן, מצייד אותה בניירות המתאימים, וכשהיא חוזרת משם, הוא דואג לה למגורים ולביגוד חורפי. בסופו של דבר, הוא גם מצייד אותה במכתב הפניה לעבודה כמהנדסת גשרים בצ'רנוביץ (עמ' 184 ואילך, 233).

היא מגיעה לינגייול בלי פרוטה בכיס ובלי קרוב ומודע, ויהודי רחמן בשם סלומון אברהמוב מאמץ אותה לבת, נותן לה מגורים וכלכלה (עמ' 104 ואילך).

בעקבות ניצחונות הרוסים חוזרים היהודים לבתיהם ההרוסים והמרוקנים בצ'רנוביץ, ואז משפחת שניידר פוגשת רופאה, רב-סרן בצבא האדום ששמה רגינה זונטג – היא מסיעה את המשפחה המיוגעת לעיר, דואגת לבדיקה כירורגית של דבורה (שנפצעה אנושות על ידי קלגס רומני), ובסופו של דבר היא גם מסדירה ניירות הגירה לרומניה לכל המשפחה.

בטימישוארה, העיר אליה הגיעה משפחת שניידר בנדודיה ברומניה, מארח אותם עגלון בשם פרקש, שמעניק להם בית חם וכלכלה (עמ' 269). ברקו, אחד הידידים של סימלאה, מצליח להשיג פניצילין מאמריקה עבור הפצע הנורא של דבורה, פצע שלא הצליחו לרפאו בדרך אחרת (עמ' 282).

יש בספר גם יהודים "מוסרים", מכורים לקומוניזם, כמו מרקוביץ', שמנע בריחה של סימאלה לארץ-ישראל (עמ' 388 ואילך), אך הספר גדוש במעשי גבורה-ממש של יהודים – אלה כלפי אלה – ועובדה זאת מעוררת התפעלות בהתחשב בעולם האפל אליו נקלעו היהודים בתקופה הנוראה ההיא.

למרות שעניינו העיקרי של הספר הוא קורות משפחה יהודית בימי השואה – הספר איננו משרה אווירת דיכאון. אדרבה, התוכן מעורר התפעלות הן משום ההישג הספרותי והן משום שהוא מראה את פניה היפות של היהדות החומלת, המסייעת והמעניקה מטובה לנצרך. הספר מומלץ בחום.