בתגובה לנעמן כהן: סיפור קללת יופטפוימט שהפטיר, כביכול, טרומפלדור, היא המצאה של אלה שניסו להכחיש, מסיבות פוליטיות, את דבריו האחרונים, ולהציג אותם כ"מיתוס". אין לכך שחר. איש מבין האנשים שהיו לצדו, לא דיווח על קללה כזו. ההיסטוריונים שחקרו את הדברים משוכנעים בכך, וכך גם הביוגרפית של טרומפלדור שולמית לסקוב.

הנוסח המקורי של טרומפלדור היה "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל." כך תיעד את הדברים באותו יום אברהם הרצפלד בדו"ח שכתב. ברנר עיבד את המשפט, למשפט הידוע "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו."

אגב, דברים דומים אמר וכתב טרומפלדור פעמים רבות קודם לכן. לדוגמה: במכתב מגליפולי ב-27.6.15, עת פיקד על הגדוד העברי [גדוד נהגי הפרדות. – אב"ע] בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, הוא כתב:

"אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר מה במולדת היקרה, בארץ ישראל?"

ובמכתב אחר, כעבור שנתיים ב-13.6.17: "לעיתים הנני מתאר לי שצוללת מטבעת את אנייתי. אם יקרני מקרה זה, הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוי ליהודי המת על ארץ ישראל."

ויש עוד דוגמאות רבות מסוג זה.

2. חג לספר העברי?

שבוע הספר הוא חג לספר העברי. כך חונכתי משחר ילדותי.

האמת היא שבשנים האחרונות יש המטילים בכך ספק, המכנים אותו "חג למו"לים", שאינו באמת חגה של הספרות וחגו של הספר. איני מקבל זאת. הפוליטיקה ומערכות הכוח והכסף שמאחורי הרפובליקה הספרותית, כפי שנוהג המשורר חיים גורי לכנות את המערכת הספרותית בישראל, הינה נושא חשוב ומרתק וכך גם נגיעתה בשבוע הספר. אולם כאשר בכל עיר ועיירה ברחבי הארץ יוצאת הספרות לכיכר העיר, אינספור ספרים מוצגים בה והמוני בית ישראל מסתובבים בין הספרים, מדפדפים, מרחרחים, מעיינים וקונים וקוראים, הרבה שנים אחרי שהספידו את הספרות כמי שלא תעמוד בתחרות עם מדיות וטכנולוגיות אלו או אחרות – זהו חג גדול לעם הספר. זכורני איך עוד כילד נהגתי לבלות בשבוע הספר בכיכר רמב"ם בר"ג, וכשקצת גדלתי – בכיכר מלכי ישראל בת"א, ועוד הרבה שנים אח"כ הקפדתי לנסוע מביתי שעל הגולן לכיכר בת"א, ולחזור עמוס בספרים וכיסיי מרוקנים.

אולם השנה, לראשונה, אני מטיל ספק, אפילו ספק כבד, בכך ששבוע הספר הוא אכן חג לספר העברי. הסיבה לכך, היא שביום פתיחת שבוע הספר, תיסגר הספרייה הציבורית של קריית שמונה, בהוראת בית המשפט, יחד עם המתנ"ס והיכל התרבות בעיר.

מי אחראי למפולת שהובילה לכך? העיריה? המתנ"ס? משרד החינוך? משרד הפנים? המפרק? בית המשפט? כל התשובות נכונות? איני יודע. דבר אחד אני יודע – הילדים, הנוער והמבוגרים בקריית שמונה ובסביבתה, קהל שוחרי הספר והתרבות בקריית שמונה, כל אלה אינם אשמים ואינם אחראים. אבל הם אלה שישלמו את המחיר – פגיעה אנושה באיכות חייהם.

סגירת הספריה הציבורית, המתנ"ס והיכל התרבות בקריית שמונה, אינה בעיה מקומית בלבד – זהו שבר לאומי. מדינת ישראל נשבעת אמונים שוב ושוב לעיר הצפונית, בירת הגליל העליון, אם ערי הפיתוח, שחלוציה הקימו אותה מיד אחרי קום המדינה סמוך לאחד הגבולות הקשים ביותר של ישראל, וספגו לאורך עשרות שנים אינספור קטיושות וחדירות  מחבלים, יותר מכל יישוב אחר בארץ. סגירת חיי התרבות והחברה בקריית שמונה, היא מכה קשה יותר מכל מכה ביטחונית. מדינת ישראל, החבה חוב של כבוד ושל תודה לעיר המקיימת את גבולה הצפוני, אינה יכולה בשום אופן לתת לעיר הזאת ליפול.

מן הראוי היה שנשיא המדינה, האוהב כל כך לעסוק בעניינים מדיניים חובקי עולם, שאינם מתפקידו ומסמכותו, היה מתפנה מכל עיסוקיו, מגיע לעיר הצפונית ולא זז ממנה עד שימצא פתרון למשבר. מן הראוי היה שראש הממשלה ייכנס לעובי הקורה, וימצא את הסופרטנקר המתאים כדי לפתור את הבעייה. אולם המשבר הזה, שראוי היה שיזעזע את אמות הסיפים של החברה הישראלית, עובר בקול ענות חלושה ואין לו כמעט איזכור תקשורתי. ובמקום שהתקשורת אינה נמצאת, לצערנו, איננו מוצאים את מי שאמורים להיות מנהיגינו.

שבוע הספר העברי הוא חג לספר העברי? לא השנה. סגירת הספרייה הציבורית בקריית שמונה, היא הורדת הספר לחצי התורן.

[פורסם לראשונה ב"ישראל היום"].