מוסה היה בן-עניים. כך הרגיש כל מי שביקר בבית המשפחה בפאתי השוק הגדול של המושבה פתח-תקווה; בית שבכניסה אליו היתה מרפסת מזוגגת עשוייה עץ, ואולי כולו היה רק צריף קטן ובו מעט חדרים, אווירה של צמצום ושל ניקיון גדול, כמעט מופתי. וכך היה גם מוסה עצמו, רזה, ממושקף, נקי, רחוץ, בלורית שחורה, לבוש תמיד בקפידה רבה, גם חגורת העור מצוחצחת, והסנדלים. צירוף של דוגמא אישית ושל צורך של דל גאה שלא להיראות כמי שפחוּת במעמדו מאיתנו, בני האיכרים והמשפחות הוותיקות, שאמנם לא כולנו היינו בני עשירים ואמידים, אבל מתוקף המעמד החברתי של הורינו היינו כאילו במדרגה גבוהה ממנו.
וזה היה גם סוד מנהיגותו של מוסה, של הדחף שפעם בו להשקיע את כל כוחותיו בהדרכה שלנו, בהתעסקות היום-יומית והסוף-שבועית בנו, בתשומת-הלב המלאה, הדואגת, לכל אחד ואחד; והלא הוא היה מבוגר מאיתנו רק בשלוש שנים לערך.
היו לו קשרים וגם עימותים עם הורינו, בדרך-כלל בקשר ליציאה לטיולים. אחד האגוזים הקשים היה יעקב קליין, אבא של זאב קליין, לימים ד"ר קינן, המנוח. קליין אבא היה קליינט כלל לא קל. כדי לעמוד על חשיבותו בעיני עצמו אומר שפעם, בראשית שנותיה של המדינה, אמר לי זאב שאביו אמר שאילו היה נכנס למפא"י בזמן הוא היה נעשה לאחד ממנהיגי המדינה!
אבל בעיני מוסה היו ההורים, והיינו אנחנו, מעין עיר בְּצורה או חברה סגורה, אחרת, שעליו לכבוש ואף להצטיין לעומתה בתפקידו כמדריך וכמנהיג. וזאת הוא עשה. הדחף שלו היה עצום. דיבורו היה סמכותי. הערצנו אותו. אם אמר לך שאתה סובל מרגש נחיתות וצריך להתחיל לכתוב פיליטונים וגם רשם בפנקסו השחור שאתה עתיד להיות סופר – אז לא היתה לך דרך אחרת אלא להיות סופר. ולימים ידעת שכאשר אתה חוזר על הסיפור הזה וגם מכניס אותו באחד מן הרומאנים שלך, "המושבה שלי", אתה גורם למוסה נחת-רוח רבה וגאווה על היותו מרחיק-ראות כל-כך. זה היה לפעמים קצת פאתטי משום שהעובדה שרבים מאיתנו הגיעו לעמדות גבוהות, כל אחד בתחומו ובמקצועו, גרמה למוסה להתגאות בנו ובכך שהוא היה המדריך שלנו; ומחשיבוּת החניכים צא ולמד על גדולת המדריך שלהם, שבשחר נעוריהם עיצב אותם וידע גם קבע את גורלם.
האמת שגם אנחנו, גם לאחר שחלקנו לא רק הגיע לשיאו המקצועי אלא גם פרש לגימלאות, עדיין היינו נתונים להיפנוֹז הזה שהילך עלינו מוסה, שמבחינה מסויימת נשאר תמיד הבכיר בחבורה, המדריך הנצחי שלנו, וידע גם ידע לטעת בנו רגשי אשם על כך שאנחנו לא די מטלפנים אליו ומבקרים אותו, שהרי הוא יצר אותנו – ואיך אנחנו לא שומרים על קשר הדוק איתו? בשנות מחלתו הארוכות פיצה את עצמו בשיחות טלפון ממושכות עם כל אחד מאיתנו, שיחות שעזרו לו לשמור על ערכו בעיני עצמו, שאין המחלה מכריעה אותו ובוודאי שלא את אישיותו ואת נפשו.
השיא שלפני הדעיכה היה ללא ספק בחגיגת מלאת לו שבעים בחצר ביתו, כאשר ישב ושמע את כולנו, אך כוחות רבים כבר לא היו לו לענות לנו ואפילו התרגש ואם אינני טועה גם בכה. האירוניה של המוות היתה שפֶּרח הערב ההוא, ורדה גלס היפה, שאחדים מאיתנו התוודינו בחצי-חיוך על אהבתנו לה בנעורינו ועל היותה בעינינו עד היום מלכת השיכבה ב"צופים" – היא שנראתה סמל הבריאות לעומת מוסה השפוף על כסאו, היא זו שמתה במחלה קצרה כשנה לאחר אותה פגישה, והיא כבר סבתא לאחד-עשר נכדים – ואילו מוסה האריך ימים אחריה עוד יותר משנה.
כשאני חושב על מעמדו של מוסה כלפינו, בני המשפחות הוותיקות והמבוססות פחות-או-יותר, אני מחייך משום שאני עצמי הרגשתי את עצמי כל שנות נעוריי כפרובינציאל גמור, גם כשלמדתי ב"תיכון חדש", מול התל-אביביים, וגם באוניברסיטה בירושלים.
עלה בדעתי משפט: פרובינציאל לפרובינציאל פרובינציאל. כלומר, כל אחד חושב שהאחר הוא העשיר, הוא האריסטוקראט האמיתי, או היא המלכה שברצותה דוחה אותך מעל פניה וברצותה מקרבת, והדחף הפרובינציאלי הזה עושה נפלאות בחיים לכל מי שיש לו קצת כישרון והרבה אמביציה.
אני מופיע הרבה בפגישות בבתי ספר יסודיים, ועשרות פעמים חזרתי על הסיפור כיצד מוסה החליט שאני סובל מרגש נחיתות ולכן עליי להתבלט בכתיבה, ומהסיפור הזה אני מוציא כמה וכמה מסקנות: שמה שקובע בחיים זה לא רק הכישרון אלא בעיקר ההתמדה. שלפעמים כל החיים אתה שואף להגיע למשהו רק כדי להוכיח למישהו אחר או לאחרים שזלזלו בך, שאתה משהו. והכי-הכי חשוב הוא שאם ילד רזה וחלש כמוני, שסבל מרגש נחיתות לפי האבחנה המדוייקת של המדריך המוסמך, אם אני נעשיתי סופר – אזיי כל אחד יכול להיות סופר, ובבקשה לשלוח לי באי-מייל את הסיפורים והשירים שלכם.
ולחשוב שכל השעות והימים המלאים פעילות ואחריות, שמוסה הקדיש לנו – שכל אלה נעשו מתוך התנדבות גמורה, זאת כדבר מובן מאליו, למרות שוודאי לא פעם היה המצב בביתו לא הכי מזהיר, לעומת כמה מחניכיו המפונקים והמצויידים היטב לכל טיול ולכל משחק.
נוחה בשלום על משכבך, מוסה-משה רפאלי. כל זמן שהזוכרים אותך חיים, משהו ממך עדיין קיים, ואם הספרות שלי בילעה במקצת, אפילו כַּזית, את השיכחה ואת המוות – אולי נתתי לך בה טרמפ קטן לנצח. איפה שיקראו אותי, יזכרו שגם אתה היית.
 
דברים אלה, שאמרתי לראשונה באזכרה בבית הקברות למדריכנו בתנועת הצופים מוסה רפאלי ביום 26.5.06 – שבתי וקראתי ביום שישי האחרון בחבורה של חניכותיו וחניכיו בביתם של אהובה ורמי גור בפתח-תקווה במלאת 75 שנים לשניים מאיתנו, דני יערי וטוטי [יהושע] זהר, לשעבר וולפסון, שבהזדמנות זו אני מאחל לשניהם עוד שנים טובות וארוכות וחגיגה דומה במלאת להם 80, כאילו רק אתמול נפגשנו לאחרונה.