על "דממה בארבע ידיים"

שירים מאת אנדרי פישהוף

ספרי עיתון 77, 2010, 70 עמ'

אנדרי פישהוף הוא תופעה בכל קנה מידה שניתן למדוד  בו את מעלתם של משוררים – הוא הגיע ארצה ב-1976, וכבר ב-1991 פירסם את ספר שיריו הראשון בעברית – "כאב לבן" (עקד). אחריו ראו אור עוד שבעה ספרי שירה, שעל כולם חותם פישהופי מובהק של עומק ולשון פיגורטיבית ייחודית. אנדרי פישהוף עשה, לטעמי, את הבלתי יאומן, שכן הוא היה משורר ידוע ברומניה, ועד לימים אלה הוא הספיק לפרסם גם שישה ספרי שירה ברומנית שראו אור בארץ, ברומניה ובגרמניה.

יש אנשים שנולדו "עם זה", כלומר, עם יכולת להטמיע מילים ולשונות, וכזה הוא אנדרי פישהוף, שכבר בצעירותו תרגם את מיטב הספרות הרומנית להונגרית, ולהיפך. יכולותיו אלו באו לידי ביטוי גם בארץ – הוא מתרגם שירים של משוררים ישראלים כותבי רומנית לעברית, ואלה מתפרסמים בבמות שונות. אנתולוגיה של שירה זאת בתרגומו, בשם "חורף ירוק", יצאה לאור ע"י התאחדות אגודת הסופרים בישראל (1995). הוא מתרגם מחונן מרומנית לעברית ומעברית לרומנית, מהונגרית לעברית ומעברית להונגרית. אינני מכיר הרבה אוחזי עט בעלי סגולות כאלו.

ידוע לי על כ-60 סופרים ומשוררים כותבי רומנית, אשר הגיעו ארצה שנים רבות לפני אנדרי פישהוף, והם אינם יכולים להתנתק מהשפה שבה דיברו וכתבו בשחר חייהם. הם מתכנסים ב"מכון לתרבות רומנית" בתל-אביב, וב"מעגלי התרבות" בשפה הרומנית בירושלים, חיפה ונהריה. לפנים התכנסו בבית הסופר בתל אביב, קראו זה לזה שירים וסיפורים בשפה שדיברו פעם בארץ כרבע מהאוכלוסייה, והיא הולכת עתה ונעלמת מההווי הישראלי. מעטים פרצו את מחסום השפה העברית, והבולט ביניהם הוא סנדו דוד ז"ל, אך מפעלו של אנדרי פישהוף הרבה יותר מרשים, כי דוד הגיע לארץ בצעירותו ממש, ואילו אנדרי פישהוף הגיע לכאן כשהיה כבר בן 36, גיל שמתקשה להטמיע עולמה של שפה חדשה.

שם ספרו החדש של אנדרי פישהוף מעורר סקרנות, כי הוא מושתת על תבנית לשון מתחום המוסיקה: יש יצירות מוסיקליות המולחנות במיוחד לארבע ידיים, כלומר, שני פסנתרנים יושבים יחד על אותו הפסנתר ומנגנים. השם  "דממה לארבע ידיים" יוצא מתוך הסיטואציה הנ"ל וחותרת אל עולמות רבים אחרים, כגון יחסים שקטים (מתוחים? נינוחים?) בין שני בני זוג (ארבע ידיים), הקשורים זה לזה באותו "פסנתר"; ושמא מדובר פה על שתיקה לאחר המון דיבורים, דיבורים של חיים שלימים המתקרבים לקיצם, שכן המוות ו"הקדימונים" שלו הם נושאים החוזרים ונשנים ביצירתו של פישהוף. עוד לא הצצנו אפילו אל השיר הראשון, וכבר מקריאת הכותרת – נדרש הקורא לעיון והתעמקות.

ידועה הטענה המושמעת כלפי ציירי האבסטרקט: קודם תציירו סוס, כמו שצייר פיקאסו הצעיר, ורק אחר כך שרוי לכם לצייר אבסטרקט כאוות נפשכם.

בפרפרזה לטיעון הזה אפשר לומר להמוני המשוררים המוציאים ספרים למכביר: להביא קצת הגיגים שחוקים במבנה של שורות קצרות – זאת איננה וירטואוזיות פיוטית – הבה נראה אתכם כותבים שיר גם על פי המבנים הקלאסיים!

נראה לי שאנדרי פישהוף עמד גם בתנאי הזה, ואביא כראיה את "סונטה XIV":

מוכת ברד, תועה בדם הסבל

בחיפושי הצדק בכאב

אוויר נפשי, כלחם לרעב –

מילת שירי, מיתר ובכי הנבל.

רודף לילות של שאגת זאב,

כי בלעדיה, כאומלל בתבל

הייתי מחפש קצה לחבל

סביב קו צוואר צילי, אויב אורב

ושוב בורח וחוזר אליה,

לובן הדף הוא ים של אודיסיאה

מאין-הקץ עד לאין-קץ המר.

כשנשימתך ונשימתי הן יחד,

מקום לחיות בו, המילה פורחת

דבוקה על כף ידו של הנייר.

הסונטה מכילה 14 שורות, כנדרש בסונטה הקלאסית – שני בתים בעלי ארבע שורות, ושני בתים בעלי שלוש שורות. החריזה היא קפדנית מאוד (א-ד, ב-ג  X 2; א-ב, ג-ו, ד-ה), והמשקל הוא סילבו טוני – יאמבוס (בעיקר).

מסתבר שהווירטואוזיות הצורנית לא פגמה במשמעויות הנסתרות והנגלות של השיר, והקורא מוצא בסונטה מפעימת לב זאת את ההשקה שבין השירה לחיים על קו הקץ, בין השורה והשירה, בין השורה שעל הנייר ובין שרירותם של החיים.

בשיר אחר – "בדיקת ראייה" – מרגיע הפציינט את רופא העיניים: אין צורך בתכשירים כדי שהוא יראה למרחוק, כי הוא מכיר את האותיות היטב, את צלילן ואת צילן, וגם את שתיקתן הרועמת השמיימה. גם בלי לראות את האותיות למרחק – המשורר מכיר את רטט היד במגע המילים, ואם מוצא הרופא ערפל מעל רשתית עינו – שלא ידאג – זה מסך הדמעות שאגר.

השיר משתמע לשתי פנים: מצד אחד – אופטימיות, שכן הכרת המילים איננה כרוכה דווקא ביכולת הפיזית של האדם לקלוט סימנים; ומצד שני – מצויה פסימיות גדולה כי ההיכרות עם המילים מובילה אל העצב הגדול. כמו בחלק גדול של שיריו, מתגנבת גם כאן נימה קלה של אירוניה: הרופא, הממונה על תקנת היכולת הפיזית לזהות סימנים, מתוודה בפני המשורר כי גם הוא "חוטא בכתיבה", כותב בסתר, אבל הוא גם מודה שהוא מחקה את גוגול וקפקא.

יש דיאלקטיקה כואבת עד מאוד אצל כל משורר אמת – מצד אחד – בלי שירה אין חיים, אין טעם לחיים, ומצד שני – כל שיר נוסף מקרב אותו אל תהומות הייאוש. לדיאלקטיקה הזאת נתן אנדרי פשיהוף ביטוי בשיר "השלמתי":

ממקומי באוטובוס הגורל

ללא נהג

אני רואה –

גבו הישר של הנוסע

ועוד נוסע

כמו מצבות ללא שם, עדיין

השלמתי עם עצמי

בשם עצמי

עד השיר הבא.

תבנית הלשון הידועה אומרת שאדם לאדם זאב. המשורר מפקפק באמיתותה של תבנית זאת:

אדם לאדם סימן שאלה

לא זאב ולא שועל

סימן שאלה לתשובות לא צפויות

כשהאדם ימצא סוף-סוף

את האפשרות הנכונה

הוא ייהפך לתשליל הבורא

שהצהיר כי בדמותו ובצלמו

הזולת איננו זאב ואיננו צלם אלוהים – הוא סימן שאלה, ולכל היותר – תשליל של אלוהים, כי הרי יש בו ממש תכונות הפוכות מאלו המיוחסות לאל (כוח וצדק אינסופיים, קיום נצחי, שלטון ללא מצרים בהיסטוריה).

לבסוף אביא ציטוט מתוך השיר שעל שמו נקרא הספר:

דממה בארבע ידיים

לבסוף החיים נותרים

דממה לארבע ידיים

דממה המסתירה

את הסימן

לשובה של הזעקה הקדומה

של מטפורה מקולקלת.

פגשנו קודם את הזולת בצורת סימן שאלה – כאן הוא סימן לשובה של הזעקה הקדומה, עליה מכסה הדממה בארבע ידיים – הזוג נשאר עם הדממה, כי כל הזעקות כבר שככו בתוך מטפורה מקולקלת. אם אין ביטוי הולם לזעקה – מוטב לשתוק –  כי הרי הסוף הוא תמיד דממה דקה.

"דממה לארבע ידיים"  כתוב בכישרון גדול, ומוחשת בו כנות מרגשת ומפעימת לב.

אהוד: הרשה לי לומר לך כי הדוגמאות השיריות שהבאת, בייחוד הסונטה הראשונה, לא דיברו אל ליבי וניראו לי מילוליות מדי.