על ספרו של סייד קשוע – "גוף שני יחיד"

כתר 2010, 318 עמ'

שני גיבורים ראשיים יש ל"גוף שני יחיד" – הראשון – עורך דין ערבי ישראלי הגר בווילה בבית צפאפא ובעל משרד ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים המערבית. לאורך כל הספר אין הקורא מתוודע לשמו, והוא מכונה תדיר – "עורך הדין"; הגיבור השני הוא גם כן ערבי ישראלי שלמד עבודה סוציאלית בירושלים ועובד בעבודות שונות במרחב הזה. אנחנו מתוודעים לגבי שמו רק לקראת הפרקים האחרונים של הספר (עמ' 225, וראו גם עמ' 276) – שמו הוא אמיר להב. הפרקים המספרים על עורך הדין הם תמיד בגוף שלישי, ואילו הפרקים המספרים על אמיר להב הם תמיד בגוף ראשון. ובכן, דווקא "גוף שני יחיד" כשם הספר חסר לגמרי בסיפור, ועל כך בהמשך.

הגיבור הראשון, עורך הדין, נשוי, אב לילדים, בעל משרד משגשג, מחשיב עצמו מתקדם, אך חש נחות ביחס לעמיתיו היהודים, שאינם כמוהו דור ראשון להשכלה גבוהה. הוא מקפיד לקנות כל שבוע ספר מהקלאסיקה המערבית כדי להקטין את הפער בהשכלתו. באחד הספרים – שהוא קונה בחנות לספרים משומשים – הוא מוצא פתק בכתב-ידה של אישתו, פתק שניתן לפרשו כמכתב אהבה מבלי שצוין הנמען. הספר בו נמצא הפתק הוא "סונטת קרויצר" מאת לב טולסטוי. עניינה של הנובלה "סונטת קרויצר" הוא קינאה מטורפת של בעל רוסי באישתו, המאוהבת לדעתו בכנר צעיר, קנאה המובילה אותו לרצח נורא. עורך הדין לא הספיק לקרוא את הנובלה, אבל הוא מתנהג כמו אותו הבעל – עולות במוחו מחשבות על רצח, ולמצער פנייה לבית הדין השרעי, המעניק, כידוע, זכויות לגבר, ופוטר את האישה אפילו בלי ילדיה.

קשה להמשיך לספר את סיפור הספר מבלי לקלקל לקורא הפוטנציאלי את ההנאה מהקריאה, לכן אציין שהפתרון לחידת הפתק שנמצא בספר מצוי אצל הגיבור השני, העובד הסוציאלי, אשר משנה את זהותו מאמיר להב (שם בעל צליל יהודי) ליונתן פורשמידט (שם אשכנזי למהדרין), הוא שמו של צעיר שהפך לצמח בעקבות ניסיון התאבדות כושל, ושנקבר בבית צפאפא בשמו של העובד הסוציאלי, ונחשב על ידי הקברנים כמשת"פ בזוי. אמיר להב שאל לעצמו שם שני וגוף שני, ובמקום שני צעירים – נשאר אחד ויחיד – "גוף שני יחיד".

זהו ספר מתח בנוי לתלפיות, והגם שיש בו לעיתים תחבולות ספרותיות שחוקות (ראו לדוגמה יצירת מתח מלאכותי בעמ' 202), הוא מעניק הנאה שלימה לקורא עד העמוד האחרון.

הקורא הישראלי לא יוכל שלא לתת את דעתו על הביקורת הגלויה והסמויה של המחבר על אחיו הערבים, והרי דוגמאות: היהודים קונים מכוניות חסכוניות ופרקטיות, ואילו עמיתיהם הערבים קונים מכוניות מפוארות כדי להוציא זה לזה את העיניים (עמ' 18); הקולנוע המצרי איננו מקור לגאווה (עמ' 42 ואילך); הפיגור בחברה הערבית נובע מהיחס הבלתי הוגן כלפי הנשים (עמ' 147); ראשי הרשויות המקומיות משקיעים בכניסות לכפרים, ואילו בפנים יש עזובה (עמ' 235); ליד השנאה ליהודים יש גם רצון להידמות להם, ואנשי הגדה מעדיפים את הערבים הישראלים שיטפלו בענייניהם, כי הם דומים ליהודים, אבל הם שונאים דרוזים ובזים למשת"פים (עמ' 244 ואילך).

המחבר מביא מעין מונולוג של השמאלני המצוי ב"בצלאל" (שם לומד אמיר להב בזהות בדויה), אך בעצם בדרך זו הוא מביע את דעתו שלו על בני עמו: "...הערבים חרמנים, חושבים מהזין, בעיקר על הכוס, לרוב על איך לשמור על הכוס של אחותם. הערבים יכולים להתעצבן בקלות, ואין לך דרך לדעת מתי אתה מבעיר את חמתם. הם בלתי צפויים ויכולים להיות אגרסיביים. הכבוד חשוב להם מאוד, למעשה זה כל מה שמעסיק אותם. כבוד מכל הסוגים. כבוד עצמי, כבוד לאומי, כבוד דתי, כבוד משפחתי. תכבד את הכבוד שלהם ואתה בטוח למדי. הם חשוכים, גם אלה שמדמים את עצמם לנאורים. הערבים חושבים אחרת, יש להם תרבות אחרת... הם יותר יצריים, אין מה לעשות, יותר חייתיים..." (עמ' 363-262, וראו גם 252-253, 268).

עורך הדין הוא הדוגמה המובהקת לדמות שתוארה לעיל – הוא כביכול משכיל, למד עם יהודים, רוצה לחקות אותם, מאמין תיאורטית בשיוויון האישה, אך עילה הכי קטנה לקנאה מחזירה אותו אל ההווי האכזרי של שמירה על כבוד המשפחה הידוע לשמצה, שבעטיו הורגים את האישה אם חטאה, ואם רק נדמה שחטאה. מסתבר שגם לאחר שהתוודע לטעותו באשר ל"חטאיה" של אישתו, וגם לאחר שהתפייס עימה – נפשו אינה יודעת מנוחה ומחפשת עוד עילה לחשוד בה.

אילו כתב ספר זה יהודי – היה בוודאי מואשם בגזענות.