כשקראתי בשעת לילה מאוחרת, עת הגיעה לדוא"ל שלי הגיליון האחרון של חדשות בן עזר [655], את ההשוואה שערך אהוד בן עזר בין ההפגנה של משפחת שליט ליד בית ראש הממשלה להפגנות ערב רצח רבין, חשבתי שזאת הגזמה קשה. שהרי הבעייה בהפגנות נגד רבין לא היתה מיקום ההפגנה אלא דברי הנאצה וההסתה.
אולם למחרת בבוקר ראיתי בפייסבוק מודעה של "השמאל הלאומי", הנראית כמו כרזת "גלעד עדין חי", אלא שתחת תמונת גלעד שליט מופיעה תמונת יאיר נתניהו, והכיתוב הוא "יאיר עדין חי בבית." וכשראיתי זאת, לא יכולתי שלא להיזכר בהסתה שלפני רצח רבין. ההסתה הזאת לא פחות חמורה. איני מבין מה "שמאל" ומה "לאומי" בחבורת המסיתים הזאת.
2. כופרים בעם ישראל
בט' באב תרצ"ד (1934) יצאה קבוצה של חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה. כשנודע הדבר לברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך "דבר", הוא פירסם למחרת וכעבור ימים אחדים שני מאמרים, "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב", בהם תקף בחריפות את חילול תשעה באב וקרא לחשבון נפש. בין השאר כתב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדוש את זכר החורבן?"
ברל כצנלסון. אותו ברל עליו כתב משה פייגלין ("רק אלוקים זוכר", "מקור ראשון" 24.6) בפרץ של בורות (במקרה הטוב) "ברל היה מודע היטב למילים שבחר. השינוי שהכניס בטקסט המקורי תואם להפליא את העקרונות הציוניים ש'דבר אין להם עם הדת'."
והרי ברל, יותר מכל אחד אחר בהנהגת תנועת העבודה, יצא נגד הגישה הזאת ולחם בה.
ברל לא היה דתי, אך הוא דגל בכל נימי נפשו בחיבור הציונות למקורות היניקה של התרבות היהודית, המסורת היהודית, תורת ישראל. חיבור – לא קבלתה במלואה "כזה ראה וקדש", אלא כלשונו: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש."
לא רק יפה דרש ברל, אלא גם יפה קיים. 14 שנים קודם למאמרו זה, בגיליון "קונטרס" (ביטאון "אחדות העבודה") הראשון שיצא לאחר מאורעות תל-חי, בכ"ב באדר תר"פ, פירסם את המספד לזכר חללי תל-חי. ברל לא כתב תפילה. הוא כתב מספד. אולם כמי שראה עצמו "מחדש ויוצר שאיננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות," לא המציא יש מאין, אלא חיבר את הספדו למסורת היהודית, והשתמש במילה "יזכור", בה השתמשו לזכר נספים בפוגרומים מאז ימי הביניים. "יזכור עם ישראל," פתח את המספד, שנוסחו הוא שירה צרופה ועילאית: "יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה" והוא קידוש המטרה שלשמה נפלו החללים: "אל יפוג האבל עד בוא יום, בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה."
המספד הזה, שיוחד לשמונה נופלים באירוע נקודתי אחד, קודש בידי העם וקיבל מעמד של תפילה קדושה. המספד הזה היה למספר לזכר חללי צה"ל.
והנה, יש הרואים ב"עם ישראל" ביטוי פסול, שיש להתנער ממנו, שאינו כשר. כן, אין זה חדש שיש הכופרים בעם ישראל. העיתונאי דורון רוזנבלום, למשל, חוזר במשך שנים עד לזרא על התזה שלו אודות מאבק בין הישראליות ל"עמישראל". הפוסט-היסטוריון שלמה זנד כתב ספר – מוטציה של "היסטוריוגרפיה", המכחיש את קיומו של עם ישראל. זה לא חדש. מסתבר, שגם בצד האחר של המפה, יש מי שעם ישראל זר להם. לא טוב להם "יזכור עם ישראל". זהו ביטוי של "כפירה". זהו, כלשונו המשתלחת של פייגלין "נוסח כפרני הנכפה עלינו."
אין כל כפירה בקיום האל בהיעדר שמו מן המספד. עם זאת, יש לא מעטים בעם ישראל שאינם מאמינים באלוהים. הם חלק מן הלוחמים, חלק מן הנופלים, חלק מן המשפחות. האם אין להם חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי? האם זיכרם אינו ראוי לנוסח המקובל עליהם?
מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומובן מאליו שטקסי זיכרון ממלכתיים יכללו סממנים דתיים ושם ה' לא יפקד מהם. ואכן, בכל טקס כזה אנו מתפללים "אל מלא רחמים", אב שכול אומר "קדיש", אנו קוראים פרק תהילים. ואין ערעור על כך, גם מצד החילונים שבחילונים. ובטקס הזה יש מקום לנוסח שהתקדש בעם ישראל במשך קרוב למאה השנים האחרונות: "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו". שינוי הנוסח הזה הוא חילול הקודש.
במאמרו נחלץ פייגלין להגנת משפחות החללים הלא-יהודים – הדרוזים והצ'רקסים, ש"אלוהים" מכיל אותם ואילו "עם ישראל" מדיר אותם. דבריו נשמעים לי מוכרים. לאחרונה שמעתי אותם מכיוון אוניברסיטת חיפה, שם נמנעו מלשיר את "התקווה", שכן כיצד יזדהו סטודנטים לא יהודים עם מילות ההמנון. הגישה הפוסט ציונית הזאת, מסתבר, היא גם גישתו של פייגלין.
החללים הדרוזים והצ'רקסים הם לוחמים בצבאה של מדינת הלאום היהודית, שסמליה, דגלה, המנונה ונוסח המספד הרשמי שלה הם יהודיים. הם אינם כופרים בעם ישראל. פייגלין, כך מסתבר, כופר.
3. לא תפארתו של ב"ג
דורות של פילוסופים והיסטוריונים עסוקים בסוגיה ההיסטוריוסופית האם האישיות מעצבת את פני ההיסטוריה או הנסיבות ההיסטוריות שואבות את המנהיגים המתאימים לתקופה. לעולם לא יהיה פתרון לסוגייה הזו, כיוון שהאמת אינה נמצאת רק באחת התשובות. ברור שלא רק המנהיגים מעצבים את ההיסטוריה. אולם אין ספק, שיש מנהיגים יחידי סגולה, לטוב ולרע, שעיצבו את ההיסטוריה.
לדעתי, בן גוריון הוא אחד מהם. אני מתקשה לראות עוד מנהיג שהיה מוביל לקבלת ההחלטה על הכרזת המדינה בה"א באייר תש"ח. כאשר כל העולם ובראשו ארה"ב מפעילות לחץ כבד לדחות את ההכרעה, כאשר ברור שכל צבאות ערב עומדים לפלוש לארץ כדי להשמיד את היישוב היהודי, כאשר המטכ"ל מעריך את הסיכוי לנצח כ"פיפטי-פיפטי", וברור שה"פיפטי" השלילי פירושו שואת היישוב היהודי בארץ-ישראל, שלוש שנים אחרי שואת יהודי אירופה – כל מנהיג אחר היה מקבל את ההצעה לדחות את ההכרזה במיספר חודשים. הרי תמיד קל לקבל את ההחלטה "לדחות". אולם ב"ג הבין שזה עתה או לעולם לא. והוא הפעיל את כל כובד משקלו וכמעט כפה על עמיתיו את ההחלטה. ואלמלא קיבל את ההחלטה, ספק רב האם היתה קמה המדינה ומתי. רק על כך ראוי בן גוריון להכרה כגדול המנהיגים שקמו לעם ישראל מאז משה רבנו.
ה"פיפטי" האופטימי הוכח כנכון, אך מחירו היה כבד מנשוא – אחוז מן היישוב היהודי נהרג במלחמה. בהשוואה לימינו, מדובר בלמעלה מ-70,000 הרוגים. האם אנו מכירים מנהיג אחר שהיה מוביל את עם ישראל למלחמה כזאת? מי – נתניהו? ברק? לבני? אולמרט? מי – בגין? פרס? רבין?
אולם לא רק בכך גדולתו – גם בכך שבעיצומה של המלחמה הקשה הזאת, לא היה כמעט נאום שבו בן גוריון לא דיבר על חזון חברת המופת, מדינה שתגשים את חזון הנביאים ותהיה לאור גויים. ובעיצומה של המלחמה, בעקבות פשע מלחמה שביצעו חיילים, הוא – ראש הממשלה ושר הביטחון, הורה להפיץ לידי כל חייל וחייל שיר קשה של אלתרמן בגנות פשעי מלחמה.
איני יודע אם עוד הרבה מנהיגים היו מעיזים, במדינת ישראל הקטנה, החלשה והענייה שזה עתה קמה ממלחמה קשה ונוראה כמלחמת העצמאות, להחליט על עלייה בלתי סלקטיבית המונית ויותר מהכפלתה של המדינה בהמוני עולים חסרי כל וקליטתם בתוכה בתוך שנים ספורות.
איני יודע אם עוד הרבה מנהיגים היו מעיזים להכריע בעד הסכם השילומים עם גרמניה, שבע שנים אחרי השואה, בניגוד לרגש הטבעי של חרם לעד על המדינה הזו והעם הזה – לא רק מתוך העיקרון של "רוצחי עמנו לא יהיו גם יורשיו," אלא מתוך התובנה שזו הדרך היחידה לבנות את כלכלתה של מדינת ישראל ולאפשר את קיבוץ הגלויות בתוכה, ושישראל רשאית לראות עצמה כיורשתם של הנספים בשואה ולתבוע פיצויים קולקטיביים מגרמניה, כדי שתוכל להתקיים. זו ההחלטה הכלכלית החשובה ביותר בתולדות המדינה, וזו הכרעה מוסרית ביותר, במובן האמיתי של מוסר, שלא בשמיים הוא אלא כאן, על פני האדמה.
ואם נשמעת בדבריי הערצה, אין זה מקרה. אודה ולא אבוש, אני מעריץ את מנהיגותו של בן גוריון.
אולם ככל אדם, הוא אינו חף מטעויות. וכאדם גדול, גם טעויותיו גדולות. ומאחר והוא היה אדם גדול שבידיו כוח רב, כאשר טעה בגדול, הוא עשה זאת בגדול, בכל הכוח.
בשבועות האחרונים עלתה לסדר היום הציבורי פרשת "אלטלנה", אוניית הנשק של האצ"ל שטובעה בידי צה"ל אל מול חופי ת"א בהוראת בן גוריון. תחילה, בעקבות מודעה של משרד הביטחון שהגדירה את חללי האוניה "שנרצחו". אם יש רצח, יש גם רוצחים. האם חיילי צה"ל ומפקדיהם הנם רוצחים? ומאחר וגם שלושה חיילי צה"ל נפלו במלחמת האחים הזו, האם גם הם נרצחו ואם כך – האם גם לוחמי אצ"ל שירו בהם היו רוצחים? וכעבור ימים ספורים שוב עלתה הפרשה על סדר היום הציבורי, בעקבות היוזמה לשלות מן הים את שרידי האוניה, ולהפוך אותה מונומנט לאומי המתריע נגד מלחמת אחים.
פרשת "אלטלנה", גם כחלוף 63 שנים, היא עדיין פצע מדמם בחברה הישראלית. ולא בכדי, שב והתפרץ ויכוח סוער אודותיה. למשל – שלמה נקדימון, שחקר את הפרשה והוציא ספר מעולה על אודותיה, פירסם ב"הארץ" כתבה שמסקנותיה חד משמעיות נגד הירי על האונייה. לעומתו, פרופ' מוטי גולני ב"הארץ" ויוסי ביילין ב"ישראל היום" פרסמו מאמרים המהללים ומשבחים את הכרעתו של בן גוריון כאחת מהחשובות והנכונות שבהחלטותיו.
אין ספק שפרשת "אלטלנה" היא אחת ממוקדי ההכרעה בהם הפגין ב"ג כושר החלטה וביצוע בנחישות וללא פשרות. האם יש למנות החלטה זו עם החלטותיו ההיסטוריות הנכונות או כאחת מטעויותיו הגדולות. האם תהיה תפארתו של דוד בן גוריון על פרשת "אלטלנה"?
אין לי ספק, שבמחלוקת סביב "אלטלנה" עמדתו של ב"ג היתה נכונה לחלוטין. בצדק הוא תבע פירוקן המוחלט של המחתרות והשתלבותן ללא תנאי בצה"ל, כצבא ממלכתי הנתון באופן מוחלט למרות הדרג המדיני, האזרחי. בצדק הוא סירב בתוקף לאפשר העברת חלק מן הנשק שעל האוניה ליחידות אצ"ל בירושלים (שהמשיכו להתקיים אחרי הקמת המדינה, כי ירושלים לא היתה חלק ממנה, בשל החלטת הבינאום שלה). בצדק הוא סירב בתוקף לאפשר העברת חלק מן הנשק ליחידות אצ"ל בתוך צה"ל. עמדתו היתה הנכונה והיה עליו לעמוד עליה.
אולם השאלה העיקרית בפרשת "אלטלנה" אינה מי צדק במחלוקת העקרונית, אלא האם ההחלטה לפתוח באש על אחים יהודים בעיצומה של מלחמה היתה הכרחית, הייתה נכונה, הייתה בלתי נמנעת.
פתיחה באש על אחים הינה נשק יום הדין, הצעד האחרון שניתן לבצעו רק כאשר לא נותר עוד כל מוצא אחר. אין ספק שלא זה המקרה. יכול היה ב"ג, אילו רצה, לפתור את המשבר בנחישות וברגישות. יכול ב"ג לזמן אליו את בגין אישית ולשכנע אותו, בטוב או באיומים. יכול היה לפעול בדרכים שונות, כדי להבהיר שלא יתפשר, והפרשה היתה מסתיימת אחרת לגמרי – ללא מלחמת אחים, ללא 16 הרוגים, ללא פצע שעד היום טרם התאחה, ללא אובדן כמויות אדירות של נשק כה יקר, בעיצומה של מלחמה קשה, שעה שישראל היתה תחת אמברגו של נשק. אבל בן גוריון היה להוט להתייחס לפרשה כמרד ולדכא אותו בכל הכוח, בהטבעת אונייה עמוסת עולים חדשים שהתנדבו לעלות ולהלחם במלחמה, בירי תותחים.
אילו ניסה ב"ג להטיל את מרותו באופן אחר ולא היה ממהר לירות, האם בהכרח היה מצליח? אני משוכנע שכן. אולם אף פעם אי אפשר להיות בטוחים בתשובה ל"מה היה קורה אילו". דבר אחד ברור – הוא אפילו לא ניסה.
יריבו הגדול של ב"ג, זאב ז'בוטינסקי, כתב בהמנון בית"ר "בדם וביזע / יוקם לנו גזע / גאון ונדיב ואכזר." אין מי שמתאים לתיאור הזה יותר מב"ג. אכן, היה הוא מנהיג גאון, נדיב ו... אכזר. אכזר, במובן החיובי אליו התכוון ז'בוטינסקי – מי שיכול להתאכזר לעצמו, לקבל הכרעות קשות וכואבות, בחתירתו אל המטרה. רק מנהיג כזה יכול לקבל את ההכרעות ההיסטוריות שציינתי בראשית דבריי. גם החלטתו במשבר "אלטלנה" הייתה אכזרית, דווקא במקום בו נדרשה ממנו נדיבות, כיאה לגאון.
בן גוריון היה מנהיג גדול, גדול מנהיגינו. אך לא על "אלטלנה" תהיה תפארתו.
אהוד: צר לי, אתה טועה. לא היתה שום אפשרות אחרת להכניע את יומרתו של בגין אלא בהפצצת האונייה. רק אז חזר למציאות ונאם בבכי ברדיו המחתרת שלו. חוץ מזה, חלק ניכר מהנשק נפרק בחוף כפר ויתקין, וזה לא מצא חן בעיני אצ"ל ואז פרשה האונייה לחוף תל אביב כדי לכבוש שם רצועה ולפרוק את שאר הנשק ישירות לידי אנשי אצ"ל עריקי צה"ל.