על ספר שיריה של רינה גינוסר
"שפת-אם משלי"
עקד 2011, 61 עמ'
כל שורות השירים בקובץ שלפנינו הן בנות מילה אחת, ולכל היותר – שתיים או שלוש. מבנה פרוסודי כזה מחייב תשומת לב מרבית לגבי המשמעויות הגנוזות בשורות מינימליסטיות אלו. כתיבה מן הסוג הזה מצאתי לאחרונה אצל המשורר רפי וייכרט בספרו "רזים" (קשב לשירה, 2008) – שם כל השורות, ללא יוצא מן הכלל, הן בנות שורה אחת.
בספר שלפנינו שלושה פרקים: "אות הבל", "צפרדע מנייר" ו"נוקטורנו שופן". לטעמי, הפרק הראשון הוא החזק מבין השלושה – עניינו תחושת הנטישה, הבדידות ופגעי הזיקנה: אב מתפלל בכל ליבו לאלוהים, ולא נותן דעתו לבתו שנולדה בחג מתן תורה (בפרוס החגים, עמ' 8); האל מתעלם מברואיו, ואלה מתאבדים בלעדיו (בלעדיו, עמ' 9); בשלושה שירים מופיעה המילה "הבל" במשמעויותיה השונות, ואלה מתארים את העולם הנוגה של בית מרפא לזקנים (עמ' 12, 14, 15).
לדוברת (כנראה!) לא העניקו את השם רחל, כשם סבתה, כדי שלא יהיה גורלה כגורל הגיבורה התנ"כית, אך זה לא סייע לה להיות אישה אהובה (לא רחל, עמ' 18). המשוררת מתארת את תחושתה על כך שאינה רצויה במטפורה מסיפור האגדה "לכלוכית":
 
כבר שנים
אני מאבדת
נעל שמאל
או ימין
על מדרגות
מדומות
ואיש אינו
מרים
 
אבידות ומציאות – עמ' 27
 
והרי שיר אחר המתאר בצורה אכזרית את תחושת אי המקובלות:
 
צעיר
עיוור
כלב
נחיה
נערה
מכוערת
לצידם
חשה
בטוחה
 
ביטחון – עמ' 33
 
משירו של אלתרמן – "הסער עבר פה לפנות בוקר" למדנו שמשורר יכול להעמיס על שֵם השיר מימד כרונולוגי ותוכני שמוסיף לשיר, ואיננו מתמצת אותו (בניגוד לשמות שירים כמו "הבריכה", "יתמות" וכד'). בתחבולה ספרותית דומה נוהגת גם המשוררת שלנו בשיר "מאהב ותיק":
 
בוקר
הוא
קופץ
אל חדרי
דורש
אוכל
שתייה
ליטופים
משתרע
על מיטתי
ונוחר –
החתול
שלי.
 
מאהב ותיק – עמ' 37
 
בהיעדר שם השיר היינו טועים לחשוב שמדובר בשיר חיבה לבעל החיים השעיר. שם השיר מצביע על בדידות ואי התקבלות בנתיבי האהבה.
רעיון דומה מצוי בשיר "ובתי הביאה חתול" (עמ' 56), אבל למרבה התמיהה, חתול בכלל איננו מוזכר בשיר, אלא דווקא כלב שהבן של הדוברת מעוניין בו כדי לטייל ברחובות ולחפש חתיכות. כפי שהשירים כתובים בפרוסודיה מינימליסטית, כך גם איוריה של המשוררת, שהיא גם מאיירת ותיקה – האיורים בנויים בחיסכון של קווים בשחור לבן, והם מרגשים ומלאי הבעה.
ספר קטן, חכם ומעניין וערב לעין.