על ספרו של אשכול נבו "נוילנד"
זמורה-ביתן, 2011, 550 עמ'
דורי פלג, גיבורו הראשי של הרומן "נוילנד", הוא מעין טלמכוס מודרני המחפש את אודיסאוס אביו הגיבור, אלא שבמקרה דנן האב האלמן, מני פלג, גיבור מלחמת יום הכיפורים, נוסע לדרום אמריקה, ומחליט לא לחזור. הוא מחליט להקים חברה בעלת חזון שתתמקם באחת מחוות הברון הירש בארגנטינה. הבן, דורי פלג, מורה להיסטוריה וספרות, יוצא לחפש אחריו לאורכה ורוחבה של היבשת הגדולה, כשהמסייע הוא אלפרדו בעל חברה לחיפוש נעדרים אירופיים בטריטוריית הפשע הענקית. אל החיפושים מצטרפת ענבר בנבנישתי, רווקה הרפתקנית, שהחמיצה במכוון טיסה לארץ מברלין, ועלתה למטוס שהביא אותה ללימה. ענבר נוטשת חבר (איתן) ומישרה מעניינת (עורכת תוכנית ברדיו) בעקבות צירוף מקרים בתוכניתה המזכיר לה את התאבדותו של אחיה יואב בשירותו הצבאי. ענבר מתלווה לדורי, ומתאהבת בו נואשות. דורי, הנשוי לרוני ואב לילד בשם נטע, שייך ל"מפלגת" הגברים "השפוטים" לנשותיהם. למרות שגם הוא חושק מאוד בענבר – הם אינם מגיעים לכדי התעלסות ממש.
לאורך המסע של השלושה (דורי, אלפרדו וענבר) מתגלים רמזים שונים על המקומות בהם עבר אביו של דורי – מני פלג – בין השאר, הסתבר שהגיע ל"אי השמש", ושם קיבל שיקוי משמאן, שגרם לו לחלום על אישתו המנוחה האהובה – נורית. בעקבות החלומות האלו הוא מחליט לקנות חוות מוזנחת שהקים הברון הירש עבור יהודי מזרח אירופה, ולהקים שם את "נוילנד", חברה חדשה, חברת חזון אשר תקיים את האידיאלים שהחמיצה "ארץ המקור" (קרי מדינת ישראל).
אחרי הרפתקאות רבות מצליחים דורי וענבר להגיע ל"נוילנד", והם נדהמים מהכבוד ש"מר נוילנד", הלא הוא מני פלג, זוכה מכשלושים חברי הקהילה. "מר נוילנד", המגדל זקן כמו הרצל, הוא החוזה שלהם, ועד ארבע אחרי הצהריים אסור להפריע לו כי אז הוא "חוזה" באמצעות השיקוי שקיבל מהשמאן. ב"נוילנד" אסור להשתמש בטלפונים ובמצלמות, כל אחד צריך לתרום לקהילה ולכפרים השכנים. מקיימים טקסים בהם שרים את התקווה בנוסח חדש ("... עין לחלד צופייה / עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה בת שנות אלפיים / להיות עם חופשי בדרכנו / דרך ארץ ושלווה" – עמ' 466-465), ומברכים "אתה בחרתנו עם כל העמים". חברי הקהילה מחשיבים עצמם כ"פצועים", פליטי "ארץ המקור", (מני פלג וחסידיו לעולם לא יזכירו את מדינת ישראל, אלא תמיד – "ארץ המקור") שבאו ל"נוילנד" כדי להירפא ממדווי אותה ארץ ("אתונה" שהפכה ל"ספרטה").
ענבר מתפעלת מ"נוילנד", והיתה בהחלט מוכנה להתנסות לחיות זמן מה בקומונה הזו, אבל דורי רואה במעשה אביו בגידה גדולה במשפחה ובמולדת. מלחמה קשה פורצת (מלחמת לבנון השנייה – 2006), וזה כאילו לא נוגע לו. יש לו בן (דורי) ובת (צאלה), ושלושה נכדים, הוא לא מתעניין בהם, ולא יוצר שום קשר, מתוך טענה שקיבל ייעוד מפיה של אישתו המתה שהופיעה אצלו בחלום. דורי סבור שאביו יצא מדעתו, והוא מנהיג קבוצה של פסיכים.
סקירה סינאופטית של היצירה הארוכה הזאת חושפת עובדה מעניינת: רוב הגיבורים נמצאים בחו"ל, או רוצים להגר לחו"ל: חנה, אימה של ענבר, נמצאת בברלין אצל חבר גרמני בשם ברונו; יוסי בנבנישתי הפרופסור, אביה של ענבר, נמצא בסידני, ושם התחתן והוליד בן בשם ראובן הדומה ליואב, אחיה למחצה שהתאבד בשירותו הצבאי; פימה, אביו של מני פלג, היגר לאמריקה; חיימון ודפנה פונו מנואיבה, ובעקבות כך ירדו מהארץ – הם נמצאים בבוליביה כבר 15 שנה; נויה, אחת הטיילות שדורי פוגש במסע שלו, קונה כרטיס לכיוון אחד ומחליטה לשהות בדרום אמריקה, או ללמוד באירופה.
הגיבורה היחידה שחשה מחויבות למולדת וצמידות לקרקע, היא לילי, סבתה של ענבר, והיא היחידה שלא נולדה בארץ (עלתה ב-1939 בעלייה הבלתי לגאלית). לילי מייסרת את חנה בתה על מגוריה בברלין, ואת ענבר נכדתה על שהייתה ההרפתקנית בדרום אמריקה. דווקא על ביתה של לילי בחיפה נופל גראד, והיא שוקעת אל סניליות שנבטה בה כבר קודם. למרות דבקותה במולדת, היה לה רגע של חולשה בצעירותה, בו התוודתה שלולא בתה חנה, שהיתה אז ילדה קטנה, היתה נוטשת את נתן בעלה ואת המולדת ויורדת מהארץ יחד עם המאהב שלה, פימה הנגן, עליו היא חולמת בלילות (עמ' 517, 522).
לאחר שלילי עלתה ארצה, הלכה עם ארוסה נתן לקיבוץ, ושם הם פגשו את גורדוניה, אישה בעלת תכונות גבריות שהקיבוץ תקע אותה כ"פרימוס" במגורים של הזוג הצעיר. היא נולדה במויססוויל (המקום שלאחר דור מני פלג יסד שם את "נוילנד") היא יודעת לייעץ ללילי איך לחוות שלוש אורגזמות רצופות, ונהרגת במלחמת השחרור מאש כוחותינו.
המאזן, אם כן, של אוהבי המולדת ביצירה זאת הוא עלוב למדי, אך הספר איננו מקלס את הירידה מהארץ. נכון שבברלין, בסידני ובמויססוויל (מקום החווה "נוילנד") יש שלווה, ואין סכנת חיים כמו בארץ, אבל ליבם של כל הגיבורים קשור בקשר אמיץ לארץ, ושום שכנוע עצמי לא יוכל לנתק קשר זה.
בנדודיה של ענבר בדרום אמריקה – לבדה או עם דורי – היא מוצאת מדי פעם כתובת על הקיר או על התקרה: איור של כינור, אחר כך כיתוב – THE WANDERING JEW TOUR, ואחר כך פירוט – פירנצה 1411, טולדו 1457, מינכן 1606, פריז 1777, לונדון 1934, ריו דה ז'נרו 2004, לימה 2006, פיסאק 2006 (ראו לדוגמה עמ' 254, 454). רק ב"נוילנד" מתבררת החידה: בעל הכתובות האלו הוא ג'מילי, אחד מחברי "נוילנד" המחשיב עצמו ליהודי הנודד בעל היסטוריה של דורות, וענבר מתרשמת שמדובר באדם לא מאוזן, כמו רוב חברי המקום ההזוי הזה (עמ' 490).
בספרו הקודם "ארבעה בתים וגעגוע" הובעה סימפטיה לפלסטיני המגיע לבית הוריו לשעבר עם מפתח כדי לגאול אוצר שהוחבא בקיר. המפגש בין הפלסטיני לנציג המימסד היהודי – השוטר – איננו משאיר מקום לספק – הסופר העדיף את הפלסטיני על פני השוטר שאופיין כקריקטורה. בספר שלפנינו אין העדפה של "נוילנד" על פני "ארץ המקור" היא מדינת ישראל, למרות שרוב הגיבורים הם יורדים בפועל, או בפוטנציה. אדרבה, מפיו של דורי, הפרוטאגוניסט של הרומן, "נוילנד" היא הזייה של מסוממים, וסופה לגווע כמו כל הגלויות המוצלחות ביותר אפילו כמו "תור הזהב" שהרי הסתיים בגירוש ספרד.
הספר מעניין ומעורר מחשבות, אך הקריאה בו מייגעת מאוד כי הסופר קופץ מגיבור לגיבור מדלג על זמנים ותקופות, ועד שהקורא מצליח להבין במה מדובר – הוא כבר מספר על דמות אחרת שהקשר לעלילה שפוענחה לבסוף בדי עמל – לא ברור. צריך לקרוא לפחות מחצית הספר כדי שהדמויות והתקופות יתחברו לאיזו תבנית ספרותית הגיונית.
אהוד: על אשכול נבו אסור להגיד מילה רעה. הוא הפך בבת אחת ל"סופר חשוב" ורב-מכר. ואם לדבריך הקורא אינו מצליח להבין "במה מדובר" בספרו, זו בעייה של הקורא ולא של הסופר, כי סופר עברי חשוב – לא חשוב מה הוא כותב כי כל מה שהוא כותב הוא חשוב ובייחוד אם הוא מצדד בפלסטינים והוא נגד ישראל.