הלכנו לראות בערב ה-19.7 את סרטו של יוסף סידר "הערת שוליים" עם שלמה בר-אבא וליאור אשכנזי בקולנוע "לב" בדיזנגוף סנטר. במחצית הראשונה השתעממנו. בייחוד שהיה קשה לנו להאמין שליאור אשכנזי הוא בנו של שלמה בר-אבא. בהתחלה חשבנו שבר-אבא הוא הבן ואילו אשכנזי המזוקן הוא האב. כאשר החל סוף-סוף הסרט להיות מעניין, בהתברר הטעות במתן פרס ישראל לחקר התלמוד לשקולניק הבן ולא כפי שהודיעו לשקולניק האב – החלו להישמע באולם צפירות מחרישות אוזניים ואורות מהבהבים חזקים, התראה על שריפה או פיגוע. הסרט המשיך לרוץ על האקרן כאילו דבר לא קרה. לא היה במקום שום סדרן או אחראי. הקהל קם על דעת עצמו והתפנה החוצה. אחת מדלתות המילוט היתה סגורה. במסדרונות בחוץ התנהלו החיים כרגיל ולא היתה תחושה של אזעקה כללית, שריפה או פיגוע. איש לא ידע להסביר מה קרה. קיבלנו בקופה את הכסף חזרה. והתרשמנו שחבל שזה לא קרה לנו ב"חצות בפריס", שאז היינו נהנים לראות שוב את מחציתו הראשונה, מה שאי-אפשר להגיד על "הערת שוליים", שנצטרך לסבול עד שנגיע לחלק המעניין. כללית התרשמנו שבדיזנגוף סנטר יש הזנחה פושעת, והאסון בפתח, ואנשים לא רציניים אחראים שם על הבטיחות ועל הסדר.
בזכות המיסתורית לא ויתרנו וכבר למחרת, אתמול, 20.7, לפני הצהריים, חזרנו לקולנוע "לב" ואפילו חסכנו יחדיו 20 שקלים שזה פחות פעמיים מחיר יום לקשישים. הסרט התחיל, ופתאום הוא היה מרתק מהרגע הראשון ועד לאותו מקום שהפסקנו יום קודם. שפטנו אותו מהר מדי. הסרט עשוי בצורה רגישה, מרתקת, לעיתים מרומזת, והוא אמין מאוד והצופה מרגיש שהוא בתוכו. שלא לדבר על הסתעפות העלילה מרגע שמתברר כי ההודעה על פרס ישראל הגיעה לשקולניק-האב בטעות מאחר שהנמען מקבל הפרס היה שקולניק-הבן. מכאן מסתעפת דרמה עוצרת נשימה, שבה הבן מגן על האב ועושה הכול כדי שהפרס יינתן לו, בעוד אשר האב הקפדן, הלכוד בעבודתו הפילולוגית בתלמוד במשך עשרות שנים, נותן ראיון לעיתון שבו הוא משווה עצמו לחוקר ארכיאולוגי שבודק ערימת חרסים כל אחת לעצמה במשך שנים, עד שיורד לחקר האמת, בעוד אשר בנו נמשל לחוקר שמדביק יחד חרסים מבלי לחקור אותם, העיקר שיהיה מהם כד שאפשר להציגו ולדבר עליו באופן פופולארי.
בשלב מסויים חשבנו כי שקולניק הבן, המרצה בליל שבועות אחד בו-זמנית בכמה מקומות בירושלים על נושאים שונים, הוא בן-דמותו של סופר פופולארי מאוד שמרבה להרצות בכישרון רב על נושאים שונים, אבל בהמשך העלילה עלה בדעתנו, ברוב זהירות – כי גיבור אפשרי שדומה לשקולניק-הבן הוא הפרופסור לקבלה משה אידל, ואילו שקולניק האב הוא בן-דמותו ורוח-הרפאים של פרופ' גרשם שלום, מייסד המחקר הקבלי ההיסטורי. "שוֹלֵם גאון עולם," כפי שהיה מגדירו תלמידו פרופ' יוסף בן-שלמה. פרופ' שלום הגדיר עצמו בעיקר כפילולוג, ועיגן את כל מחקריו ומסקנותיו בטקסטים שפוענחו, לא רק הם עצמם אלא גם מידת תפוצתם, באם היו רק אזוטריים או גם איפיינו זרם דתי רוחני ביהדות. אצל אידל, למיטב ידיעתנו, אלף שנים הן שום דבר בהשתלשלותו של מוטיב שאפשר, על-פניו, לעסוק בו ולכתוב על אודותיו ספרים קבליים פיקאנטיים, ובכך בעצם לזלזל בחקר פילולוגי-היסטורי קפדני ובמפעל המונומנטאלי של שלום, שטרם קם חוקר שיתחרה בו. גם משה אידל, לדעתנו – למרות שזכה בפרס ישראל, לעולם לא יבוא על מקומו של גרשם שלום, וברבות השנים עשוי להישכח, בעוד מחקריו של שלום יישארו תמיד בכותל המזרח של מדעי היהדות.
אנחנו ממליצים בכל לב לראות את "הערת שוליים". אפשר להיות גאים בו כאחד מהישגיו הבולטים של הקולנוע הישראלי. סרט מעולה בכל קנה מידה עולמי. סרט צנוע, רציני, שאינו מתפשר. שבנוי על משחק נהדר ועלילה מעולה. בלי סקס בוטה ושאר פעלולים. שנחרת בזיכרון. אמנם, הסוף שלו קטוע, לא ברור. כי שקולניק האב, שלמה בר-אבא המאפיר והמוזר – עומד לקבל את פרס ישראל למרות שבחושו הפילולוגי גילה שהיה זה בנו שכתב את ההנמקות לפרס שלו – וכך הוא מפענח את השתלשלות העלילה של הטעות שהוסתרה ממנו. אבל מבחינה פנימית, עמוקה, הוא מסכים לקבל את הפרס כי הוא יודע שהפרס אכן מגיע לו ולא לבנו הפופולארי. אם כי הבן, ליאור אשכנזי, מצטייר באופן מוסרי מצויין ומרגש בכל מסכת לבטיו ופעולותיו, ובהתברר הטעות והוא מוותר על הפרס למען אביו.
מצאנו רק טעות אחת בסרט. שם ההיסטוריון הנזכר בו הוא פרופ' יצחק בער ולא פרופ' יצחק באר. אבל אולי כיום באר יותר פופולארי.