"לא בעבים מעל – מאה ראשונה לדגניה"
הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד בן צבי, ירושלים, תש"ע 2010, 336 עמ'.
האם אנו יכולים לתאר היום לעצמנו את הסיטואציה הבאה?
שר הביטחון והרמטכ"ל עולים לרגל לאסיפת חברים באחד הקיבוצים, כדי לשכנע את האסיפה לשחרר חבר לשירות קבע. ברור להם שמי שמוסמך לקבל את ההחלטה ויקבל אותה, זאת אסיפת הקיבוץ, והדרך היחידה לאפשר את שירותו, היא לשכנע את האסיפה.
האסיפה הזאת התקיימה בדגניה א'. משרד הביטחון הגיש ערעור על החלטת המזכירות לא לאשר המשך שירות הקבע של איני עבאדי. שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר ניסו לשכנע את החברים בחשיבות המשך שירותו של איני.
שר הביטחון והרמטכ"ל ביטלו את לוח הזמנים שלהם לערב שלם, בו נדרשו להתמודד עם אמירות כמו: "כיום, בסיטואציה של המשק, שירותו של איני לא נוח'" "אם אנחנו רוצים לשמור על המשפחה שהיא יקרה לנו, אני חושב שצריך לתת לאיני מנוחה, שרוחלה תוכל לצאת ללמוד וחיי המשפחה פה יהיו תקינים. איני טוב לכם? הוא טוב גם לנו."
תוצאות ההצבעה החשאית – 81 הצביעו בעד אישור הבקשה של משרד הביטחון, 12 נגד.
ומה אמר איני עצמו באסיפה? "נאמר שהיציאה האחרונה שלי השאירה משקע חברתי וזה הוחמר כשביקשתי שתבוא המשפחה להיות על ידי. לכן לא היה לי תוקף מוסרי לבוא ולהעמיד את המשך השירות שלי כמשאלה אישית. אני מבקש לראות את העניין כחופשי לחלוטין להכרעה לחיוב ולשלילה, להחליט החלטה בלתי תלויה." במילים אחרות – לא זו בלבד שאיני השאיר להכרעת האסיפה את ההחלטה, הוא אף סירב לומר מה רצונו. מה זה חשוב מה רצונו? יש לו בכלל רצון משלו? או שיש משמעות וחשיבות לרצונו? יש צורך של המדינה, יש צורך של הקיבוץ, והאסיפה תחליט.
קשה לתפוס זאת היום. ועוד יותר קשה לתפוס, שלא מדובר בשנות ה-20 ואפילו לא בשנות ה-50, אלא ב-1972. 13 שנים לפני המשבר הגדול של התנועה הקיבוצית. עשור וחצי טרם תחילת מהלך ההפרטה בקיבוצים. ואין המדובר בקיבוץ של השומר הצעיר ולא של הקיבוץ המאוחד. מדובר בדגניה, בחבר הקבוצות, באחת הקבוצות הליברליות ביותר, הפתוחות ביותר לאינדיבידואל ולמשפחה, קבוצה שמעולם לא הנהיגה לינה משותפת. ייתכן שתיאור האסיפה הזאת ממחיש בצורה חדה את המהפך הגדול שעברה התנועה הקיבוצית בשני העשורים האחרונים של המאה שעברה.
קטעים מפרוטוקול האסיפה הזאת, מצויים בספר המצוין "לא בעבים בלבד – מאה ראשונה לדגניה", בעריכת מוקי צור. פרט מעניין נוסף באסיפה, בעל עניין לאומי, הוא ציטוט מדברי דיין באסיפה: "את השלב הראשון במלחמה כבר עברנו. חמש שנים, שתי שנים של הפסקת אש. לאחר שהרוסים יצאו, צריך תקופה של שנים כדי להכין מלחמה. צריך במינימום אנשים להחזיק את מירב העוצמה." שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שר הביטחון מסביר שבשנים הקרובות לא תהיה מלחמה.
קראתי את הספר בשקיקה. מוקי, כדרכו, יודע להנגיש את ההיסטוריה דרך הסיפורים הקטנים המשולבים בקטעי ארכיון, מכתבים ויומנים אישיים. הקורא חש שהוא מכיר אט-אט את הנפשות הפועלות. בוסל, תנחום, גורדון, יוסף ברץ, רחל, הדסה, שלמה מנוח, חיותה – הופכים להיות חבריו של הקורא והוא הופך להיות חלק מהחבורה. בימים שבהם קראתי את הספר, קמתי בבוקר עם קבוצת החלוצים שהקימה את דגניה והתנועה הקיבוצית והלכתי איתה לישון, כשאני שואב ממנה תעצומות נפש אדירות. ובדיוק ביום שבו קראתי את הפרק אודות הקרב על דגניה במלחמת השחרור, ובמקרה היה זה בדיוק בתאריך שבו נערך הקרב, ביקרתי בטנק של דגניה לצורך מחקר מסוים שערכתי. והרגשתי שאני אחד מהחבורה שבלמה את הצבא הסורי. ואין כמו התחושה הזאת, כדי להמחיש את גדולתו של הספר.
יש ייחודיות לדגניה – מצד אחד אופי אנרכיסטי, הסולד מאוטוריטות ומסדר וארגון ביורוקראטיים, ומצד שני – מנהיגות חזקה, חברתית ומשקית, בעיקר בלתי פורמאלית, שיכלה לפרנס עוד עשרה קיבוצים לפחות. והדיסוננס הזה יצר הוויה מיוחדת במינה, סיפור היסטורי מרתק.
וכך, בקיבוץ שאינו מאופיין בתקנוניזם ואין לו שולחן ערוך מסודר, עולה בשנות ה-50 לדיון הצעה לתקנון מדרכות (כאשר סוף סוף הסכימה הקבוצה לרעיון "הבורגני" של מדרכות, להבדיל מן ההליכה בבוץ העמוק, כראוי לקבוצה חלוצית). ההצעה כוללת סעיפים כמו: א. בל נעמוד במדרכות ואל נשמש מכשול לעוברים ושבים. ב. בלכתנו במדרכות ובהיכנסנו לחדר האוכל, בכל מקום נלך בצד ימין. ג. תוך הליכה בצד ימין ופינוי דרך למתקרב, נברך איש את רעהו: בוקר טוב, שלום, ערב טוב. והתשובה: טוב ומבורך. שלום וברכה כל אחד לכל אחד. ונזכור, הקטנים ילמדו מהגדולים ויעשו כמותם, אם אך נתמיד. ד. אין משליכים פסולת על המדרכות ולצידיהן. ה. אין עוברים על יד משהו מושלך ברשות הרבים, בלי להרים ולשים בכלי המיועד. ו. אין להקים רעש ברשות הרבים.
עם כל הייחודיות של דגניה – דגניה היא אב טיפוס של הקיבוצים כולם. כל חבר קיבוץ או עוזב קיבוץ שיקרא את הספר, ימצא שם את קיבוצו, את הסיפורים של קיבוצו, את הדילמות עימן קיבוצו התמודד ומתמודד. ולכן, זהו ספר חובה לכל קיבוצניק.
הספר מתחלק לשני חלקים. הראשון – כרונולוגי, המתאר כל עשור בחיי דגניה, בכל תחומי החיים, ומספר את סיפורה של דגניה מההקמה ועד השינוי וההפרטה. השני – נושאי. מחולק לפרקים העוסקים בנושאים שונים בחתך של כל מאת השנים – עבודה, חינוך, תרבות, מנהיגות, משימתיות, משפחה, חקלאות, תעשיה, השינוי ועוד.
מהו סוד עוצמתה של דגניה? זאת תשובתי: ב-1921, כשדגניה חיתה בעוני קשה, כקבוצת יחפנים הלוחמים בציפורניים על עצם קיומם הפיסי, נמסר דו"ח יובשני בעלון הקיבוץ: "שלשום היה אצלנו נשף י"א לקיום המשק שעלה יפה מאוד. נעשית אצלנו פעולה תרבותית גדולה. יש חוג לשאלות פוליטיות, חוג לכלכלה מדינית, סטדיה דרמטית, 'הפועל', עיתון חי, תזמורת (18 כלים), מקהלה, מלבד זה הרצאות מקריות."
לדעתי, זה אומר הכל.
 
2. תרבות דמוקרטית או תרבות של חרמות
בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ" דווח על איום חרדי בחרם על תוצרת הקיבוצים הסמוכים לראש העין, בשל עבודה בשבת בשטחים החקלאיים של הקיבוצים. הרב הראשי של ראש העין, סעדיה בסיס, הוא המאיים.
אחרי שהתפעלתי מן החגיגה הדמוקרטית – הרי למדתי השבוע שהחרם הוא הדמוקרטיה בהתגלמותה, ואחרי שליבי עלץ מכך שהנה, חופש הביטוי בא לידי ביטוי, והרי אני קורא בכותרות העיתונים שחרמות הם חופש הביטוי במובנו הנעלה ביותר – נתכסיתי זיעה קרה.
רגע, למה רק על הקיבוצים האלה? ואם החרם יתפשט, והוא יוחל על הקיבוצים כולם? אם, למשל, מועצת גדולי התורה של יהדות התורה ומועצת חכמי התורה של ש"ס יקראו לחרם על כל תוצרת התנועה הקיבוצית, מה יהיה אז? הרי אין ציבור בעל כוח קנייה גדול יותר מהציבור החרדי, ואין ציבור ממושמע יותר ממנו, ואם יצטרפו אל החרם גם חלקים מן הציבור הדתי לאומי, הנזק שעלול להיגרם לתנועה הקיבוצית עלול להיות נורא ואיום.
וחשבתי, מה יאמרו אלה בתוכנו המתפעלים כל כך מרעיון החרם על מוצרי ההתנחלויות, לנוכח חרם כזה? האם גם אז הם יראו בחרם את פאר היצירה הדמוקרטית ואת מופת חופש הביטוי? או שמא אז הם יאמרו שחרם הוא כלי פרימיטיבי, אלים ואנטי דמוקרטי, המחזיר אותנו לחשכת ימי הביניים?
האם אלה בתוכנו השותפים לרעיון החרם על מוצרי ההתנחלויות, יכולים לרגע, רק לרגע, להעמיד את עצמם במקום המתנחלים ולהבין מה המשמעות האמיתית של חרם כזה? ואם קשה להם להעמיד עצמם במקום המתנחלים, לפחות לעשות סימולציה של חרם על הקיבוצים? האם אותם אנשים שמעו על אמרתו של הלל הזקן – "מה ששנוא עליך, לחברך אל תעשה, זו התורה כולה על רגל אחת"?
אני מתנגד ל"חוק החרם", ואת התנגדותי הבעתי במספר מאמרים שכתבתי נגדו בימים האחרונים. אני מתנגד לו, כי עם כל סלידתי מהחרם הנואל, אני סבור שהדמוקרטיה יכולה וצריכה להכיל אותו, והדרך להלחם בחרם אינה צריכה להיות באמצעות הוצאתו אל מחוץ לחוק. אני חסיד של השיח הדמוקרטי הפתוח ושולל הכרעות כוחניות. מאותה סיבה שאני מתנגד למשפטיזציה של הציבוריות הישראלית, אני שולל גם את החקיקיזציה שלה. לא כל דבר שלילי הוא פלילי ולא כל דבר רע הוא עבירה. הדמוקרטיה יכולה וצריכה להכיל גם מעשים שליליים ומזיקים, ואין להפוך אותם לבלתי חוקיים ופליליים. לא כל מה שאינו לגיטימי מבחינה אתית, אינו לגאלי.
אני נגד חוק החרם, אבל יותר מכך אני נגד החרם. ובמיוחד אני סולד מהצגת החרם כביטוי לדמוקרטיה. נכון, הדמוקרטיה צריכה להגן גם על זכותם של אזרחים לנהוג באופן בלתי דמוקרטי (עד גבול מסויים). אבל הדמוקרטיה אינה רק זכויות הפרט. יש גם רוח דמוקרטיה, יש התנהלות דמוקרטית, יש תרבות דמוקרטית. התרבות הדמוקרטית היא תרבות המכילה עמדות שונות, המכבדת את היריב; זו תרבות של שיח, של הידברות, של יכולת לנהל יחסי אחווה גם בין בני פלוגתא פוליטית. התרבות הדמוקרטית היא תרבות של מחלוקת.
נשק החרם הוא היפוכם של כל אלה. החרם הוא כלי שהיה מקובל בקהילה היהודית בגולה, כלפי מי שלא קיבלו מרות וקראו תגר על סמכות הקהילה. באין בידי הקהילה אמצעי אכיפה – משטרה, בתי סוהר וכו', זו היתה דרכה להתמודד עם תופעות אלו. הציונות חוללה שינוי מהותי בחברה היהודית, שאמורה היתה להפוך את הכלי הזה לחסר משמעות ולבלתי רלוונטי. ישראל היא מדינה ריבונית, יש לה אמצעים ריבוניים להתמודד עם פורעי חוק, ואין בה עוד צורך בכלים של חברה נטולת ריבונות.
מהו רעיון החרם על ההתנחלויות? במקום ניהול שיג ושיח תרבותי ודמוקרטי עם יריב פוליטי, מנסים המחרימים לשבור את מטה לחמם של מאות אלפי אזרחים ישראליים, היושבים ביהודה ושומרון על פי חוק, ועל פי החלטות הממשלות הנבחרות בבחירות דמוקרטיות ב-44 השנים האחרונות, ממשלות המערך, הליכוד וקדימה. זהו מעשה קיצוני ואלים, של אנשים שקצה נפשם בדמוקרטיה, ואין להם עוד אורך הרוח והסבלנות שהדמוקרטיה דורשת, והיכולת לקבל את הכרעת הרוב גם כאשר היא מנוגדת לעמדתם, כפי שהדמוקרטיה מחייבת.
הדרך להיאבק בחרם אינו באמצעות חוק ההופך מעשה פסול לבלתי חוקי, אלא באמצעים דמוקרטיים של הסברה, חינוך ובעיקר – קמפיין המעודד קנייה של מוצרי ההתנחלויות. הרי ברור שעל כל מחרים יהיו לפחות מאה שוברי חרם.
החרם הולם את החברה החרדית ונפוץ בה. אבל מי שמאמץ את רעיון החרם ומנסה להחדיר אותו לחיינו, לפחות אל יכנה אותו "דמוקרטיה".
 
3. שישי או ראשון?
במאמרו "חיקוי והתבוללות" (תרנ"ג, 1893), מבחין אחד העם בין שני סוגים של חיקוי. הסוג האחד הוא חיקוי מתוך התבטלות. חברה מבטלת את עצמה ואת עצמיותה ומחקה את הנעשה סביבה ללא בקרה, ללא סינון, ללא הגנה על ליבת זהותה. התבטלות זו גורמת להתבוללות, וכך איבדו עמים רבים את קיומם.
הסוג השני הוא חיקוי מתוך התחרות, שבו חברה לומדת מסביבתה אך שומרת על עצמיותה ובכך מעשירה את עצמה מלמידה זו. חברה שזו דרך החיקוי שלה, "תשתמש בכוח זה עצמו, כדי 'לגלוֹת את רוחה העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוּקה לרוחו הוא.' – ומכיוון שהתייצבה החברה על דרך-החיקוי הזה, תביאנה האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחבּב את מעשׂי חקוּיה המיוחדים לה יותר מהמצאותיה של האחרת. וכל מה שמוסיפה לחקות באופן זה, כן מוסיפה היא לגלוֹת את רוחה בחיקויה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוּקה, וכן הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, – וסכנת ההתבוללות עוד אינה."
לאחרונה עלה על סדר היום הציבורי הרעיון להוסיף על השבת יום שבתון נוסף – יום ראשון, כמקובל במדינות המערב, באמריקה ובאירופה. לאיזה משני סוגי החיקוי, עליהם הצביע אחד העם במאמרו, יש לשייך את הרעיון הזה?
הרעיון הזה מכיל חיקוי מבורך של רעיון שבוע העבודה בן חמישה ימים. אולם בכך אין חידוש רב, מאחר וחלק ניכר מן המשק הישראלי כבר עבר לשבוע עבודה מקוצר, ומן הראוי להרחיב זאת ולהכיל זאת על המשק הישראלי כולו. החידוש ברעיון, הוא קיום יום השבתון הנוסף ביום א'. למה יום א', דווקא? כי ככה נהוג באירופה ובארה"ב. אך למה כך נהוג שם? כיוון שיום א' הוא יום השבתון הנוצרי. האם קביעת יום השבתון הנוסף שלנו, המדינה היהודית, דווקא ביום א', הוא הדרך המתאימה לנו, לתרבותנו ולצרכינו, בחינת חיקוי מתוך התחרות, או שזו חקיינות לשמה, מתוך התבטלות?
התנועה הרפורמית בראשיתה, העתיקה מן הכנסיה הנוצרית מנהגים שונים, דוגמת נגינת עוגב בתפילה. היה בכך כדי לחזק את מעמד התפילה ומרכזיותו של בית הכנסת, להפוך את התפילה לחגיגית ומכובדת יותר, ולכן ניתן להצביע על שינוי זה כעל חיקוי מתוך התחרות.
אולם בדיון על דמותה של השבת, שנערך בוועידת הרבנים הרפורמים בברסלאו, גרמניה, ב-1846, הציע הרב שמואל הולדסהיים, מנהיג הזרם הרדיקאלי בתנועה הרפורמית, רעיון מהפכני – להעביר את השבת ליום ראשון. הוא נימק זאת בכך שיהודים החייבים לעבוד בשבת לפרנסתם, אך מקום העבודה שלהם מושבת ביום ראשון, אינם זוכים לשבת, כיוון שיום ראשון הוא בעבורם סתם יום חופש. אם תהיה האופציה, לאותם יהודים, לקיומה של השבת ביום ראשון, עם ההליכה לבית הכנסת והתפילה, השבת תרוויח מכך.
הרעיון שלו לא נדחה, כיוון שכלל לא עלה להצבעה, והוא עצמו לא התכוון להעלות אותו להצבעה, ואף הקדים להצגתו את המשפט "בוודאי תסכלו אותי באבנים." אולם הרעיון הזה כשלעצמו – הוא התגלמות המושג האחד העמי "חיקוי מתוך התבוללות". ולא בכדי, אותו אחד העם כתב ש"יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת על ישראל." אין לי ספק, שאילו אימצה התנועה הרפורמית את הרעיון, היא לא הייתה נשארת זרם ביהדות, אלא היתה מתבוללת ומתנתקת.
איני משווה את הרעיון של שבתון נוסף על השבת ביום ראשון להמרת השבת ביום ראשון. ואף על פי כן, אני רואה דמיון מסוים בין הרעיונות. שניהם מחקים מתוך התבטלות נוהג הקיים בעולם המערבי הנוצרי, אף שהוא זר להוויה התרבותית שלנו – שם כקהילה יהודית בגולה, וכאן כיהודים ישראליים.
סגן ראש הממשלה סילבן שלום מתהדר באבהותו לרעיון, אך לאמתו של דבר, זהו רעיון שעלה מתוך קבוצות הידברות בין חילונים ודתיים כבר באמצע שנות ה-90, כמו למשל באמנת גביזון-מדן. ככל הידוע לי, הראשון שהעלה אותו היה הרב מיכאל מלכיאור, מתוך מגמה ברוכה להתמודד עם תרבות הקניונים בשבת. הוא העריך, שתוספת יום שבתון תייתר את המנהג הקלוקל הזה, כיוון שניתן יהיה להפוך את יום ראשון ליום שופינג, וכך ניתן יהיה לעצב את השבת כשבת התרבות והרוח של ישראל. רעיון מצוין, אך למה ביום ראשון ולא ביום שישי?
יום השבתון החלקי המתקיים בפועל בישראל הוא יום שישי. זהו יום השבתון הטבעי לתרבותנו. מאחר והשבת אינה נכנסת ביום שישי בחצות הלילה, אלא בשעות אחה"צ, ובחורף אף בשעות אחה"צ המוקדמות, יום שישי אינו יום עבודה רגיל ואינו יכול להיות יום עבודה רגיל. עוד בטרם הונהג שבוע עבודה מקוצר בישראל, יום ו' היה חצי יום עבודה. היום, חלק ניכר מן המשק הישראלי שובת ביום ו'. אווירת השבת נכנסת כבר ביום ה'. חברים לעבודה נפרדים ב"שבת שלום", אנשים עורכים את הקניות לשבת, מתחילים לחוש שבת באוויר. יום שישי עצמו הולך ומתכוונן לשבת, ומקבל אט אט את קדושתה.
הדבר נכון לא רק בשבת של החברה הדתית. הנה, כך מתוארת כניסת השבת בקיבוץ, בשירם של יהושע רבינוב ודוד זהבי: "ירדה השבת אל בקעת גנוסר / וניחוח עתיק בשוליה. / ויעמדו מסביב הררים שושבינים / לשאת אדרתה הזוהבת, / תעלינה יונים מכנרת הים / קבל את רוחה הלוהבת."
לאחרונה, הנחיתי קורס למובילי קבלות שבת. אחד ממשתתפי הקורס, חבר קיבוץ באצבע הגליל, סיפר שלפני שנים יצא לשליחות תנועתית בארה"ב. לאחר שנה הוא הפסיק את השליחות וחזר ארצה, כיוון שלא יכול לשאת את היעדר האווירה המיוחדת של יום ו', ערב שבת, בקיבוץ; כיוון שלא יכול להמיר את הניחוח העתיק הזה, בערב חול רגיל בכרך האמריקאי הגדול. ועוד לא אמרתי דבר על ריח החלות הנאפות בבתי הילדים.
כך גם בצבא. היום רבים מן החיילים יוצאים לשבת כבר ביום ה'. אבל גם בימים שאני הייתי חייל, כבר ביום ה' ניתן היה לחוש את השבת, גם אם ב"הפוך על הפוך"; במסעות ובלילות לבנים. ויום ו' הוא יום של מיסדרים, אם לקראת היציאה הביתה ואם לקראת שבת בבסיס (או בשטח). ואם ב-15:00 שמענו בבסיס את צלילי "לפנות ערב" בוקעים מן הטרנזיסטור, ידענו שזהו, נשארנו שבת, ולכן כינינו את הצלילים "מארש הדיכאון". ואף על פי כן, אפילו בצבא היה ניחוח מיוחד לשבת וגם בצבא התכונה של יום ו' העצימה זאת.
אין תחליף לאווירת השבת הקסומה הזאת, ובמעבר לחמישה ימי עבודה בשבוע יש להעצים אותה בקביעת יום שישי כיום מנוחה ושבתון. "ויקנד", שהנו חיקוי מתוך תחרות, ולא מתוך התבוללות, הוא "שישבת". אי אפשר להשיג את האפקט המיוחד הזה ב"וויקנד" של חיקוי מתוך התבוללות – "בתראשון(?!)"
השישבת מסתיים בברכת "שבוע טוב", ובפרידה מן הקודש וחזרה אל החולין, החולין המבורך של שבוע העבודה המתחיל ביום א' בשבוע. כל כך טבעי לנו, כל כך נכון לנו, כל כך יהודי וכל כך ישראלי. מה פתאום לחקות מנהג זר לנו כל כך?
הרעיון הזה בעייתי גם מבחינה כלכלית. איני מאמין שניתן יהיה להחזיר את יום ו' ליום עבודה, ולמעשה שבוע העבודה יקוצר לשבוע של ארבעה ימים וקצת; שבוע קצת בעייתי מבחינת פריון העבודה.
וסיבה נוספת להעדפת השבתון ביום ו' על יום א' – המיעוט המוסלמי בישראל גדול הרבה יותר מן המיעוט הנוצרי, וקביעת שישי כיום השבתון השני תשרת את צרכיו, ותקרין התחשבות בו, וגם בכך עשויה להיות ברכה חברתית רבה.
שבוע עבודה בן חמישה ימים? מצוין. שני ימי שבתון עוקבים? נפלא. שבוע עבודה בימים א'-ה' ובסופם – שישבת.