במסגרת הקמפיין שעורך יוסי אחימאיר להצגת בן גוריון, רבין, וחיילי צה"ל, כרוצחים, הוא מעלה על נס את היוזמה להעלאת כד האפר של שמואל מרלין לארץ. (יוסי אחימאיר, "שמואל מרלין שב למולדת", חב"ע 662)

שמואל מרלין היה שותף לפוטש שניסה לחולל מנחם בגין בעיצומה של מלחמת השחרור. הוא היה מיוזמי הבאת "אלטלנה", והוא אף  נפצע ברגלו במהלך הקרב שניהלו אנשיו עם חיילי צה"ל.

למרות שהניסיון לתפוס את השלטון בכוח לא צלח, הצליח מרלין להיבחר כחבר הכנסת הראשונה, אולם לאחר שהגשים את חזונו של מורו ז'בוטינסקי – חלום הקמת המדינה היהודית, החליט מרלין בעל "ההדר הז'בוטינסקאי", להגשים דווקא את חלומו של המופתי, ולרדת מהארץ.

רחל אבנרי – אשתו של אורי אבנרי, בת 83 במותה, נולדה בגרמניה. בצוואתה ביקשה רחל אבנרי לשרוף את גופתה ולפזר את אפרה בחוף גורדון שאליו השקיפה מחלון ביתה. ואכן כך נעשה. (הרוחצים בחוף לא שמו לב).

רחל אבנרי היתה בעברה חברת תנועת בית"ר, ומאוחר יותר חברה לאורי אבנרי שהיה מקורב לרוויזיוניסטים ולאצ"ל. שניהם, בדומה לשמואל מרלין, הפנו עורף לתורת ז'בוטינסקי, והפכו לנושאי הדגל של מה שנקרא "השמאל הקיצוני".

את כל חייה הקדישה רחל אבנרי (עם בעלה) לטובת האויב הערבי-מוסלמי. היא לחמה למען כיבוש ערבי של יו"ש, והפיכתו ל"יודן ריין". למרות כל אלה יאמר לזכותה של אבנרי שבניגוד למרלין, היא נשארה כאן. היא לא ירדה מהארץ. תמיד עדיף "שמאלני קיצוני" בארץ, מאשר "ימני קיצוני" יורד. תוספת של מיליון יורדים היתה יכולה לשנות את כל המצב בארץ.

בארץ יש מחסור עצום בשטחי קבורה. חלקות מסוימות עולות כמעט כמו דירה. עניים יכולים להיקבר רק בקומות. לכן יש להפסיק מיד את המנהג לקבור יורדים בארץ. מי שבוחר לחיות בחוץ לארץ, ייתכבד וגם ייקבר שם.

גם מרלין וגם אבנרי לא שמרו על המסורת היהודית וביקשו לשרוף את גופתם, אבל אבנרי לא ביקשה לעצמה חלקת קבר, לעומתה דווקא מרלין – היורד, קיבל חלקה כזו לעצמו, ולא בקומות.

אהוד: "קילקלת" לי את השחייה בחוף גורדון האהוב עליי. לא ידעתי שאני שוחה באפרה של רחל אבנרי. אבל אולי עדיין נמצאים בים גם שרידי אפרו של אייכמן.