פיגוע הטרור הרצחני הגדול ביותר בהיסטוריה הוא מתקפת הטרור על ארה"ב לפני עשר שנים, ב-11 בספטמבר 2001. במתקפה זו נרצחו 3,000 איש.
ככל הזכור לי, פיגוע הטרור הרצחני בנורווגיה, ביום ו' האחרון, הוא הגדול ביותר מאז.
הפיגועים בארה"ב נעשו בידי קנאים אסלאמיסטים רדיקאליים. הפיגועים בנורווגיה בוצעו בידי קנאי אנטי אסלאמיסטי רדיקאלי. לכאורה, שני קטבים קיצוניים, שאין מרחק גדול יותר מהמרחק ביניהם.
אין טעות גדולה מזאת. האמת היא, שהקירבה בין מפגעי 11.9 והמפגע בנורווגיה גדולה מאוד. המשותף ביניהם רב מן המפריד. הם חולקים צורת חשיבה והשקפת עולם דומה מאוד – קנאות, שנאה תהומית, גישה אנטי הומניסטית הבזה לחיי אדם, אמונה שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. כפי שאין הבדל מהותי בין ברוך גולדשטיין ונתן זאדה לבין המחבלים המתאבדים הפלשתינאים, כך אין הבדל מהותי בין בן לאדן ואנשיו לבין אנדרס ברייוויק. אין אלה קטבים שונים. אלה ואלה – קוטב אחד, ומולם הציוויליזציה הדמוקרטית.
הציוויליזציה הדמוקרטית היא הומאניסטית בעיקרה, המציבה במרכז את האדם, ומקדשת את ערך חיי אדם, את זכויות האדם, את חירות האדם. העולם החופשי, המבוסס על הדמוקרטיה, חייב לעמוד איתן מול קוטב הטרור, הקנאות והפונדמנטליזם ולהלחם בו מלחמת חורמה, כדי למנוע את השתלטותו על העולם.
למרבה הצער, נורווגיה, אולי יותר מכל מדינה אחרת באירופה, נכשלה באבחנה הבסיסית בין טוב ורע, והיא נוקטת מדיניות עוינת ביותר נגד ישראל, מדינת החזית במערכה בין העולם החופשי לעולם הטרוריסטי, ושוללת את זכותה להגן על חיי אזרחיה מפני הטרור. בכנס הנוער שבו נערך הטבח, נדון ברצינות הרעיון המפלצתי של חרם על ישראל, בשל מימוש זכותה להגנה עצמית.
האם פיגוע הטרור הנורא שהכה בנורווגיה יביא אותה לחשבון נפש ולהכרה בכורח של העולם החופשי להתגונן ולגונן על ערכיו ועל אזרחיו?
2. כוחם של העובדים
לפני 150 שנה, לא כל כך מזמן, מעמד הפועלים היה מעמד מנוצל של עבדים חסרי זכויות בסיסיות. היום, כאשר מתנהלים מאבקים צודקים של עובדים להטבת תנאיהם, ראוי להתבונן בשינוי המהפכני והאדיר מאז ועד עתה כדי ללמוד מה הגורם העיקרי להישג.
יש לשינוי הזה מספר גורמים, אך החשוב שבהם הוא העבודה המאורגנת. ועדי העובדים, האיגודים המקצועיים, הסתדרויות העובדים, כל אותם ארגונים שליכדו את העובדים והפכו אותם לכוח משמעותי ומשפיע, יצרו את ההומניזציה של העובד ושל תנאי העבודה וחוללו מהפכה של ממש.
נכון, בכל העולם וגם בישראל היו מקרים של סיאוב ושחיתות גם בקרב ארגוני העובדים, אך באופן כללי, אין ערוך לתרומתם לקידום החברה והמשק. כך בעבר וכך גם היום. לא בכדי, מי שמנסים לפגוע בעובדים "המפריעים להרוויח", מי שמנסים לנצל את העובדים באין מפריע, מוצאים את הדרך לעקוף את העבודה המאורגנת. זה הרעיון שמאחורי חברות כוח האדם, עובדי קבלן ושאר שיטות הניצול.
מי שזכויות העובד יקרים לו – שומה עליו להגן על הרעיון של ייצוג העובדים. אין ייצוג לעובדים, ללא מנהיגות. פגיעה במנהיגות העובדים – כמעט בהכרח תביא לפגיעה בעובדים.
כאשר עובדים בוחרים מנהיגות, הם נותנים לה ייפוי כוח לפעול למענם, להגן עליהם, לייצג אותם. הם נותנים לה סמכות לנהל בעבורם משא ומתן עם המעסיקים – פרטיים או ציבוריים, ולהגיע עמם להסכם.
למנהיגות העובדים יש כוח ביד, מה שמחייב אותה לאחריות. אחריות, היא ראיה בוגרת המנסה להשיג למען העובדים את מה שאפשר, גם אם מה שאפשר אינו כל מה שראוי, לא כל מה שצודק ולבטח לא כל מה שהעובדים רוצים. אחריות, היא לראות גם את אינטרס מקום העבודה, שהרי מקום העבודה שייך במידה רבה גם לעובדים. אחריות, היא לנסות להגיע לפשרה שתקדם את העובד ככל הניתן, תוך שמירה על האינטרס הכולל. רק מנהיגות כזו תוכל להגיע לתוצאות טובות לטווח רחוק ולקדם באמת את האינטרס של העובד.
משמעות ייפוי הכוח שמעניקים העובדים להנהגתם, היא מתן אמון בהם, שיאבקו למענם אך גם ידעו מתי לעצור ולומר – זה מה שיכולנו להשיג. מעסיק המנהל מו"מ עם הנהגת עובדים, ילך לקראתם אם ידע שיש בכוחם לדעת לעצור בזמן, ושהעובדים יכבדו את החלטתם. אף מעסיק לא ינהל מו"מ עם הנהגה, אם ידע שהסכם עמה אינו הסכם, כיוון שהעובדים לא יכבדו אותו. לכן, עובדים מיליטנטים, שאינם מכבדים את הנהגתם, מתוך אשליה שניתן לסיים מו"מ בהשגת תנאי הפתיחה המקווים של נציגיהם, כורתים את הענף עליו הם יושבים. הם עשויים, אולי, להצליח בטווח הקצר, אך הנזק שהם גורמים בטווח הארוך, רב מן התועלת.
הנהגת העובדים הסוציאליים הצליחה, במאבק ממושך וקשה, להגיע להסדר טוב עם האוצר, ששיפר באופן משמעותי את שכרם ומעמדם של העובדים. תוצאת המו"מ פחות טובה מעמדות הפתיחה של השביתה, ולכן גרמה לאכזבה, שהוציאה אל הרחוב עובדים סוציאליים רבים שיצאו למעשה נגד הנהגתם.
באשר למו"מ בין ההסתדרות הרפואית לאוצר – הפרטים אודות ההסכם המתגבש אינם ידועים, אך המתמחים ורופאים נוספים רבים כבר יצאו נגד הנהגתם, איימו בפילוג, דרשו נציגות משלהם במו"מ. בכך, הם הפכו את ההנהגה המייצגת אותם לברווז צולע, והחלישו את כוחה במו"מ.
איני טוען שעל העובדים ללכת בעיניים עצומות אחרי הנהגתם. זלמן ארן, ממנהיגי מפא"י, נהג לומר שהוא הולך בעיניים עצומות אחרי בן גוריון, אך מידי פעם הוא פוקח עין תורנית כדי לוודא שעיניו של ב"ג אינן עצומות. אפשר לבקר את ההנהגה, אפשר ללחוץ עליה ואם אין בה אמון – יש גם דרכים להחליף אותה. אך מי שחותר תחתיה שעה שהיא נמצאת בחזית הקשה של המו"מ ומערער את סמכותה, פוגע בעצמו, בוודאי לטווח הארוך. נטישת בתי החולים בידי המתמחים בשל שמועות (או אולי יותר משמועות) אודות פרטי ההסכם המתגבש, האמירה שלא יכבדו את ההסכם ויפלגו את ההסתדרות הרפואית, חסרת אחריות ותפגע ברופאים.
למי שמנהל במשך חודשים מו"מ מתיש למען העובדים, יש יכולת להבחין בגבולות היכולת להשיג הישגים. הרי גם הוא היה מעדיף להשיג את כל עמדות הפתיחה שלו במו"מ. אם איננו רוצים בחיזוק המגמה של עובדי קבלן וחברות כו"א, המחזירים את העובדים שנים רבות אחורה, יש לחזור לנורמה של אמון בהנהגת העובדים העושה את המיטב כדי להשיג למענם את מה שאפשר, גם אם מה שאפשר אינו חופף לחלוטין למה שרצוי.
3. ונמצא מחריב את העולם כולו
מדרש האגדה הפופולארי ביותר בבתי המדרש הפלורליסטיים והמתחדשים, הוא הסיפור מתוך מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי על תנורו של עכנאי. מדרש זה מקובל כלגיטימציה להתחדשות היהודית היצירתית ולדמוקרטיה ביהדות.
המדרש מספר על מחלוקת הלכתית בהנהגה הרבנית בימיו של רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, שכללה אישים דגולים כרבי עקיבא, רבי יהושע, רבי אליעזר בן הורקנוס ואחרים. המחלוקת עסקה בדיני טומאה וטוהרה. הדיון הסתיים בהכרעה, אך רבי אליעזר בן הורקנוס סירב לקבל את ההכרעה, מתוך אמונה בכך שהוא מייצג את האמת האלוהית. הוא הוכיח באותות ובמופתים את צדקתו, אך חבריו סרבו לקבל את הלגיטימיות של ניסים כראייה בדיון משפטי הלכתי. או אז שלף אליעזר את נשק יום הדין, וקרא לשמים: אם הלכה כמותי שמיים יעידו. יצתה בת קול מן השמיים ותמכה בעמדתו.
לכאורה, מה עוד נותר לדון לאחר מכן? אין עוד כל מקום לספק. והנה, קם ר' יהושע ופסק: "לא בשמיים היא." כלומר, התורה ניתנה מן השמיים פעם אחת, ומעתה היא מסורה בידינו. אנו, בני האדם, כאן על פני האדמה, ממשיכים ליצור אותה, על פי הבנתנו ועל פי צרכי התקופה והזמן, והוסיף: "אחרי רבים להטות," כלומר ההכרעה אינה ניסית ואינה שמיימית אלא היא דמוקרטית – דעת הרוב קובעת.
ואיך, על פי המדרש, הגיב הקב"ה? הוא חייך לעצמו ואמר: "נצחוני בניי, נצחוני בניי," ובכך ניתנה גושפנקא מריבונו של עולם להכרעה האנושית הדמוקרטית, כתורת האמת.
את המשך המדרש פחות נוהגים ללמד, אך יש לו משמעות אקטואלית מאוד, בימינו אלה.
ר' אליעזר המשיך לפסוק על פי עמדתו, לטהר כלים שהוגדרו כטמאים בהכרעת הרוב. וכתוצאה מכך הוחלט לגזור עליו חרם. "ואמרו: מי ילך ויודיעו? אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחברים בדילים ממך. אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות."
ההודעה על החרם, כמוה כהודעה על פטירת אדם קרוב. יש למצוא את האדם המתאים והדרך המתאימה לבשר לאיש את בשורת האיוב. ר' עקיבא, המבשר, נהג מנהגי אבלות, בבואו למסור את הבשורה. תגובתו של אליעזר על הבשורה, היא תגובה של אבל – האיש קרע את בגדיו, חלץ את נעליו והתיישב בוכה על הקרקע.
את כוחותיו העל טבעיים של ר' אליעזר כבר פגשנו. וגם תגובתו על החרם, אינה רק במישור הריאלי, אלא גם במישור הניסי – "לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים. ויש אומרים אף בצק שבידי אישה טפח... בכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר, נשרף."
לנוכח האסון הנורא שפקד אותו, כל מקום בו הביט – נשרף. מסתבר, שלא הועילה העובדה שרבי עקיבא היה האיש שבישר את הבשורה, היא עומדת להביא לחורבן העולם. באותה שעה, רבן גמליאל, הנשיא והאיש שבראש הפורום שגזר על רבי אליעזר את החרם, שט בספינה. נחשול גדול עמד על הספינה ואיים להטביעה. רבן גמליאל הבין מיד, שאין זה עוד צונאמי, אלא שזו תוצאה של החרם על ר' אליעזר. הוא נושא תפילה לאלוהים, מזכיר לו שהדבר לא נעשה מטעמי אגו, אלא כדי להבטיח את אחדות העם, שלא כל רב יפסוק פסיקה כהבנתו. התפילה התקבלה והים נח מזעפו. ניתן להסיק מכך שכל החורבן בעקבות החרם פסק. מכאן, שרבן גמליאל קיבל גושפנקא אלוהית לחרם. אולם בכך לא נגמרה הפרשה. בסופו של דבר, צערו של רבי אליעזר הביא למותו של רבן גמליאל (שהיה גיסו).
החרם על ר' אליעזר בגין פרשת תנורו של עכנאי, כמו סיפורי חרמות נוספים, מעיד על כך שהחרם הוא אקט לגיטימי ביהדות. האם יש בו כדי לתת לגיטימציה לחרמות בימינו, דוגמת יוזמת החרם על מוצרי ההתנחלויות או חרם האמנים על ההתנחלויות?
כדאי ללמוד את המרכיבים של האגדה, ולהשליך מהם לאקטואליה. לשם כך, ננסה לבחון את הסוגיות הבאות: למה הוחרם רבי אליעזר בן הורקנוס? מי גזר עליו חרם? למה הוטל עליו דווקא העונש הזה ולא, למשל, מאסר או קנס? ממה חשש ר' עקיבא? מה משמעות תגובתו של ר' אליעזר? איך הצליח רבן גמליאל להשקיט את הסערה? מה הביא למותו של רבן גמליאל?
רבי אליעזר הוחרם מאחר ומרד בסמכות הפורמאלית, חתר תחת הכרעת הרוב הלגיטימית ופסק הלכות על דעת עצמו, המנוגדות לפסיקה שהתקבלה. ניתן להשוות את מעשהו לשופט המתנגד לחוק מסוים, ופוסק בניגוד לו, על פי דעתו. או במפלגה שעמדתה לא התקבלה, והיא קוראת להפר את החוק. החרם הוטל, כיוון שהחכמים הבינו שאם כל אחד יעשה שבת לעצמו, תיווצר אנרכיה ואין קיום לעם.
את החרם גזרה הערכאה ההלכתית הגבוהה ביותר. בהשוואה לישראל של ימינו – אולי בית המשפט העליון.
העונש שהוטל עליו היה דווקא החרם, מאחר ומדובר בתקופה שאחרי החורבן. אין ריבונות יהודית, אין מדינה, אין ממלכה, ולכן אין גם דרכי אכיפה כמו צבא, משטרה, שב"ס, בתי כלא. לכן, אין מנוס מעונש חברתי שאינו דורש אמצעי אכיפה – חרם.
ר' עקיבא הבין את פוטנציאל ההרס שבעונש חמור זה, וחשש שאם ההודעה לא תימסר למוחרם ברגישות מספקת, בידי אדם הגון ובידי האיש הקרוב לו ביותר, התוצאה עלולה להיות הרת אסון, עד כדי חורבן.
הבשורה אודות החרם חייבה את ר' עקיבא ואת ר' אליעזר למנהגי אבלות. ללמדנו, שחרם כמוהו כמוות, ושהגוזר חרם דן בדיני נפשות, עם כל כובד האחריות הכרוך בכך. וכבר נאמר במדרש אחר "או חברותא או מיתותא" – או חברה או מוות. הוצאת אדם מן החברה כמוה כשפיכת דמו, מאחר וללא חברה אין טעם לחייו.
התגובה הניסית של ר' אליעזר, שלא ברור האם היא רצונית או אינה רצונית, היא חורבן כל הנקרה בדרכו. ללמדנו את פוטנציאל החורבן הגלום בחרם.
הדרך בה שיכנע רבן גמליאל את אלוהים לשים קץ לסערה ולחורבן, מעידה על כך, שבמקרים חריגים במיוחד, כאשר קיימת סכנה מוחשית לאחדות העם ולקיומו, אין ברירה ואין מנוס אפילו מהצעד הקשה כל כך של החרם.
מותו של רבן גמליאל, מעיד על כך שגם במקרה החריג המצדיק צעד קשה כחרם, אין להקל ראש בחומרת העונש ומי שחולל אותו, משלם את המחיר הכבד ביותר – בחייו.
ומכאן, ללקחים לימינו ולפרשת החרם על ההתנחלויות.
אנו למדים מן הכתוב שחרם הוא עונש שכמוהו כעונש מוות. זהו עונש שרק הערכאה הגבוהה ביותר רשאית לגזור ורק במקרים חריגים במיוחד, לנוכח מרד בסמכות שעלול ליצור אנרכיה ולכן הוא מסכן את עצם הקיום הלאומי. החרם הוא עונש שניתן לגזור אותו בסיטואציה של היעדר ריבונות, כאשר אין להנהגה המוסמכת כלי אכיפה וענישה חלופיים. ויחד עם זה, מדובר בעונש כבד, שמי שגזר אותו, גם בלית ברירה, אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו והוא משלם בחייו.
מה מן האמור לעיל מתקיים בחרם על ההתנחלויות? עונש נורא, שמשמעותו שפיכות דמים, נגזר על מגזר שלם בחברה הישראלית, המונה מאות אלפי אנשים. העונש הזה הוטל בידי מי שאין לו כל סמכות, סתם אנשים ואירגונים. העונש הזה הוטל במדינה ריבונית ודמוקרטית, שיש בידיה אמצעי אכיפה כלפי מי שמפר את חוקיה. במקרה זה, העונש לא הוטל על מי שהפרו חוק, אלא על ציבור שלם שהתיישב ביהודה ושומרון על פי ההחלטות החוקיות שקיבלו במשך 44 שנים הממשלות הריבוניות של ישראל, בראשות המערך, הליכוד וקדימה, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות וקיבלו מנדט מן העם לקבוע מדיניות וליישם אותה. העונש הוטל על ציבור אזרחים נאמן, שומר חוק (למעט מיעוט פנאטי בשוליו), משלם מסים, משרת בצה"ל.
החרם הוא זוועה מוסרית.
אני מתנגד לחוק החרם ואת עמדתי זו הבעתי בשורה של מאמרים שפירסמתי לאחרונה. אני מתנגד לחוק, כיוון שאיני סבור שהתמודדות עם תופעות חברתיות, שליליות ככל שתהיינה, צריכה להיות במישור החוק, המשפט והפלילים, אלא במישור הציבורי, הפוליטי, החברתי, המוסרי, האתי, הערכי, החינוכי.
אני שולל את החוק, שאינו הולם חברה דמוקרטית, אולם החרם חמור אלף מונים, וקל וחומר שאינו הולם חברה דמוקרטית. מדובר בצעד אלים וקיצוני, בניסיון לשלול מציבור שלם את זכויותיו הבסיסיות להתפרנס מיגיע כפיו וליהנות מתרבות ואמנות. החרם הוא בחירה בצעד אלים וכוחני, במקום דרכי הידברות ושכנוע, היאים למחלוקת בחברה תרבותית, ויש בו סרבנות לקבל את הכרעת הרוב.
כאשר הדיון הציבורי בחוק החרם מתמקד בחוק ומתעלם מן החרם, יוצר דה-לגיטימציה לחוק ומציג את החרם כהתגלמות הדמוקרטיה וחופש הביטוי, הוא מעיד על חברה אלימה וכוחנית, המאבדת את ערכי הסולידריות, הערבות ההדדית והדמוקרטיה.
השתתפתי לאחרונה בישיבת המועצה הארצית לספריות הציבוריות, בה אני חבר, שהתקיימה בקריית שמונה. הדיון נסוב בעתיד הספריה המקומית. בדיון אמרתי, שאין זכות קיום למועצה אם לא נצליח להביא לפתרון הבעייה, ושכל תפקידנו והתנדבותנו – נועדו בדיוק לרגע הזה. למה? כי בחברה סולידרית, מצב שבו נמנעת מציבור הילדים והמבוגרים ביישוב מסויים הזכות הבסיסית לספר, לתרבות, לחיים בעלי טעם, אין זו בעייה מקומית, אלא בעייה לאומית. כל ישראל ערבין זה בזה, ואזרחי ישראל אינם יכולים להשלים עם מציאות כזאת.
בתום הישיבה (ולאחר ביקור הזדהות במאהל המחאה בק"ש), בבואי הביתה, גלשתי לאתר החדשות והכותרת שקפצה לעיניי היתה מחאה על קבלת חוק המאפשר למדינה לממן מוזיאונים ביהודה ושומרון. המוחים טוענים שזו החלטה פוליטית ולא אמנותית. כלומר, החלטה להחיל את התמיכה הממשלתית, על פי קריטריונים אוניברסאליים, על מוזיאונים בכל הארץ ללא אפלייה, היא החלטה פוליטית, ואילו החלטה לשלול את התמיכה הזאת מציבור מסויים, בשל מחלוקת פוליטית, היא החלטה אומנותית. איזה אבסורד! ולא יכולתי שלא לכאוב על הפער בין המסר הערכי של מועצת הספריות, לבין הכותרת הזאת.
אני כותב את הדברים בערב שבו מתקיימת הופעתו של פול סיימון בישראל. בהופעתו, קרא פול סיימון, בדומה לאמנים דגולים אחרים כבוב דילן וליאונרד כהן, תגר על הניסיון להטיל חרם אמנים על ישראל (שאין צורך לציין שמקורו – בישראל). הופעות אלו הן ניצחון התרבות והאמנות על השנאה והאלימות. אני מקווה שהחברה הישראלית כולה תאמץ את המופת של אמנים אלה.
בימים אלה, שיש מי שמטפחים בהם את שנאת החינם, אני רוצה להעלות על נס את המועצה האזורית גליל עליון ואת ראש המועצה ולנסי, על הקשר המתמשך שהם מקיימים עם המועצה האזורית מטה בנימין. קשר זה הוא היפוכו המוחלט של החרם. זאת התשובה האנושית, היהודית, הציונית והדמוקרטית לשנאת החינם.