על ספר סיפוריו של יהודה גור-אריה
"שלוות שישבת"
עקד 2011, 214 עמ'
בספר הסיפורים שלפנינו יש גלריה רחבה מאוד של דמויות, מקומות על הגלובוס, זמנים: אייל הוא חייל המגיע לחופשת שישבת, מישה או גרישה הוא הומלס שהגיע לארץ מאוקראינה, סנדרה היא פיליפינית המטפלת באם זקנה, נלו הוא פועל רומני העובד בבניין בארץ, וסבו היה בין הקלגסים הרומנים שגירשו את היהודים לטרנסניסטריה, ניקוס הוא איכר מדרום יוון, מואיז הוא בעל נולים בטורקיה מהמאה השבע-עשרה, בנימין גלר הוא אברך מצפת, עוזר הכומר המתפקר גר בדרום אמריקה, האחות אנה-כריסטינה גרה במנזר בפולין, מוטל בינשטוק הוא ניצול שואה שעלה ארצה ומשמש כמלצר מחליף בשנת חמישים של המאה הקודמת, אביבית היא אישה חרדית העובדת במשרד של עורכי-דין, אבינועם רותם הוא משורר החי בתל-אביב, וכלוי.
הסיפורים בנויים היטב, רובם מרתקים ועלילתם סוחפת. הם מבוססים על ידע רב בתחומים רבים ומגוונים – מעולם החרדים ועד הנצרות, הוויות מימינו אלה ומימים עברו, מהוויות ארצנו ומהוויות ארצות רחוקות.
מי שמחפש עניין – ימצא אותו בסיפורים אלה, אך סוף טוב כמעט שלא ימצא: אייל מגיע לחופשה ונפגע בתאונת דרכים. מישה או גרישה מוצא את בתו, שנטש באוקראינה, משמשת כזונה בארץ-ישראל. סנדרה הפיליפינית מוטרדת מינית על ידי בנה של האישה המטופלת על ידה. נלו, הפועל הרומני נהרג בפיגוע תוך שהוא מדבר בטלפון עם אישתו. ניקוס האיכר היווני איבד את אישתו האהובה בים. מואיז סרגוסי, האורג האמיד מאיזמיר, מאבד את בניו ואת נוליו, הוא מאבד את שפיותו, ואחר כך גם את חייו. בנימין גלר, האברך הצפתי, נופל לתהום יחד עם בנו הנכה והמפגר. עוזר הכומר מדרום אמריקה שוקע בבוץ לאחר רעידת אדמה. אבינועם רותם, המשורר הלא נחשב, מגיע למסקנה שהקאמבק שלו נבע מכך שאישתו שכבה עם המבקר, העורך והמנחה. יגאל בר-יואל השחקן, המזדהה עם תפקידו כאותלו – חונק את אישתו למוות. מתקן החלומות וצייר האש נספים בשריפה.
יוצאים מכלל זה הם הסיפורים כמו "נרות השבת של האחות כריסטינה", שבו חוזרת אנה-כריסטינה הנזירה אל חיק היהדות, ואף מתעתדת לעלות לארץ ישראל; הסיפור "סבון", בו משלם מוטל בינשטוק כגמולו למי שמבזה את ניצולי השואה. יש, כמובן, גם סיפורים שלא ניתן לסווגם לכאן או לכאן: ב"חוצפתו של מר כהן" – אישה חרדית מתפתה לאיש מבוגר, וכמעט יש ביניהם התעלסות. משום רגשות האשם – היא "מפצה" את בעלה. בסיפור "מתנת יום הולדת" אם מפתה את החבר של בתה ושוכבת עימו – מעשה שגורם ייסורי מצפון לה ולחבר.
כאמור, מדובר בספר מעניין לקריאה, אבל הספר הזה, המציע הרצאה ריאליסטית – סוטה פה ושם מן הקו הזה, ואני לא מתכוון לאגדה הנוצרית ("תודה לאל") המתארת היוועדות של האל ומלאכיו בשמיים, אלא לדיאלוגים שלא תמיד הם טבעיים. הרי דוגמאות:
בסיפור "נרות השבת של האחות כריסטינה" מודיעה אנה למשפחתה שהיא החליטה להיות נזירה: "לאחר מחשבה מעמיקה והתלבטויות לא מעטות הגעתי למסקנה שאני רוצה להיכנס למנזר, להיות נזירה, להקדיש את עצמי לדתנו, הדת הנוצרית-הקתולית ולחסדיהם של אדוננו ישו ואימו הבתולה מריה. אני מודעת לכך שמשפחתנו איננה דתית, לא קשורה לאמונה ולמנהגים של הדת הקתולית. אבל אנחנו כולנו פולנים ותודעה זו של קתוליות ספוגה בדמנו מאז ראשית הנצרות בארצנו..." (עמ' 100).
ברור מהכתוב שבדברי אנה יש מה שנהוג לכנות "רקע קדמי" – מה שהיא אומרת ברפליקה שלה לא מיועד למי שאמור להקשיב לה אלא לקורא – שיידע באיזו דת מדובר וכדומה.
בסיפור אחר ("סבון") מנסה עתליה לשכנע את עמי לא לזלזל בעולים חדשים, והרי חלק מדבריה: "אנחנו עוברים כעת תהליכים היסטוריים בלתי רגילים. מגשימים את הציונות: בונים מדינה חדשה, מעצבים עם חדש, המורכב מכל מיני שבטים שבאים משבעים ארצות, וכאן עלינו לעשות מהם עם אחד מאוחד, עצמאי, העם היהודי-ישראלי... אנחנו רק מתחילים להקים ולבסס את המדינה שלנו. ממי אנחנו יכולים ללמוד? אין ניסיון כזה בשום מקום אחר בעולם: להשיג עצמאות, להקים מדינה וצבא ותרבות ולשון לאחר 2000 שנה, וכאילו יש מאין. וזאת תוך כדי מלחמה עקובה מדם נגד חמישה צבאות של ערבים..." (עמ' 126, וראו גם עמ' 106, 110, 115).
נראה לי שגם כאן עתליה אינה פונה על עמי (שיודע את כל אלה, כי הוא השתתף במלחמת השחרור), אלא המחבר פונה אל הקורא.
לא מדובר בפגם מאז'ורי, והספר בהחלט ראוי לקריאה ולעיון, אך ממשורר וסופר ותיק כמו יהודה גור אריה מותר לדרוש להימנע אפילו ממעידה קטנה.