המחאה החברתית, שכבר מזמן חרגה ממאבק למען דיור בר השגה בלבד, היא הצלחה גדולה, נכון לעכשיו. בתוך שבועיים השתנתה שפת הציבוריות הישראלית מן הקצה אל הקצה. בתוך שבועיים, מה שנחשב כגישת מיעוט הזוי שתקוע אי שם בשנות ה-70, היה לקונסנזוס. בתוך שבועיים, מושגים כמו מדינת רווחה וצדק חברתי יצאו מתוך הנפטלין והיו להמנון החברתי של המדינה. בתוך שבועיים, התקשורת שהובילה במשך עשרות שנים קו ניאו ליברלי מובהק בתחומי חברה וכלכלה, היתה לשופר המחאה (על אף תמיכתי במאבק, נדמה לי שהתקשורת מגזימה באובדן האבחנה בין סיקור לדעה, שהיא א"ב של תקשורת דמוקרטית הוגנת). וגם המערכת הפוליטית מאמצת את השפה החדשה. גם לממשלה ולראש הממשלה אין מנוס מהחלפת דיסקט – אם לא מתוך תובנה ושכנוע בצדקת המאבק, לפחות מתוך תובנה שללא מהפך כזה, מהפך שלטוני הוא בלתי נמנע. 
הבה נהיה כנים עם עצמנו. העם רוצה צדק חברתי? נכון, בהחלט. אבל אל נתאר מציאות מדומה, של עם שרצה צדק חברתי וממשלה שפעלה בניגוד לרצונו. האמת היא שלפני שלוש שנים, חמש שנים, עשר שנים, עשרים שנה, העם לא רצה צדק חברתי. העם התנער מרעיונות הצדק החברתי ומדינת הרווחה. העם רצה אמריקה כאן ועכשיו ואימץ את ערכיה. האמת היא שהתקשורת הובילה את הקו הזה באופן ברור וחד משמעי, וניתן לספור על אצבעות שתי הידיים את הבודדים שעמדו בפרץ והציגו אלטרנטיבה. היא עשתה זאת בתוכניות האקטואליה ובשטיפת מוח הציבור בתוכניות הריאליטי, שהרי מהי "הישרדות" אם לא שטיפת מוח של דרוויניזם חברתי חזירי? עד לאחרונה המערכת הפוליטית כולה היתה שותפה, במינונים שונים, לקו הזה, שאותו הובילו ממשלות הליכוד, העבודה וקדימה. נכון, נתניהו הוא היחיד שהציג השקפת עולם מובנית ושלמה ברוח זו, אך כל הממשלות, כל ראשי הממשלות וכל שרי האוצר תמכו בה והגשימו אותה.
בשנים האחרונות, אולי מאז משבר הקפיטליזם ב-2008, אולי מתוך נפילת אסימונים של הכרה בעוולות השיטה, החלו זרמי עומק של חשבון נפש בחברה הישראלית. והיו גורמים בחברה הישראלית, דוגמת תנועות הבוגרים של תנועות הנוער כחולות החולצה, שהיו בשטח ובדוגמה אישית הציבו אלטרנטיבה, הגשימו אותה וחינכו אליה. שיח ההתחדשות היהודית והמכינות הקדם צבאיות נטה יותר ויותר לחשיבה חברתית ולשפה של צדק וסולידריות. החיבור של תובנות אלו עם טכנולוגיות התקשורת העממית, האינטראקטיבית, הפייסבוקית, יצרו מסה קריטית שאפשרה את התופעה המדהימה הזאת, של ציבור היוצא מאדישותו ונאבק למען צדק חברתי. 
כדי שלא נגיע למצב שבו המחאה הצליחה אך החולה מת, רצוי להיזהר מאופוריה. על מובילי המאבק להיות ערים לסכנות שעלולות להפיל את המאבק ולהכשילו. אני רואה שלוש סכנות אפשריות: דעיכת המאבק, אובדן שליטה ו"פוליטיזציה".
דעיכת המאבק נראית בלתי אפשרית לנוכח התנופה האדירה, שהגיעה לשיאה במוצאי שבת האחרונה בהפגנה המקבילה בכל רחבי הארץ. מי היה מאמין ששבוע אחרי שרבבות הפגינו בכיכר, שוב יצא מספר רב עוד יותר של אנשים להפגין? מי היה מאמין, שאחרי כשבועיים וחצי, קומץ האוהלים לא התקפל אלא הולך וגדל ומתרחב? אך הדבר עלול להגיע לנקודת שיא וממנה תחילת התמסמסות ודעיכה. אם זה יקרה ללא תוצאות מרשימות, יהיה קשה מאוד לעורר גל כזה מחדש, וזו עלולה להיות החמצה היסטורית, בכייה לדורות.
כדי למנוע זאת, על ראשי המאבק להבין שמדינת רווחה וצדק חברתי הן המעטפת האידיאולוגית החזונית של המאבק, אך אין הן מטרה ברורה, בת השגה, שיכולה להביא להישגים ממשיים. על ראשי המאבק לנסח דרישות בנות השגה, להגדיר לוח זמנים ריאלי למימושן, לקבוע לעצמם קווים אדומים אליהם ניתן לסגת במו"מ, אך עליהם אי אפשר להתפשר. על ראשי המאבק להתחיל להיערך למאבק ממושך, המחייב אורך רוח וסבלנות, שיש בו מעלות ומורדות, וגם הפסקות ועצירות. רק בקולנוע "אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר." במציאות זה לא עובד.
אובדן שליטה עלול להיווצר ממצב שבו קבוצות רדיקאליות לא תאפשרנה להנהגת המאבק לנהל מו"מ, לקחת אחריות, להתפשר, לנסות להגיע להישגים ריאליים – ותחבלנה בסיכוי הזה באמצעות דמגוגיה פופוליסטית והובלת צעדים קיצוניים ומאבק אלים, מתוך רצון לדרדר את הדמוקרטיה הישראלית לאנרכיה. יש להיזהר מהגורמים הללו, להתנער מהם ולהרחיק אותם.
לא בכדי כתבתי את המילה "פוליטיזציה" במרכאות. הרי המאבק הזה הוא מאבק פוליטי, במובן הראוי והיפה של המושג. זהו מאבק ציבורי על דמותה של המדינה, על עתידה, על מדיניותה, על חלוקת משאביה – והרי זו הפוליטיקה במיטבה. הסכנה מפניה אני מתריע היא, שעל המאבק הפוליטי הזה, ישתלטו גורמים שמייצגים אג'נדה פוליטית אחרת.
בעשורים האחרונים, סוגיות החברה והכלכלה נותקו מהפוליטיקה. הפוליטיקה הישראלי נעה על ציר הוויכוח המדיני ביטחוני בסוגיות הגבולות וההתנחלויות. על הציר הזה צוירה מפת השמאל והימין בישראל. אנשי ימין חברתי מובהקים נחשבו ל"שמאלנים" בשל תמיכתם בנסיגה ולהיפך. ומלבד זאת, בעשרים השנים האחרונות המערכת הפוליטית התייצבה מאחורי הקו הניאו-ליברלי כמעט ללא סייג, והתייחסה אליו כאל מדע, או אולי מדויק יותר לומר – כאל דת.
הצלחת המחאה החברתית הנוכחית נובעת מכך שהיא נותנת ביטוי להמיית הלב של רובו המכריע של העם – ללא הבדל השקפה בסוגייה המדינית. במובן האמיתי של המושג שמאל, זהו מאבק מובהק של שמאל. אולם אם הוא ייראה כמאבק של השמאל במובן המקובל בשיח הפוליטי הישראלי, הוא יאבד תמיכה ועוצמה. כאשר בסקרים 80-90% מהציבור תומכים במאבק, ברור שחלק גדול מהם הם מצביעי ימין. אם התמיכה הרחבה הזאת תאבד, המאבק ייכשל.
טיפ קטן וחשוב לראשי המאבק – הייתי בין ראשי המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90, אחד המאבקים הציבוריים המוצלחים ביותר בתולדות המדינה. לאורך כל תקופת המאבק, הקפדנו להזכיר לעצמנו שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. ממוקדי מטרה, עשינו רק מה שבאמת שירת את המטרה, והצלחנו.
מטרת המאבק החברתי צריכה להיות השגת היעדים החברתיים ולא הפלת הממשלה. יש להיזהר מחיבוק הדוב של האופוזיציה. אופוזיציה, כל אופוזיציה, מעצם טבעה, מעוניינת להפיל את השלטון. אין אופוזיציה שלא תנצל התקוממות עממית כזאת ותנסה לתרגמו למטרותיה הפוליטיות. אילו ציפי לבני היתה היום ראש הממשלה, ביבי נתניהו היה צועד עם הרופאים והליכוד היה תופס טרמפ על המאבק, בדיוק כפי שעושה קדימה. שום מיקרוסקופ לא יזהה הבדל בין התפיסה הכלכלית-חברתית של הליכוד ולבין זו של קדימה. ואם יחול שינוי בתפיסה – יהיה זה אך ורק בזכות המאבק, והוא עשוי להיות בשתי המפלגות באותה מידה.
אגב, יש לזכור שהממשלה הנוכחית הובילה כמה מהלכים חברתיים חשובים ביותר, כמו רפורמת ששינסקי במשק הגז וקביעת שכר מינימום של 4,000 שקל. ראוי לזכור את ההישג החברתי כלכלי הגדול של ירידת האבטלה בישראל לשיא חסר תקדים. מן הראוי להיזהר משפיכת התינוק עם המים.
כבר היה לנו מנהיג שעלה לשלטון על כתפי הזקנה, אבל שכח אותה במסדרון כראש ממשלה, כיוון שהאג'נדה שלו היתה אחרת לגמרי. כבר היה לנו מנהיג פועלים שרץ לבחירות בשם חזון חברתי, אך לא יכול להתאפק כשהציעו לו את העוצמה והיוקרה של תפקיד שר הביטחון. לכן, המטרה של המאבק צריכה להיות השפעה על הממשלה המכהנת, כל עוד היא מכהנת, ועליה להימשך גם מול הממשלה הבאה, כל ממשלה שתבחר, עד שהמטרות יושגו.
המאבק חייב להתנער מאנשי השמאל הרדיקאלי התופסים עליו טרמפ. אין ספק, שרוב מניינם ובניינם של מאות אלפי השותפים למאבק, הם ציונים פטריוטים נאמנים, הנאבקים למען חוסנה של מדינת ישראל ותיקון החברה הישראלית. אם יש בתוך ההנהגה גורמים אנרכיסטיים, גורמים רדיקאליים אנטי ציוניים, קיים ניגוד אינטרסים מובהק בינם לבין מי שהם כביכול מייצגים. מן הראוי לבעוט אותם החוצה, גם אם הם היו בין מחוללי המאבק.
כאשר אני קורא שונא ישראל פנאטי כמו יצחק לאור מגייס את המאבק לניגוח הציונות ומדינת ישראל, ואת גדעון לוי מנסה לספח את המאבק לחד"ש – ברור לי שהנאבקים טרם עשו את הדרוש כדי לבדל עצמם מן הטרמפיסטים הללו, ועליהם לעשות זאת לאלתר.
כדי שהמאבק החשוב הזה יצליח, עליו להצמיח מנהיגות נחושה אך אחראית, שתוכל לשאת ולתת עם הממשלה על פתרונות אמת ולהנהיג מאבק אחראי, שיוכל לחולל שינוי אמיתי בחברה הישראלית.
 
2. עם הגב לעם
כחבר ברשימת התפוצה ובפייסבוק של אהרון רול, אני מכותב מאז ראשית המחאה החברתית למאמרים המציגים תיאוריית קונספירציה על כך שהמאבק הוא קשר להפלת השלטון, שברק אובמה רקח עם ציפי לבני (בלשונו: ציפק'ה שפיצר) ושמעון פרס (בלשונו: שימון פרסקי), במימון הקרן החדשה, תוך שימוש בצבא משתמטים ומסוממים שמבצעים את הפעילות, בסיוע אידיוטים שימושיים המשרתים אותם.
טוב, התיאוריה הזו באמת קיצונית, אבל רבים מכותבי המחנה המוגדר ימני כותבים נגד המאבק, שהינו מאבק "פוליטי", "שמאלני", "אנרכיסטי", "חתרני" וכן הלאה וכן הלאה. קלמן ליבסקינד הגדיר אותו כמאבק של 600 איש עם המון חשיפה תקשורתית, בגיליון ערב שבת, שבמוצאיה רבבות גדשו את הכיכר וסביבותיה. ואכן, מעטים מאוד מהאנשים המזוהים עם הימין הישראלי ובעיקר עם המחנה הדתי לאומי, שותפים למאבק.
אכן, המאבק הזה פוליטי. כל מאבק ציבורי, העוסק בפני החברה הישראלית, בדמותה, בעתידה, במדיניותה, בחלוקת משאביה, הוא מאבק פוליטי בהגדרה. אכן, המאבק הזה הוא שמאלי, במובן האמיתי של שמאל וימין – ערכים של צדק חברתי, סולידריות ושוויון מול ערכים ניאו ליברליים שמרניים של הפרטה, פערים כלכליים וחברתיים, אגואיזם חברתי ומאבק הישרדות בג'ונגל.
אבל המאבק הזה אינו פוליטי ואינו שמאלי, במובן המקובל בשיח הפוליטי בישראל, הנע על ציר מדיני ביטחוני, שבו הימין מוגדר על פי תמיכתו בשלמות הארץ, בהתנחלות ובגישה ביטחונית ניצית והשמאל על פי תמיכתו בחלוקת הארץ, בנסיגה, בהתנגדות להתנחלות וביוניות ביטחונית. הרי ברור ש-150,000 המפגינים מבטאים את מגוון הדעות בחברה הישראלית. הרי כאשר 80-90% מהציבור תומך במאבק, על פי הסקרים, אותם סקרים שבהם יש רוב לימין בסוגיות הביטחוניות מדיניות, ברור שהמאבק אינו של פלג פוליטי בעם, אלא הוא המאבק של העם.
יש דבר אחד שעלול לדחוף את המאבק להיות מאבק ה"שמאל", במובן הפוליטי המקובל בישראל – ניכור של ה"ימין" ממנו. אם הציונות הדתית, שכל תולדותיה דגלה בצדק חברתי ומעולם לא דגלה בגישות של ימין כלכלי חברתי, תפנה עורף למאבק, היא תפקיר אותו ליריביה. אבל כיוון שזהו מאבק של העם, באמת ובתמים, העמדה הזאת היא "עם הגב לעם", בפרפראזה על שירו של מאיר אריאל.
הגישה הזאת שלילית מבחינה ערכית ומוסרית, וטעות פטאלית מבחינה פוליטית. יותר משהמאבק הוא פוליטי, במובן השלילי של המילה, אי ההצטרפות אליו היא פוליטית. כיוון שזו הפניית עורף למחאה צודקת, אך ורק מתוך נאמנות פוליטית לנתניהו ולממשלתו.
השבת, שבת חזון, נקרא את חזון ישעיהו בן אמוץ. לא בכדי הפטרה זו חוברה לתשעה באב – היא נועדה להתריע מפני עוולות חברתיות, שעלולות להוביל לחורבן הבית. זעקתו של הנביא ישעיהו, נשמעת היום מפי המוני המפגינים, כאזהרה מפני חורבן הבית השלישי.
טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ.
יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. {ס}
יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.
 יט אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.
כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. {פ}
כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים.
כב כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם.
כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. {ס}
כד לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי.
כה וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ.
 כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה.
כז צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
 
3. גב לפריפריה
"לכו לפריפריה!" מטיפים כותבי מאמרים למובילי המאבק לדיור בר השגה.
קל לי להזדהות עם הקריאה הזו ביום שחרורי מצה"ל עליתי לפריפריה של הפריפריה, לקיבוץ צעיר וקטן בגולן, מתוך אמונה יוקדת שזו המשימה הציונית החשובה ביותר. אמונה זו יוקדת בי באותה מידה גם היום, בחלוף 27 שנים.
אולם למטיפים למפגינים המוחים, אני מציע לערוך ביקור במאהל המחאה בכיכר צה"ל בקריית שמונה, לשוחח עם הסטודנטים. מסתבר שקשיי הקיום לצעירים ולסטודנטים בקריית שמונה ובאצבע הגליל אינם מעודדים, אם לנקוט לשון המעטה, את הצעירים לעלות לפריפריה. דברים דומים הם ישמעו אם יבקרו במאהלים בבאר שבע, בקריית גת ובירוחם.
בתוכנית שהציג ראש הממשלה הוא הציג שורה של פתרונות, חלקיים מדי, וכולם במרכז. שום פתרון לגליל ולנגב.
ובעיצומה של המחאה החברתית, הנובעת מהתוצאות ההרסניות של המדיניות התאצ'ריסטית, שאמנם כל הממשלות בעשורים האחרונים היו שותפות לה, אך נתניהו הוא האידיאולוג המובהק שלה, הוסיף ראש הממשלה עוד קיסם למדורה, בהחלטתו לפתוח ליבוא את שוק החלב. במקום לערוך חשבון נפש, לבחון את דרכו ולהבין את הצורך במדיניות אחרת, מדיניות רווחה, מבצע נתניהו עוד מאותו דבר, ובמקרה זה מפנה את גבו לפריפריה. משמעות ההחלטה עלולה להיות שבירת מטה לחמם של מאות משפחות בגליל ובנגב, בערבה ובגולן.
התחרות החופשית אמורה להיטיב עם הצרכן – לשפר את איכות המוצר ולהוזיל אותו. אולם באשר לטיב המוצר, אין כל מחלוקת שמשק החלב הישראלי הוא מהמובילים, מהטובים ומהמשובחים בעולם, באיכותו. ובאשר למחיר – אכן, יש להוזיל את מחיר מוצרי החלב, אך לא זו הדרך.
העלות הגבוהה של מוצרי החלב אינה באשמת הרפתנים, אלא בראש ובראשונה באשמת רשתות השיווק המפקיעות מחירים כדי למקסם את רווחיהן ובמידה פחותה זו גם אשמת המחלבות. במקום התערבות רגולטורית במקור הבעייה, באמצעות החזרת הפיקוח על מחירי המוצר, החלטת הממשלה פוגעת בחקלאים ומעמידה אותם לתחרות בלתי אפשרית עם עמיתיהם באירופה, שמדינותיהם מעודדות ומסבסדות אותם באופן משמעותי. במקום לסייע לחקלאות ולחקלאים, מבכרת הממשלה את הפופוליזם הקפיטליסטי, ואת הסיסמאות השחוקות על התחרות כפתרון לכל תחלואינו.
ציבור החקלאים מגשים את הציונות במיטבה, מיישב את גבולות הארץ, מקיים נוכחות ציונית באזורים שכמעט נשמטים מידינו; בני ההתיישבות משרתים בהמוניהם ביחידות הטובות ביותר בצה"ל, אזרחים נאמנים, מלח הארץ – פשוטו כמשמעו. ודווקא בציבור הזה פוגעת הממשלה באופן כה חמור, בהחלטתה השגויה.
למען ההגינות, יש לציין שממשלת נתניהו אחראית גם לכמה פעולות חיוביות לטובת הפריפריה, כמו שיפור משמעותי ביותר בתשתית הכבישים והקמת בית הספר לרפואה בצפת. אולם הפגיעה הקשה ברפתנים, היא מזיקה ומיותרת; היא מכה כואבת להתיישבות הציונית בגליל ובנגב.
 
4. שנאת אנשים אחים
תגובה לעמוס עוז: "אנשים אחים אנחנו"
כשראיתי את כותרת מאמרו של עמוס עוז, שהתנוסס בראש העמוד הראשון של "הארץ" [2.8.11] – "אנשים אחים אנחנו", התמלאתי התרגשות. הנה, עמוס עוז, חשבתי, קורא לנו להתעלות מעל מחלוקות העבר ולהתלכד למאבק משותף למען דמותה של מדינת ישראל, כמדינת רווחה. ייחלתי לכך שהוא יצהיר, שחרף חילוקי הדעות בתוכנו בשאלת מיקום גבולותיה של המדינה, אנשים אחים אנחנו ונשתף פעולה במאבק על תוכנה, כמדינה המבוססת על צדק חברתי.
לאכזבתי, תחת הכותרת רוויית האחווה ואהבת ישראל, הופיעה מאמר נאצה והסתה פרועה נגד שני מגזרים גדולים בציבור הישראלי – המתנחלים והחרדים. הם האשמים במצב החברתי. הכו במתנחלים ובחרדים והצלתם את ישראל.
ציבור המתנחלים ביהודה ושומרון מונה כ-300,000 איש. אם להוסיף לכך את תושבי השכונות במזרח ירושלים, המספר יותר מכפול. מדובר באזרחים נאמנים, שומרי חוק (למעט שוליים מטורפים וקיצונים, שהם האויבים הגדולים ביותר של מפעל ההתיישבות ביש"ע), עובדים, יצרנים, משלמים מיסים, משרתים במילואים. מדובר באזרחים הנמצאים בעשירונים הגבוהים של התרומה והשירות למדינת ישראל ולחברה הישראלית. אין ספק שתרומתם לכלכלת ישראל גדולה הרבה יותר מכל העלויות של הקמת היישובים.
יתר על כן, אלמלא חיו אותם אנשים ביהודה ושומרון, הם היו חיים במקום אחר, בעלות לא פחותה.
לעומת זאת, עלות עקירת ההתנחלויות ויישובן מחדש של תושביהן, היא אסטרונומית, והיא עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לכלכלת ישראל ולבטח לא להשאיר ולו אגורה אחת לרפורמות החברתיות ולתחיית מדינת הרווחה.
עמדתו האידיאולוגית של עמוס עוז נגד ההתנחלות לגיטימית. לא לגיטימי השקר הדמגוגי והפופוליסטי של האשמת המתנחלים בצרותיה הכלכליות של ישראל.
"אנשים אחים אנחנו," מתבטא עמוס עוז בלשונו של אברהם אבינו, ומטיל רפש במאות אלפים מאחיו. אכן, אנשים אחים אנחנו, וכה חבל שיחסו של עוז למאות אלפים מאחיו, הוא יחס של שנאת חינם.