בעקבות רב-שיח בהנחיית בן-עמי פיינגולד בבית הסופר בתל-אביב (21.6.1992) פירסמתי מאמר ב"מאזנים" (אוגוסט 1992, עמ' 61-60) בשם "ספרות, דת ופוליטיקה". בבסיס המאמר ניצבה הנחה שבלוז הכתיבה הספרותית מצוי הדחף הבלתי ניתן לריסון לחשוף תהומות אמת, ואילו בלוז העשייה הדתית והפוליטית מצוי הצורך הבלתי ניתן לריסון לכסות על שקרים.

אדלג כאן על השקרים הפוליטיים ואזכיר כאן רק את שקרי הדת: קיומו של אל בורא עולם, מפעילו ומשגיח עליו הוא פרי הדמיון האנושי. אין הרי כל אפשרות מדעית או הגיונית לאשש את קיומו של האל. אדרבה עובדות החיים מוכיחות שמדובר בעורבא פרח: העולם לא נברא, בוודאי לא בשישה ימים, ואין שום ראייה לצדק האלוהי המובטח – אנשים נספים ברעידות אדמה, בצונאמי, במלחמות במחלות ובתאונות ללא שום קשר להתנהגותם הדתית. אבל כתבי הקודש מלאים בניסים ונפלאות "המאמתים" את התערבותו של האל. כיוון שעובדות החיים מכחישות את הטענות של מעצבי האמונה – הם ממציאים קורות היסטוריות "משופצות" – וזה ממש פועל אצל האדם המיתי, כאשר טרם נוסד התיעוד ההיסטורי. כאשר המלכים החלו לתעד את קורותיהם – פתאום "הצדק האלוהי" מקרטע, ואז מעצבי האמונה יוצרים שקרים נוספים: הצדק יופיע אחרי המוות – תהיה תחיית המתים, יהיה משפט נשמות, תהיה הישארות הנפש וכד'. המאמין משכנע את עצמו שלא מדובר בשקרים, והוא מוכן לכוף את ראשו ולמלא מצוות אבסורדיות כדי לזכות באותו גמול שמעצבי האמונה מבטיחים.

ואז כתבתי פסקה כדלקמן: "אני מכיר רק מאמין אחד הרואה בקיום חובת האדם כלפי האל את כל האמונה כולה, ועוד מדגיש כי החובה הזאת מקורה בהכרעה אנושית, והוא כמובן ישעיהו ליבוביץ', שהוא אוניקיום בעניין הזה. שאר המאמינים מאמינים במקור על-טבעי למצוות ובהבטחות האל כלפי האדם, הבטחות שאמורות להתממש בבוא הזמן... הדת יודעת להסביר איך נברא העולם, מדוע גלה עם ישראל מארצו, באיזה תנאי הוא ישוב אליה, מדוע נכחד שליש מהעם במלחמת העולם השנייה, כיצד הקמת ישיבות תבטיח את ביטחון ישראל בארצו – דברים שאינם מתיישבים עם השכל הישר."

הפיסקה הזו הקפיצה את ישעיהו ליבוביץ', והוא שלח את תגובתו ל"מאזנים" (ספטמבר-אוקטמבר 1992, ע' 17). אני מביא חלק מדבריו כלשונם:

"משה גרנות משתדל (שוב בתמימות או בהיתממות) להסביר את התופעה של ההכרעה הדתית של המאמינים – שאינה מובנת לו כלל – על ידי העמדתה על אמונה בהישארות הנפש, בעולם הבא וכד', ועל כל פנים בהבטחה אלוהית. אין הוא שם לב לעובדה (או מתעלם ממנה בכוונה) שלא בתורה ולא בנביאים, ולא ב"שמונה-עשרה" (שהיא עבודת ה' היום-יומית של היהודי המאמין), ולא ב"נעילה" של יום הכיפורים (שהיא הביטוי העילאי של מודעות האדם למעמדו לפני האל) אין זכר ואין רמז להישארות הנפש או לעולם הבא. משה גרנות מזהה בזדון את האמונה הדתית עם פולקלור דתי. ואשר ל"הבטחה האלוהית" – משה גרנות אינו מכיר (ואילו הכיר לא היה מסוגל להבין) את ההערה העמוקה של התוספות (דווקא מקור "תלמודי-רבני"!): אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות" וד"ל.

"אם משה גרנות מציג אותי כאוניקום בעניין זה (האמונה) – הוא מעיד על עצמו שאינו מכיר כלל את המושג תורה לשמה, שממנה מתגלגלים המושגים של האמונה לשמה ושל קיום המצוות לשמן, שהם כאלפיים שנה מן התכנים המרכזיים של עולם ההגות האמונית ביהדות".

"יופיטר, אתה כועס? סימן שאינך צודק!"

"מאזנים" נתנו לי את זכות התגובה, וכך כתבתי ("מאזנים", נובמבר 1992, עמ' 63):

ישעיהו ליבוביץ' מאשים אותי בהיתממות, בחוסר הבנה ואף בזדון לב באשר להבחנתי את גישתו אל אמונת ישראל בכלל, ואל אמונתו בפרט. מאחר שקראתי את כל כתביו של ליבוביץ' בתחום האמונות והדעות – אני מתיימר לא רק להבין את אשר הוא כתב, אלא אף לציין כי כעסו עליי נובע מכך שגיליתי במאמרי על "ספרות, דת ופוליטיקה" את האמת המרה על אמונתו של ליבוביץ', והיא אשר הכעיסה אותו עד כדי שיגדפני. האמת היא שהוא אוניקום בצורת אמונתו.

קראתי, כאמור, את כל כתביו, ולא מצאתי בהם אף איזכור של מאמין שהוא יכול לסמוך על השקפת עולמו האמונית (לאמור, שהוא מאמין במובהק "לשמה"), חוץ מהרמב"ם, "המאמין הגדול" (שגם הוא, למגינת ליבו של ליבוביץ', מכליל את המשיח ביסודות האמונה ואף קובע תאריך לגאולה, ולא רק זאת, אלא – שומו שמיים! – הוא מבאר ב-20 פרקים מ"מורה נבוכים" את מצוות התורה ביאור רציונליסטי מתוך אוריינטציה תועלתית!) – וחוץ מר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל "משך חוכמה"; מאמינים כמו ר' יהודה הלוי (ב"הכוזרי"), המקובלים והחסידים, מהר"ל והרב קוק קרובים בעיניו יותר לאלילות מאשר לאמונה "לשמה".

ליבוביץ' אינו מחדש לי דבר בכך שהוא מזכיר כי התורה והנביאים אינם מבטיחים עולם הבא. זה אמנם נכון (ועל כך כתבתי בפירוט בספרי "המוות והנצח", תשל"ז), אך התורה מבטיחה שכר ועונש בעולם הזה והשגחה צמודה לעם ישראל בכלל, ולמאמינים כפרטים, בתוכם אף לאברהם ואיוב. ליבוביץ' מצטט מה שנוח לו, אך הוא מתעלם מן השכר שהובטח וניתן לפי הכתובים הן לאברהם והן לאיוב כשכר על עמידתם בניסיון... וכי צריך אני להזכיר לישעיהו ליבוביץ' את הברכה והקללה בספר ויקרא ובספר דברים, ואת כל תורת הגמול האבסורדית שבמקרא, שאיננה מצביעה דווקא על "אמונה לשמה".

ובאשר למקורות האמונה שאחרי המקרא, הרי אלה כבולים להאמין בשכר ועונש בעולם הזה ובגאולה לעתיד לבוא. ליבוביץ' חשב מן הסתם שאני כאתיאיסט מנוע מלקרוא את הכתוב בסנהדרין (צ' ע"א), שם מצוין מפורשות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה..."

ובתפילת "שמונה עשרה" כתוב לאמור: "אתה גיבור לעולם אדוני מחיה מתים אתה רב להושיע... ונאמן אתה להחיות מתים. ברוך אתה ה' מחיה המתים."

האם אני מזהה את האמונה הדתית בזדון ליבי עם "פולקלור דתי", או שהוא טבוע בכל מקור ממקורות הדת? ובאשר לעבודת יום הכיפורים, המסתיימת בהכרזה האדירה "ה' הוא האלוהים" – הרי מקורה של הכרזה זאת במלכים א' י"ח 39, שם מכריז אותה העם לאחר שאליהו הצליח "לשכנע" את האל בתפילתו להוריד אש מן השמיים על העולה ועל המים ששפך עליה, כלומר, לאחר שאליהו דרש מהקב"ה לשמש פונקציה למאוויי האדם.

ובכן, אני הוא זה שמוצא עיקר בפולקלור, או שמא ליבוביץ' מאמין באמת באמונה מיוחדת שאין לה בסיס במקורות ישראל, חוץ מאשר ברסיסי פסוקים, וגם זאת לאחר מדרש המשנה את הכתוב.

בעקבות העימות הזה כתבתי את הספר "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'" (מודן, 1993), בו אני מתעמת עם מכלול משנתו. אני מניח שהתכוון להגיב על הספר, אלא שזמן מועט אחר כך הלך לעולמו (ב-18.8.1993). הקורא המעוניין ימצא את מאמרי הפולמוס במלואם בנספח לספר הנ"ל.