שָנִים רַבּוֹת סָבַל הָעָם הַזֶּה מִמְּמֻנִּים-מִטַּעַם-
עַצְמָם-בִּלְבַד עַל יִצּוּגוֹ בְּבִטְחָתָם הַשַּחְצָנִית
כִּי הֵם יוֹדְעִים כָּאן טוֹב מִמֶּנּוּ מָה נָחוּץ לוֹ בִּימֵי זַעַם
שֶל אַבְטָלָה וְשֶל מַחְסוֹר וְקֶרֶן-סַעַד קַמְצָנִית.
 
וּכְמוֹ שִבְרוֹ שֶל כָּל חֲלוֹם וּבוּעָתָם הַמִּתְפּוֹצֶצֶת
שֶל תַּסְמִינֵי פִּגּוּר מֶנְטָאלִי שֶיִּחֵס לוֹ הַמִּמְסָד
תָּמִיד הֻבְרַר כִּי מָה שֶטּוֹב לוֹ לְדִידָם הָיָה בְּעֶצֶם
רַק מָה שֶטּוֹב לָהֶם וְלֹא לַפְרָאיֶר שֶיָּצָא מֻפְסָד.
 
מִי לֹא דִבֵּר בְּשֵם הָעָם הַזֶּה גַם בְּלִי שוּם יִפּוּי-כּוֹחַ
מֵהֲמוֹנָיו שֶנֶּחְשְבוּ בְּעֵינֵיהֶם שֶל שַלִּיטָיו
לִלְקוּיֵי-כֹּשֶר-הַדִּבּוּר – עַד שֶאֻלְּצוּ מוֹשְלָיו לִפְקֹחַ
אֶת עֵינֵיהֶם וְלִכְרֹת אֹזֶן לְקוֹלוֹ וּתְבִיעוֹתָיו?
 
מִי לֹא דִבֵּר בְּשְמוֹ שָנִים עַל כָּל בִּימָה רָמָה, פּוֹלִיטִית
וְדֶרֶךְ כָּל פִּיַּת רַמְקוֹל מַגְבִּיר-הֵדִים וְרַעֲנָן?
וְאֵיזֶה סְפִּיקֶר לֹא בָּגַד בּוֹ בַּשָּעָה הַהִיא, הַקְּרִיטִית
בָּהּ נֶחְשְׂפָה סוֹפְסוֹף הַתְּהוֹם בֵּין הַבְטָחוֹת וְקִיּוּמָן?
 
וּמִי לֹא שָׂם לִבּוֹ לְכָךְ שֶבְּשָעָה שֶמִּמְסָדֵנוּ
שָב וְהִכְרִיז בְּכָל מִלְחֶמֶת גּוֹג, מָגוֹג וְדֵמָגוֹג
כִּי יֵש לָנוּ פֹּה עַם חָכָם (אִם הוּא מַצְבִּיעַ בַּעֲדֵנוּ)
שָׂשִׂים רָאשָיו עַל סִכְלוּתוֹ וְלֹא פּוֹסְקִים עַל כָּךְ לַחְגֹּג
בַּעֲשִׂיַּת פְּלַסְתֵּר שֶל כָּל מָה שֶהִבְטִיחוּ לוֹ בְּשֶפַע
בְּהַמְחָאוֹת מִלּוּלִיּוֹת חַסְרוֹת כִּסּוּי, שֶלַּקַּלְפֵּי
מָשְכוּ אוֹתוֹ תָמִיד בָּאַף עַד שֶהִכִּישוּ בּוֹ כְּצֶפַע
לְמָחֳרָת יוֹם הַבְּחִירוֹת בִּבְּלוֹף כִּזְבֵי נוֹאֵם קַל-פֶּה?
 
וְאַף עַל פִּי שֶתַּחְמָנִיפּוּלָטוֹרִים עַקְרוּטִים אֵלֶּה
צְרִיכִים הָיוּ מִזְּמַן לָדַעַת כִּי נִתָּן לִזְרוֹת כָּאן צְרוֹר
שֶל חוֹל שָנִים רַבּוֹת אֶל תּוֹךְ עֵינֵי אֶחָד מֵחַכְמֵי חֶלֶם
וּזְמַן קָצָר בְּעֵינֵיהֶם שֶל שְלַל נָאִיבִים לְאֵין סְפוֹר
אֲבָל פָּשוּט מִן הַנִּמְנָע הוּא לַעֲבֹד פֹּה בָּעֵינַיִם
לְאֹרֶךְ זְמַן עַל עַם שָלֵם – הֵם נִדְהָמִים לְהִוָּכַח
דַּוְקָא כַּיּוֹם, כְּשֶמְּחָאַת הַהֲמוֹנִים גּוֹאָה כִּפְלַיִם
מִשֶּצִּפּוּ לָהּ הֵם עַצְמָם, כִּי גַל הַזַּעַם לֹא שָכַךְ.
 
וְכִי הָעָם הַזֶּה שֶקָּץ בְּמִין מִמְשָל שֶיֵּש לוֹ וֶתֶק
בְּנִכּוּסָן שֶל כָּל טוֹבוֹת-הַהוֹנָאָה בָּהֶן סֻמַּם
וּבָן הוֹנָה צִבּוּר מִמֶּנּוּ הוּא שָנִים רַבּוֹת בְּנֶתֶק
(כִּי מְשָרְתֵי-צִבּוּר כָּאֵלֶּה מְשָרְתִים רַק אֶת עַצְמָם)
סוֹפְסוֹף יוֹדֵעַ טוֹב מְאֹד מָה הוּא צָרִיךְ וּמָה נִמְאַס לוֹ
וְהוּא רָהוּט וְאָסֶרְטִיבִי וּמֵיטִיב לְהִתְבַּטֵּא
מֻשְחָז יוֹתֵר וְעַז יוֹתֵר מִן הַגּוֹזְרִים גְּזֵרוֹת-חָמָס לוֹ
וּמִתְנַכְּלִים לְמִחְיָתוֹ בְּשוֹט הַיֹּקֶר הַבּוֹטֶה.
 
וְכָל אֶזְרָח הַמְּיַחֵל בִּשְעַת מִבְחָן וְהַכְרָעָה זוֹ
לִשְלוֹם אֻמָּה זוֹ שֶבָּנֶיהָ יִתְקַיְּמוּ בָּהּ בְּכָבוֹד
מַחְזִיק הַפַּעַם אֶצְבָּעוֹת לְנִצְחוֹנָהּ שֶל מְחָאָה זוֹ
שֶסּוֹף כָּל סוֹף יָצְאָה בְּאֹמֶץ לָרְחוֹבוֹת –  וּבִרְבָבוֹת.
 
זִקְנֵי תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה שֶמִּזְמַנָּם עַד כָּאן קוֹרֵן נֵר
שֶל אִידֵאַל חֶבְרָה צוֹדֶקֶת מְסַפְּרִים הָיוּ כֵּיצַד
בַּאֲסֵפַת נִבְחָרֵיהֶם הִסָּה יוֹשֵב-הָרֹאש אֶת בְּרֶנֶר:
"אֵין לְךָ זְכוּת-דִּבּוּר, חָבֵר!" וּבְּרֶנֶר, שֶפְּתִילוֹ נִצַּת
לֹא בִּזְבֵּז רֶגַע מְיֻּתָר וְתֶכֶף מִמְּקוֹמוֹ נִתַּר
וְנֹכַח כָּל הָאֲסֵפָה שֶנִּשְתַּתְּקָה
פָּלַט מִסְּבַךְ פַּרְעוֹת זְקָנוֹ
אֶת תְּשוּבָתוֹ עַל עֶלְבּוֹנוֹ:
"אֵין זְכוּת-דִּבּוּר אַךְ יֵש לִי זְכוּת הַזְּעָקָה!!!"
 
וְאֶת הַזְּכוּת הַזֹּאת הַפַּעַם מְמַמֶּשֶת
מְחָאָתוֹ שֶל עַם שָלֵם אוֹתוֹ הִפְקִיר
שִוְיוֹן-נַפְשָהּ הַקַּר שֶל מֶמְשָלָה חֵרֶשֶת
שֶלֹּא קָרְאָה אֶת קוֹד הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר.
 
אהוד: אני מאמין בדמוקרטיה שלנו ולא רואה אותה מושחתת. אני לא הייתי מגייס את ברנר לקרנבל ההיסטריה הציבורית שהציתו הישראלים המפונקים משדרות רוטשילד. אף פעם לא היה כאן גן עדן, וגם לא יהיה. את זה דווקא ברנר הבין. אבל הוא היה משתגע מרוב חדווה ולא מאמין למראה עיניו אילו ראה את הישגיה של החברה והתרבות הישראלית בימינו לעומת מאי 1921, לפני 90 שנה!