לפני כשלוש שנים, כשאהוד אולמרט ניסה למסור את הגולן לרודן הסורי באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן, נערכנו בוועד יישובי הגולן למאבק חדש (שלמרבה השמחה לא היה בו צורך, לנוכח כישלון המהלך). האמירה המרכזית בדיוני ההיערכות שלנו, הייתה שעלינו להימנע מהיערכות למלחמה שעברה, ושאין דין שלהי העשור הראשון של המאה ה-21 כדין ראשית שנות התשעים של המאה שעברה, ומה שהיה טוב אז, אינו בהכרח טוב היום.
תובנה אחת אודות השינוי באופי המאבק, היתה המקום המרכזי של טכנולוגיות האינטרנט החדישות ובראשן הרשתות החברתיות – הפייסבוק, הטוויטר וכו', שכה סייעו זמן קצר קודם לכן לאובמה לנצח בבחירות בארה"ב. ואכן, אנו נוכחים היום, הן בנעשה במדינות ערב ובוודאי במחאה החברתית בישראל, עד כמה מקומה של הטכנולוגיה הזאת מרכזי בהנעת מהלכים בימינו, ועד כמה אי אפשר להצליח בלעדיה.
התובנה השנייה היתה, שתם עידן ההפגנות. בניגוד לשנות ה-90 לא נוכל להוציא היום את ההמונים לרחובות. עידן ההפגנות חלף מן העולם. המקסימום שהאנשים עושים הוא ללחוץ like בפייסבוק. וכאן, כפי שאנו נוכחים, טעינו בגדול. המונים ישנים באוהלים בכל רחבי הארץ כבר חודש. הפגנות ענק אדירות שבוע אחר שבוע. מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות. וליבת הציבור המפגין היא בדיוק מי שהיו בעינינו סמל האדישות והאסקפיזם; אנשי החלום היאפי, נוסח הסדרה "בורגנים", שהדבר האחרון המעניין אותם הוא ענייני הציבור.
והנה, אותם אנשים קמו מרבצם מול הטלוויזיה וצג המחשב – ומובילים מאבק חברתי חסר תקדים, מאבק למען צדק חברתי, חידוש ערכי הסולידריות החברתית ותחייתה של מדינת הרווחה. פתאום, פרץ של אכפתיות, של מסירות, של נכונות למאבק על פניה של החברה הישראלית, מאבק על עתיד המדינה.
"העם דורש" קוראים מי שנטינו לראות בהם כמי שמתנערים מן המושג "עם", מתוך בוז לכל קולקטיב ובחירה בדת האינדיבידואליזם הקיצוני, האגואיסטי. אין ספק, שנוצרה מהפכה תודעתית של ממש בחברה הישראלית בתוך חודש. זרמים שרחשו בשנים האחרונות מתחת לפני השטח התפרצו, והציבור הישראלי מזדהה ומצטרף. פתאום האינדיבידואלים הללו היו לציבור, היו לעם.
היטיב שלמה ארצי בבחירת השיר הראשון ששר בהפגנת ההמונים בת"א – "שיר בבוקר בבוקר", הנפתח במילים "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת." אמיר גלבוע כתב את השיר בימיה הראשונים של המדינה. גלבוע, ששירת בבריגדה היהודית במלחמת העולם השניה וחזר מזועזע מהמפגש עם ניצולי השואה, ראה לנגד עיניו איך חלום שנראה בלתי אפשרי מתגשם לנגד עיניו, תקומה של עם. "ורואה כי חזר האביב כמו הוריק שוב אילן מן השלכת."
מי שפקד את האוהלים והינו שותף במאבק, אינו יכול שלא לחוש את האנרגיות האדירות של אנשים שקמו בבוקר ומרגישים שהם עם ומתחילים ללכת.
 
אני קשור למאהל המחאה בקריית שמונה, אותו מובילים הסטודנטים במכללת תל-חי, בה אני עובד. מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, אותו אני מנהל, מלווה את המאהל בפעילות של תוכן יהודי. מידי ליל שבת אנו עורכים קבלת שבת קהילתית במאהל. בליל תשעה באב, ערכנו במאהל מפגש של שיח, הידברות ולמידה, שהחל בשעות הערב המוקדמות ונמשך אל תוך הלילה. מאות אנשים, מרביתם צעירים, נטלו חלק בהתכנסות הזאת – קהל מעורב של חילונים, דתיים (בכל קוטר אפשרי של הכיפה) ומסורתיים, סטודנטים מן המכללה, תושבי קריית שמונה וחברי קיבוצים מן הסביבה. רוב המשתתפים היו צעירים, אך היו גם מבוגרים ובני נוער (רובם חברי סניף "בני עקיבא" בק"ש).
הסתובבתי בין קבוצות הדיון, ישבתי איתם ולא יכולתי שלא להתפעל מעומקו של הדיון, סביב נושא הערב: "ישראל ערבים זה בזה"; שיחות על צדק חברתי, על מה שבין צדק לצדקה, על שנאת חינם ואהבת חינם, על מה שהוביל לחורבן הבית הראשון והבית השני ומה הלקח שעלינו להפיק כדי להבטיח את קיומו של הבית השלישי.
בעבור חלק ניכר מן המתדיינים, הייתה זו הפעם הראשונה בחייהם שהם מציינים את תשעה באב. יתכן שרוב המשתתפים שמעו לראשונה בחייהם את מגילת איכה, שהערב נפתח בקריאתה. כמה מן המשתתפים, שוכני האוהלים, הכריזו שהם צמים השנה בתשעה באב, לראשונה בחייהם. כה מגוחכת בעיניי האמירה אודות המחאה המובלת בידי "אנארכיסטים" ו"שמאל רדיקאלי". יש גם כאלה, אך מי שנוכח במאהלים, יודע עד כמה הם חסרי השפעה. כמו בקריית שמונה, כך גם בכל המאהלים נערכות קבלות שבת, נערכו אירועי שיח, חשיבה וחשבון נפש לאומי וחברתי בתשעה באב. גם מהבחינה הזאת – פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם; העם, עליו נאמר "מה טובו אוהליך יעקב".
 
גישתי למאבק החברתי קצת אמביוולנטית. מצד אחד, אני תומך במאבק הזה בכל ליבי. אני הטפתי, גם בטור זה, למדינת רווחה ולצדק חברתי גם כאשר אמירה זו היתה נגד הזרם, לעומתית לרוח התקופה. אני מאושר לראות איך לפתע הכמיהה הזאת, היתה לכמיהת רוב העם, ואיך העמדה השולית הזאת היתה למיינסטרים הישראלי.
מה שמפריע לי במאבק, כפי שהוא מצטייר עד כה, הוא שיח הזכויות הדומיננטי בו. שיח הזכויות, שהוא לב לבו של השיח הליברלי, מתמקד בדרישה לקבל זכויות. אותן זכויות – זכויות האדם והאזרח, הזכויות החברתיות, חשובות מאוד ואני מזדהה עם הדרישה לממש אותן. אולם אין להסתפק בדרישה הזאת.
השיח היהודי הוא שיח של חובות. הוא דן בחובתו של הכלל כלפי הפרט, אך גם בחובתו של הפרט כלפי החברה, כלפי הזולת, כלפי משפחתו וכלפי עצמו. צדק חברתי אינו מתבטא רק בזכויות, אלא גם בחובות – במה שנתבע מכל אחד ואחד מאיתנו, במה שכל אחד מאיתנו תובע מעצמו.
"העם דורש צדק חברתי" – אך תמונה על פיה העם דרש צדק חברתי והממשלות לא נענו לו היא שקרית. רוח אהבת הממון וסולם הערכים שבראשו ערך הדולר, לא היה מונופול של הממשלות, אלא הוא היה השיח הדומיננטי בחברה כולה, הוא היה לב התרבות הישראלית ובעיקר – לב התקשורת הישראלית. היום, כשהתקשורת נותנת רוח גבית למאבק החברתי, אין לשכוח שהיא נשאה את בשורת האמריקנזאציה של החברה הישראלית, היא הוליכה את החלום היאפי, היא ניהלה את השיח הכלכלי שהתנבא בסגנון אחד כמעט ללא פתחון פה לכל גישה שסתרה את "האמת הכלכלית המדעית". באמצעות תוניות ריאליטי כמו "הישרדות" ו"האח הגדול" התקשורת שטפה לנו את המוח עם הרעיון שהעולם הוא ג'ונגל, ותפקיד כל אחד מאיתנו ללחום את מלחמת הישרדותו, באמצעות דריכה על זולתו. אך לא רק התקשורת אשמה – מי שקובע את הרייטינג הוא ציבור הצופים, שראו בהמוניהם את התכניות הללו.
ולכן התיקון אינו יכול להיות רק ברמת המדינה והממשלה. הוא חייב להקיף את כל מעגלי החיים – החברה האזרחית, העסקים, הקהילה, המשפחה והפרט. מי שתולה את הקולר רק בממשלה, ומצפה שהממשלה בלבד היא שתפתור את הבעייה, לא יוביל למהפכה אמיתית.
נכון, על המדינה מוטלת אחריות להבטיח את זכותם של אזרחיה לדיור בר השגה. אך מי שמפקיע את שכר הדירה ללא התחשבות, כיוון שאין הוא רואה מולו את האדם השוכר, אלא אך ורק את הרווח, אינו הממשלה אלא אנשים פרטיים, וגם קיבוצים המשכירים דירות לסטודנטים במחיר מופקע. נכון, על המדינה לחוקק חוקים כדי למנוע את תופעת העבדות של ימינו – עובדי הקבלן וחברות כוח האדם. אולם את העוול הגדול עושים הקבלנים והחברות הללו שאינם רואים את העובד ממטר, אלא רק את הרווח שלהם, למענו הם מנצלים את העובד. ואשמים מי שמעדיפים לעבוד עם הקבלנים הללו, תוך עצימת עיניים לעוול, כדי לחסוך בהוצאות. ואשם הציבור ששתק. טוב שהציבור קם ומפסיק לשתוק, אבל כל עוד הוא מסתפק בביקורת על המדינה ובדרישה ממנה, לא יהיה שינוי אמיתי.
במעגלי השיח בתשעה באב במאהל בקריית שמונה, שמעתי שוב ושוב את האמירה שאנו רוצים צדק ולא צדקה. איני מקבל זאת. אני רוצה צדק וצדקה – אין סתירה בין השניים. כן, עלינו להיאבק למען צדק חברתי, הן ברמת המדינה, שעליה לחזור ולהיות מדינת רווחה, והן ברמת הקהילה, שאותה יש לבסס על אדני צדק וסולידריות.
אך את הסולידריות האמיתית אין הממשלה יוצרת, אלא אנו, האזרחים. הצדקה היא התביעה מאיתנו, מכל פרט ופרט בחברה, לתרום, להתנדב, לתת משלו, לעשות למען הזולת. הדרישה לצדק במקום צדקה, היא הסתפקות בדרך הקלה של דרישה מן הממשלה. כמובן שאין לקבל את הגישה של צדקה ללא צדק – הגישה התאצ'ריסטית, על פיה אל למדינה לפעול לצדק חברתי, אך יש לעודד את נדיבות הפילנתרופיה, שתסייע לעניים. דרושה דרך שלישית, המחברת בין השנים – צדק וצדקה.
פתאום קמים אנשים אדישים מרבצם בבוקר ומרגישים שהם עם, ומתחילים להיאבק למען צדק, שוויון ערך האדם, ערבות הדדית. פתאום אנו רואים את הדמוקרטיה במיטבה; דמוקרטיה של אזרחים אמיתיים, שאינם מסתפקים בהטלת פתק לקלפי (באחוזי הצבעה הולכים ופוחתים), אלא משתתפים בפועל בעיצוב המרחב הציבורי שבו הם חיים. זה נהדר!
אך רק השלמת המהלך, באמצעות תמורה תודעתית ושינוי ערכי ומוסרי, לא רק ברמה הממשלתית, אלא בכל מעגלי החברה, תבשר מהפכה חברתית של ממש – המהפכה הציונית השניה.
 
2. סקירת עיתוני סוף השבוע 12-13.8.11
המאבק החברתי יצר שעת רצון חסרת תקדים לאחדות בין אוכלוסיות אכפתיות בציבוריות הישראלית, החלוקות בנושאי גבולות הארץ ובנושאי דת ומדינה, אך חולקות קרבה רעיונית בסוגיות חברה וכלכלה, צדק ומוסר, סולידריות חברתית ומדינת רווחה. בליל תשעה באב הובלתי מפגש כזה במאהל המחאה בקריית שמונה, בהשתתפות מאות חילונים, דתיים ומסורתיים. כבר שנים רבות לא חוויתי תחושת התרוממות רוח כפי שהייתה שם. כך היה בכל רחבי הארץ.
שעת הרצון הזאת היא לצנינים בעיניי מי שרצו לראות במחאה החברתית קרדום לחפור בו, להסתה והפגנת שנאה כלפי המתנחלים ולחרחור מדנים בין הציבור המוחה לבין הציבור הדתי לאומי בכלל, והציבור המתיישב ביהודה ושומרון בפרט. אותם אנשים, הרואים איך תוחלתם נכזבת, יצאו השבוע למתקפה מתוזמרת היטב, של שנאת חינם נגד המתנחלים. בעיצומו של צום תשעה באב, קיבלתי מייל הסתה ובליל של שקרים כלפי המתנחלים "הפאראזיטים" (!) האשמים בבעיות החברתיות של המדינה, עמוס מספרים מעוותים להוכחת טענת הכזב.
עיתוני השבת שימשו במה לטענות הללו. אף שהן הכעיסו אותי, הן היו בעיניי עדות לכישלונם של מי שניסו לתפוס טרמפ על המצוקה החברתית, וזה לא כל כך הלך להם. וכך מאיר שלו ("ידיעות אחרונות"), בן כספית ("מעריב"), יוסי שריד ("הארץ"), סימה קדמון ("ידיעות אחרונות"), מיה בנגל ("מעריב") ואחרים התגייסו להצלת הפרויקט שלהם. אני מאמין שהם ייכשלו. הרי הציבור המשתתף במחאה אינו טיפש. הוא מבין, למשל, שעלות עקירת ההתנחלויות גבוהה אלף מונים יותר מהמספרים המוגזמים שפקידי האוצר הדביקו לדרישותיהם, ושהברירה היא או מדינת רווחה או עקירת ההתנחלויות. הם בחרו במדינת רווחה.
כדי להמחיש את מפגני השנאה נגד המתנחלים, לא אצטט מהמאמרים הללו, אלא מסיפור אחר, בעמודו הראשון (!) של "הארץ". קבוצת צעירים גילתה מעיין חדש ויצרה בריכת מים. מסתבר שמדובר בצינור שהתפוצץ. דבר כזה יכול לקרות בגליל, בכרמל או בראש העין. אך אויה, זה קרה סמוך לבית אל. או אז, בעמוד הראשון (!) של "הארץ", מתחת לכתבה על פשעי המלחמה בסוריה, הטבח באלפים ואונס הנשים בידי החיילים, כתבה באותו סדר גודל תחת הכותרת: "אצל המתנחלים, גם פיצוץ צינור הופך למעיין." אצל "המתנחלים", בה"א הידיעה; כתבה שכולה שנאה ובוז.
מול מפגני שנאת החינם הללו, התגלמות אהבת ישראל הייתה בראיון מרתק עם הרב בני לאו ב"סופשבוע" של "מעריב", בעקבות נאומו בהפגנת רבע המיליון ברחוב קפלן בת"א. דבריו בראיון הם מופת של ציונות ויהדות חברתית, אהבת אדם ואהבת ישראל.
והנה, קלמן ליבסקינד, עיתונאי שאני מעריך מאוד, אך שהציב עצמו בשבועות האחרונים בעמדה לעומתית קיצונית נגד המחאה – לא בהצגת עמדת נגד עקרונית, שהייתה עשויה להיות תרומה חשובה לדיון הציבורי, אלא בניסיון לקעקע את המחאה ולהלעיג אותה, תקף בחריפות את הרב לאו. טענתו המרכזית הייתה, שהרב לאו מחבק את המפגינים אבל הוא יצא נגד המפגינים בתקופת ההתנתקות. ומסקנתו – הרב לאו פועל כדי לזכות באהדת התקשורת. מה חבל שליבסקינד בורח מהתמודדות עם דבריו הנכוחים של הרב בני לאו, ומעדיף לתקוף אותו אישית.
המעניין, הוא שהרב בני לאו סיפר בראיון, שעיסוקו בנושא הצדק החברתי – הוא עומד בראש בית המדרש לצדק חברתי בבית "מורשה" – הוא תוצאה של ההתנתקות ונולד בנווה דקלים. הוא סיפר על מפגש של רבני הציונות הדתית, בגוש קטיף, עם בכירים בתקשורת, בה הם תקפו את הניכור של תושבי ת"א ושל התקשורת לעוול ולמצוקה של עקורי גוש קטיף. אחד העיתונאים שאל אותו – ואיפה אתם הייתם במאבק נגד הלנת השכר ברשויות המקומיות? והרי הלנת שכר היא חטא חמור נגד מצוות התורה. הרב לאו הבין שאי אפשר לדרוש סולידריות מהאחר, ושהתביעה לסולידריות צריכה להיות מופנית קודם כל פנימה. הוא קם ועשה מעשה.
מראשית המחאה, אני כואב על הנתק של הציבור הדתי-לאומי ממנה, אף שאט אט מתחולל שינוי בנושא. קראתי הסברים רבים, שנראו לי יותר כתירוצים. דווקא הרב בני לאו, מי שהצטרף למאבק בכל ליבו, הסביר את התופעה באופן שגרם לי להבין אותה, גם אם לא להסכים איתה, כפי שבני לאו עצמו מבין ואינו מסכים. "הסיבה העמוקה, האמיתית, שמובילה את ההתנגדות למחאה היא עלבון ההתנתקות. עמוק-עמוק בתוך התודעה של הציונות הדתית, יש הרגשה שעוד לא גמרנו להיות ברוגז עם החברה הישראלית על ששכחו אותנו. על שאיש לא יצא מביתו בתל אביב כדי לחבק, לבכות, בוודאי לא לעצור את הגירוש. היתה אפילו איזו שמחה לאיד אצל השמאל בשדרות רוטשילד. הימין הדתי נשאר בבית כי הוא אומר לעצמו, ואיפה אתם הייתם כשנזקקנו לכם?"
אני מקווה שהחברה הדתית לאומית תאמץ את דבריו של הרב לאו: "יש משהו בלעומתיות הזו שעוד לא נגמלנו ממנו. ואני כל כך מקווה שניגמל ממנו, כי הוא לא לטובתנו. מי שלא יגיע לכיכר, יפסיד את חוויית התיקון." כל כך נכון.
בחזרה לליבסקינד. בשבועות הקודמים הוא נטפל למיספר המפגינים בניסיון לגמד את מספרם ולבקר את התקשורת המנפחת אותם. אולם במוצאי שבת שעברה, חדשות הערוץ השני הפעילו אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לספירת הציבור. עם העובדות קשה להתווכח. הפעם ליבסקינד לא חזר למיספרים, אלא תקף בנקודות אחרות. ובחלקן דווקא הסכמתי איתו. כך בציפייה מטלאנטים תקשורתיים כיונת לוי ותרבותיים כשלמה ארצי, לגלות דוגמה אישית בצמצום עלויות השכר החזיריות (לוי) או העלות החזירית של הופעותיהם (ארצי), ולא יתבעו רק מהמדינה. השניה – הגינוי ללינץ' המכוער שנעשה למרגול ולענת וקסמן, על דברי ביקורת שאמרו על המחאה. אכן, היתה זו מתקפה מכוערת, שלא הוסיפה כבוד למאבק, שבדרך כלל מאופיין כדמוקרטי ומכובד.
מי מנהיג את המחאה? "דה מרקר", מוסף העסקים של "הארץ", הכתיר את יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי כמנהיג הבלתי מוכתר של המחאה (כתבתם של רותם שטרקמן וליאור דטל). שמולי מצטייר ככזה גם בכתבה של יוסי ורטר במוסף הפוליטי של "הארץ" וגם בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". אני מקווה שזה נכון, כיוון ששמולי מתגלה לאורך המאבק כצעיר האחראי. אני מתרשם מאוד מראיונותיו בתקשורת, כמנהיג קונסטרוקטיבי ואחראי, כדובר רהוט וכאדם המבין מה הוא רוצה.
קשה לי לומר את הדברים הללו על דפני ליף. אי אפשר לקחת ממנה את זכות הבכורה. היא זאת שהפיצה בפייסבוק את כוונתה להקים אוהל מחאה ברוטשילד, והמעשה שלה הניע עם שלם ויצר מהפך תודעתי חסר תקדים בתוך חודש ימים. בתור שכזאת, מקומה בהיסטוריה של מדינת ישראל מובטח; היא הסמל של המאבק והיא ראויה לכל הקרדיט על כך.
אולם היא ממש אינה מצטיירת כמנהיגה, ודומה שהמאבק, כפי שהתפתח, גדול עליה בכמה מידות. היא הועלתה לראיון בשידור חי בערוץ השני בעת הפגנת ההמונים בת"א במוצ"ש שעברה. המסר שלה לאומה היה משהו כמו צעקת: "וואווווווווו". וכשנשאלה שאלות קונקרטיות יותר, זה היה ממש מביך, את המראיינים, את הצופים, ספק אם גם אותה.
ההצהרה השחצנית על הנכונות לפגוש את נתניהו רק במופע זובור לעין המצלמות, כמעט והרגה את המאבק. מי שעמד מנגד והכריח את ההנהגה לחזור בה ולאמץ גישה אחראית, היה שמולי. אני מקווה שכתבות סוף השבוע המפרגנות לו, לא יפגעו בו. ו… אני מקווה שידו אינה בתזמורן.
בן-דרור ימיני, בטור שלו ב"מעריב", מגנה את הצביעות של ארגוני זכויות האדם במערב, על שתיקתם לנוכח הטבח ההמוני בסוריה. הוא מגדיר זאת כגזענות, המתייחסת לערבים כאל נחותים, וככאלה אין לדרוש מהם מה שראוי לדרוש מאנשים "כמונו" – נאורים ומערביים. הוא מציג את הצביעות של חד"ש, שחלק מראשיה מזדהים עם שכננו, הדיקטטור רוצח ההמונים.
שעה שערביי ישראל הפגינו נגד צה"ל שיצא להגן על אזרחי ישראל במבצע "עופרת יצוקה", התייחסתי למחאתם בהבנה רבה. ראיתי בה הזדהות עם בני עמם, וכאדם לאומי איני יכול שלא להבין הזדהות כזאת. אין לי ספק שהזדהות לאומית קודמת להזדהות אזרחית עם המדינה. אבל כאשר הם שותקים לנוכח טבח המוני בבני עמם, אני מבין שמדובר בצביעות. שמה שהניע אותם לא היה סולידריות עם בני עמם, אלא שנאת מדינת ישראל.
המלצת השף – ראיון עם יאיר צבן, בן ה-81, לשעבר מנהיג מפ"ם ושר הקליטה, אינטלקטואל אמיתי, הדוגל בהשקפות חברתיות נאורות שאני מזדהה איתן. הכתבה מעניינת מאוד ועוסקת גם בעברו. חבל, שאין בו יושרה מספקת כדי להתנער מהכתם בעברו – התקופה הקומוניסטית הסטליניסטית האנטי ציונית שלו. יחד עם מורו ורבו משה סנה הוא חזר בתשובה אל חיק הציונות, אך את תקופתו האפלה הוא עדיין מציג כתקופה שבה נאבק למען עניינים צודקים. יתכן שהוא באמת נאבק למען דברים צודקים, אך כעבד נרצע של מעצמה שדיכאה את האדם ורצחה מיליונים מבני עמה.
בשנות ה-80 תמכתי במפ"ם בראשותו בבחירות להסתדרות הכללית, ואני מעריך אותו מאוד. בריאיון, הוא הציג את עיקרי השקפת עולמו. בין השאר אמר: "בשבילי ציונות סוציאליסטית אינה ביטוי ארכאי. אני אומר: בואו נרחיב את מושג הדמוקרטיה שתהיה לא רק פרלמנטרית אלא שתהיה דמוקרטיה פוליטית, דמוקרטיה קהילתית, דמוקרטיה במערכת החינוך ודמוקרטיה במערכת הבריאות. דמוקרטיזציה של מערכות החיים שלנו, מדינה לעם היהודי שתתבסס על חזון חברתי, נאמנה לעקרונות מגילת העצמאות". וכשאמר את המשפט הזה – וואהו וואהו. הוא הקפיץ את המראיינת, דליה קרפל. "מדינתו של העם היהודי? איך זה הולך ביחד עם דמוקרטיה?" אז נכון שמיותר לציין באיזה עיתון נערך הראיון?
במשך שנים, אהבתי מאוד לקרוא שלושה טורים ב"מעריב" של ערב שבת. בראש ובראשונה את "שישי" של אדם ברוך זצ"ל, את טור פרשת השבוע של הפילוסוף הדגול פרופ' שלום רוזנברג ואת "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל.
אדם ברוך, לדאבוני הרב, הלך לעולמו. "הזירה הלשונית" הצטמצמה לזירונת של מושגי השבוע. לפני שבועות אחדים, הפסיק רוזנברג לכתוב את טור פרשת השבוע. החליף אותו המשורר מרון ח' איזקסון. איזקסון הוא משורר מצוין, אך טור פרשת השבוע שלו חסר השראה ומקוריות ומשעמם. במשך שנה היה לו טור פרשת השבוע ב"הארץ". גם שם לא מצאתי בו עניין, וכך גם ב"מעריב". לשמחתי, לאחרונה חזרה הזירה הלשונית למעמדה הקודם, כטור של עמוד שלם, ואני נהנה מאוד לקרוא אותו. גילוי נאות – השבוע פירסם רוביק חומר ששלחתי לו, סיסמאות ממאהל המחאה בקצרין.
למה בסקירות העיתונים אני מסקר רק את "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"? ומה עם "ישראל היום" ו"מקור ראשון"?
הסיבה היא זאת – לפני שנים אחדות הופרט הדואר, והפרטה כידוע משפרת את השירות ללקוח. אבל ה"התייעלות" הפסיקה את עבודת הדואר הנע, המוביל את הדואר ליישובים הכפריים בפריפריה, בערבי שבתות וחגים. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מגיעים ברכב שירות. שאר העיתונים – בדואר. אבל אין דואר. עם הנהלת "הארץ" הגעתי לפני שנים אחדות להסדר, של הנחה משמעותית במנוי, ואני קונה את העיתון של שבת ב"סטימצקי". שאר העיתונים מגיעים אליי ביום א'. אבל כיוון שאני עמוס לעייפה בעבודה, איני מספיק לקרוא אותם בימי חול.
רק על מוסף אחד בכל זאת איני מוותר – מוסף "שבת" של מקור ראשון; מוסף התרבות, הספרות, ההגות והיהדות של העיתון. לומר שזה המוסף הספרותי תרבותי הטוב ביותר בארץ? זה ממש לא חכמה, לנוכח הדלות והצחיחות בשאר העיתונים. המוסף הזה הוא פשוט מצוין, איכותי, מעמיק ומרתק.
 
3. ט"ו באב, וחזרו ועשאוהו יום טוב
לוח השנה העברי בן ימינו, כולל מיספר חגים ומועדים חדשים, פרי התרבות וההיסטוריה הציונית-ישראלית. כאלה הם יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לשואה, יום השנה לרצח רבין ויום שחרור ירושלים.
אולם לוח זה כולל גם מספר חגים ומועדים ותיקים, שלא נחגגו, או שרק צוינו באופן סולידי ביותר, והתרבות הציונית הוציאה אותם ממחסן הגרוטאות, מירקה אותם, הפיחה בהם חיים חדשים ויצקה בהם תכנים רלוונטיים. התרבות הציונית חידשה את חנוכה כחג הגבורה, את ל"ג בעומר – אף הוא כחג של גבורה, את ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, שהיה לחג של נטיעות.
ספק אם יש אדם שהשפיע על המהלך הזה כמו זאב יעבץ. יעבץ – רב, סופר, מורה, חוקר והיסטוריון, מנהל בית הספר בזיכרון יעקב, עורך כתב העת הספרותי "הארץ" (אין קשר לעיתון "הארץ", המאוחר יותר), הוא הראשון שהנהיג טקס נטיעות בט"ו בשבט, בבית הספר שניהל, בט"ו בשבט תר"ן 1890. יעבץ היה בין הראשונים שהציע את תחיית החגים הנשכחים האחרים. במאמר שפירסם בעיתונו, הוא הציע להחיות ולחוג ארבעה חגים: חנוכה, ט"ו בשבט, ל"ג בעומר וט"ו באב. את ט"ו באב הציע כחג השלום.
וכאן נשאלת השאלה – מה פתאום חג השלום? ואיך הוא העז לקחת את חג האהבה ולשנות את צביונו?
למה חג השלום? כיוון שחגים ומועדים נועדו להקדיש יום מיוחד בשנה לערך חשוב ולתת לו בולטות רבה, שתשליך על מערך חיינו בכל ימות השנה. השלום הוא ערך יהודי נעלה, משאת נפש של כל יהודי, מושא תפילות פעמים רבות מידי יום. לכן, ראה זאב יעבץ מקום לייחד חג לערך זה.
ולמה הוא הציע לשנות את חג האהבה? הוא לא הציע לשנות. פשוט, ט"ו באב לא היה חג האהבה. בשום מקום הוא לא הוגדר כחג האהבה. מהמקורות שבידינו, אנו יודעים רק שט"ו באב היה חג. אנו יודעים מעט מאוד על מהותו ותכניו. לפיכך, אנו יכולים לצקת בו תכנים על פי הבנתנו, ובלבד שניתן יהיה להצדיק זאת באמצעות מעט המקורות שיש בידינו אודות החג.
במשנה הוגדר ט"ו באב כחג חשוב מאוד, שאין שני לו זולת יום הכיפורים השווה לו במעמדו. "אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונים טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחוללות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה את בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל, ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה." (משנה, מסכת תענית).
מקור זה מתאר מנהג שהיה נפוץ בט"ו באב אך גם ביום הכיפורים. אכן, על פי מקור זה, ניתן למצוא בחג תכנים של אהבה, של זוגיות ושל משפחה. המנהג המתקשר לחג זה מעצים גם את ערך השיוויון – הלבוש הלבן האחיד של בנות ישראל, שלבשו בגדים שאולים, על מנת להבטיח את האחידות. מה מסמלת האחידות? "שלא לבייש את מי שאין לו." אך לא רק מניעת הבושה, עומדת מאחוריו, כי אם גם הזדמנות שווה לבת עשירים ולעניה לזכות בזיווג ראוי – לא על פי מה שיש לה, אלא על פי מה שהיא. לא על פי רכושה, אלא על פי... על פי מה?
בעצם, על פי יופייה. הרי באלו תכונות יכול להבחין הבחור כאשר עליו לבחור בחורה מבין המחוללות הרבות. ודאי שעל פי המראה. "בחור, שא עיניך וראה." אבל זה לא נשמע טוב. לכן מיד מאזנת המשנה את התמונה במסר לדורות הבאים: אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה... שקר החן, הבל היופי וכו'.
המחול בכרמים מתואר כבר במקרא, בחג שאינו מצוין מועדו, אך נאמר עליו שהנו חג ה' מימים ימימה. החג הזה מתואר בהקשר של אחד הסיפורים הקשים ביותר בתנ"ך, סיפור פילגש בגבעה. בעקבות אונס ורצח אכזריים של פילגשו של איש משבט לוי, בידי בני שבט בנימין, התאגדו השבטים למלחמת חורמה בבנימין. השבטים נשבעו לא לתת לבנימינים את בנותיהם לנשים ובמלחמה הם כמעט השמידו את השבט. בשלב מסוים התעשתו השבטים, הבינו מה עוללו – כמעט והכריתו שבט מישראל. הם הבינו את המשמעות הרת האסון הטמונה בכך, ולקחו אחריות למנוע אותו. מאחר ומרבית בנות בנימין מתו במלחמה, הדרך היחידה היתה לתת לבני בנימין את בנותיהם, אולם הם אינם יכולים להפר את הנדר. מה עשו? הם לא נתנו את בנותיהם, אלא איפשרו לבחורי בנימין לחטוף מבנותיהם. מתי? באותו חג שהיה נהוג מימים ימימה.
וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן. (שופטים כ"א י"ז-כ"א).
ומה היה החג הזה? מתי הוא נחוג? אומרים חז"ל במסכת תענית – בט"ו באב. על פי אחת הגרסאות, ט"ו באב מציין את ה"יום שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה," ובכך עוצבה מן השבטים אומה. האיסור על נישואי תערובת בין שבטים ניתן לקראת הכניסה לארץ ישראל, וכנראה שבוטל לאחר תקופת ההתנחלות, כשהעם התבסס בארצו והגבולות בין השבטים היטשטשו.
גרסה זו מחברת את ט"ו באב לשני ערכים – האהבה והשלום. האהבה, מאחר והוא עוסק בזוגיות ובנישואין. השלום, מאחר והוא עוסק בשלום בין השבטים בישראל, שהיתר הנישואין הוא ביטוי שלו.
גרסאות נוספות מקשרות את החג למועד שבו נקברו הרוגי ביתר זמן רב לאחר מותם, למועד סיום כריתת העצים לבניין בית המקדש ועוד. אחד המדרשים מספר את הסיפור המזעזע הבא. הרקע – אחרי חטא המרגלים. לפי המסורת, חטא המרגלים התרחש בתשעה באב. ביום זה עמדו המרגלים בפני בני ישראל, הוציאו את דיבת הארץ רעה ובני ישראל נהו אחריהם ואימצו את גרסתם. על שבני ישראל מאסו בארץ חמדה, הם נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר, שבהם ימות כל דור יוצאי מצרים, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שני המרגלים שביטאו ביטחון ביכולת העם לכבוש את הארץ. על פי המדרש, מאחר והחטא קרה בתשעה באב, אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני קובע לכם בכיה לדורות." ומכאן, הסיבה לכך שט' באב מוּעַד לחורבנות ואסונות.
ואיך הדבר מתקשר לט"ו באב? "אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור! והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים! והיו עומדים ומוציאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן, ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון? וכן בעשור, ובאחד עשר, ובשנים עשר, ושלושה עשר, וארבעה עשר. כיוון שאימלא סיהרא, אמרו: דומה שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו. וחזרו ועשאוהו יום טוב." (איכה רבה).
ננסה לתאר לעצמנו את משמעות האירוע השנתי הנורא הזה. מידי תשעה באב, במשך 40 שנה, יודעים בני ישראל שהלילה 1/40 מתוכם – 15,000 איש, ילכו לישון ולא יקומו. אין הם יודעים מי האנשים. אף ישראלי אינו יודע האם הוא יקום, האם הוריו, אחיו, חבריו. כל ישראל חופרים לעצמם קברים ונשכבים בהם. ולמחרת בבוקר, 15,000 איש מתוכם אינם קמים. נורא!
וכיצד זה מתקשר לט"ו באב? בשנת הארבעים, בליל ט' באב, שוב חפרו בני ישראל את קבריהם. שוב נשכבו בהם. ובבוקר, בניגוד לשנים עברו, כולם התעוררו חיים. אולי טעינו בחישוב והיום אינו ט' באב? ננסה שוב מחר. ניסו, ושוב הכל קמו. ואולי שוב טעינו? והם חזרו על הטקס עד ט"ו באב. ביום זה הירח מלא, ולבטח אין טעות בחישוב תשעה באב. ומשגם ביום זה קמו, הבינו בני ישראל שהגזירה בוטלה ועשאוהו יום טוב.
איך זה מתקשר לאהבה? לא ממש מתקשר. לשלום? אולי כהיפוכו של המוות, אולי כביטוי לשלמות. שלושה מבין ארבעת החגים שהציע הרב זאב יעבץ לחדש – אכן חודשו. הצעתו אודות ט"ו באב, לא תפסה. אולם מאז שנות השבעים הפך ט"ו באב בהדרגה לחג האהבה, אולי כחיקוי לוולנטיין דיי הנוצרי.
ראויה האהבה לחג משלה, וראוי שהאהבה שנחוג בימינו תתבסס על שוויון בין המינים. לא עוד יחטפו הבחורים את הבחורות המחוללות בפניהם, והגיעה השעה שגם את הלכות הנישואין והגירושין נשנה, כך שהאישה לא תהיה קניינו של בעלה, אלא שני בני זוג בני חורין, האוהבים זה את זה, בוחרים לכרות ביניהם ברית נישואין, כדת משה וישראל – מעודכנת ומשופרת.
אני מציע לקבוע כטקסט מרכזי של חג האהבה את שיר השירים. בפסח, חג הגאולה הלאומית, אנו קוראים את המגילה, בהקשר של המדרש, לפיו שיר השירים הוא אלגוריה ליחסי כנסת ישראל והקב"ה. בט"ו באב נקרא את המגילה כפשוטה – כסיפור אהבה יפהפה, שלא בכדי אמר עליו רבי עקיבא "שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים".