זכות גדולה הייתה לי ללמוד תורה מפיו של ישעיהו ליבוביץ. למדתי מפיו שיעור "על הבעיה הפסיכו-פיזית", ושני סמינריונים על תורת הרמב"ם. פרופסור ליבוביץ היה מורה בחסד. הוא הנהיר את המקור ע"י קריאה בטקסט. למדנו את תורת ליבוביץ דרך תורתו של הרמב"ם.
בהמשך לפולמוס בין משה גרנות ליואב אהרוני על מקוריות תורת ליבוביץ (חב"ע 667), ברצוני לתת בקיצור המתבקש את הטקסט הראשון והחשוב שליבוביץ הביא בשיעורו, טקסט המנהיר את תורת הרמב"ם המבוססת על דברי חז"ל. טקסט שהוא גם תורתו של ליבוביץ.
הרמב"ם עוסק בשאלה מהי מטרת המצוות? ההסבר מתחיל בשאלה מהו עולם הבא? (פירוש המשנה - הקדמה לפרשת חלק – משנה, סנהדרין, פרק י, משנה א: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא").
הרמב"ם: מהי הטובה (השכר) שתגיע לאדם בעשיית המצוות?
בעלי התורה נחלקו דעותיהם (מהי) הטובה שתגיע לאדם בעשיית המצוות שציוונו בהם השם יתברך ע"י משה רבנו ע"ה, ו(מהי) הרעה שתמצא אותו כשיעבור עליהם: גן עדן וגיהינום, ימות המשיח, תחיית המתים, או השכר הוא – מנוחת הגוף, ותאוות.
תשובת הרמב"ם ניתנת באמצעות המשל: דרך חינוכו של נער קטן
ואתה המעיין בספר זה תבין המשל שאני ממשיל לך: נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין אלא, שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש." ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, והוא עמל בו לתכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – ממתק. האמצעי הוא – הלימוד) וכשיגדל ויחזק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים," ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – נעליים ובגדים. האמצעי הוא – הלימוד) וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים". ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו."
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא - הזהב. האמצעי הוא - הלימוד) וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני." והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו.
(לתלמיד בגלל חולשת שכלו המטרה היא - הכבוד והשלטון. האמצעי הוא הלימוד)
הרמב"ם: כל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה", כלומר שיעשה המצות וילמד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו, אלא בשביל דבר אחר. (לעולם לא להחליף מטרה באמצעי. הלימוד מטרתו לימוד ולא כבוד. הלימוד הוא תמיד מטרה. לעולם לא אמצעי למשהו).
והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה) "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בה". והם רומזים למה שביארתי שאין תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון, ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת – אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה.
ואסור לאדם השלם שיאמר "כשאעשה אלה המצוות, ואתרחק מן העבירות שציווה השם יתברך שלא לעשותן, מה הוא הגמול שאקבל על זה?" כמו מה שיאמר הנער: "כשאני קורא מה יתנו לי?" והם אומרים לו: "דבר פלוני." לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השיעור, והוא מבקש לתכלית תכלית אחר, אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר "ענה כסיל כאוולתו."
שלא יעשה אדם מצווה בשביל תגמול – וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצווה בשביל דבר מן הדברים. אנטיגנוס איש סוכו אומר: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס." ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניין שקוראים אותו "עובד מאהבה." ואמרו ז"ל (ע"ז יט.) במצותיו חפץ מאוד. אמר ר' אליעזר במצוותיו ולא בשכר מצוותיו.
וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום (סוטה לא.) שהוא היה עובד מאהבה. (אברהם היה מוכן להקריב הכל כולל את בנו למען האלוהים. בשביל אברהם המצווה היא מטרה ולא אמצעי).
חכמים מדברים על שכר או על עונש רק כדי לעודד שמירת מצוות אצל ההמונים:
ובגלל שידעו החכמים ז"ל שזה העניין קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא, כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שלא יהיה ממנו הפסד, ובגלל שאין כל בני אדם משיגים האמת כמו אברהם אבינו, לכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל. ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שהם בלתי שלמים. ואולם זה טוב להם, עד שיהיה להם כוח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה. וזה הוא מה שאמרו ז"ל (פסחים נ): "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה."
לסיכום: לפי הרמב"ם המסתמך על דברי חז"ל, היות ובני אדם לא יעשו דבר אלא אם כן יבוא להם מכך שכר, או ימנעו ממעשה מפני שיתייראו מעונש, התירו לחכמים לספר להמונים הנבערים מדעת, (המטומטמים) כי יש שכר ועונש – יש גן עדן וגיהנום. אבל המאמין האמיתי בעל הידע באמונה (ופילוסופיה) מבין כי שכר מצווה – מצווה, והעולם הבא הוא בעולם הזה.
בהמשך הטקסט מגדיר הרמב"ם מהו גן עדן וגיהנום, מהי תחיית המתים ומהם ימות המשיח שכולם בעולם הזה.
לסיום הפרק (בהשפעה נוצרית) מגדיר הרמב"ם י"ג עיקרים ליהדות – 13 דוגמות מחייבות ליהדות (שלמזלנו לא התקבלו) שכל העובר עליהן דינו מוות.
לעיונכם הנה הטקסט המלא:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm