"אוי, פיארמן, פיארמן, אילו היית משֹים אל לבּך,
מה מכזבים האדונים האלה! צעוק יצעקו נגד הכּתיבה –
וכותבים; בּזים להעִתוֹנוּת, לההמון, להקוראים –
וּמטים בּלב דופק את אזניהם לשמוע את משפּט הקהל עליהם;
צועקים, שבּשביל עצמם הם כּותבים – וּמדפּיסים!..."
(י. ח. בּרנר: " בּחורף")
 
הֵם כָּל-כָּךְ מְלֵאִים הִתְחַכְּמֻיּוֹת
שֶל אַקְרוֹבָּטִיקָה קָרָה וְצֶרֶבְּרָאלִית
שֶלֹּא נִשְאָר לָהֶם מָקוֹם פָּנוּי, אֲפִלּוּ בַּיָּצִיעַ
אוֹ בַּמְּקוֹמוֹת הֲכִי דְפוּקִים, בַּעֲמִידָה
לְאֵיזֶה מַשֶּהוּ חָמִים וֶאֱנוֹשִי,
לֹא מִתְקַרְקֵס, כְּמוֹ הַחָכְמָה דְמוּעַת-הָעַיִן
שֶלֹּא קוֹנִים אוֹתָהּ בְּבוּרְסַת הַמְּנָיוֹת שֶל שוּם שְפָּגָאטִים
וּפִירוּאֶטִים, אֶלָּא רַק
בְּבַנְק הַדָּם.
 
הֵם כָּל-כָּךְ הוֹלְכִים בַּסָּךְ עִם הָאָפְנָה
שֶל עֲרִיצוּת פַּס-הַיִּצּוּר אֲחִיד-הַדֶּגֶם
שֶבּוֹ כֻּלָּם דּוֹמִים לְכָל אֶחָד בָּעֵדֶר
וְאַף אֶחָד לֹּא לְעַצְמוֹ,
אִם יֵש עַצְמוֹ –
שֶגַּם הַסּוֹלוֹ שֶלָּהֶם הוּא מַקְהֵלָה
אֲבָל תָּמִיד בְּאוּנִיסוֹן, לֹא פּוֹלִיפוֹנְיָה
וּבְפַלְצֶט שֶבּוֹ אַף פַּעַם אֵין לִשְמֹעַ
אֶת עֲצַבָּיו הַחֲשֹוּפִים שֶל הַכְּאֵב.
 
הֵם כָּל-כָּךְ שוֹמְרֵי מִשְקָל שֶל הַלָּשוֹן
שֶהִיא אֶצְלָם כָּזֹאת רָזָה וְאָנוֹרֶקְטִית
מֵרֹב כְּאִלּוּ וְכָזֶה וּמִשְתַּחְצֶנֶת
בְּדַלּוּתָהּ כְּמוֹ גִ'ינְס שָחוּק שֶל יוֹרָמִים
שֶלֹּא קָנוּ אוֹתוֹ בְּשוּק-הַפִּשְפְּשִים
אֶלָּא בִּמְחִיר מֻפְקָע וּבְבּוּטִיק-צַמֶּרֶת
אֲבָל תָּמִיד, מִן הַקְּרָעִים שֶבַּבִּרְכַּיִם,
מֵצִיץ הַבְּלוֹף הַדַּק
שֶל הַ-snoblesse oblige.
 
וְהֵם כָּל-כָּךְ מְפַחֲדִים מִן הַכֵּנוּת,
מַמָּש עוֹשִׂים בַּמִּכְנָסַיִם כָּאן מִפַּחַד
הַפּוֹלִיגְרָף שֶיְּגַלֶּה בָּהֶם כְּמוֹ clap אוֹ אֵידְס חָלִילָה
אֵיזֶה אִכְפָּת מַמְאִיר כָּזֶה
וְלֹאblasé  –
שֶהָאֱמֶת הַגֶּרִיאַטְרִית הַזְּרוּקָה
כְּמוֹ גִמְלָאִים בַּסְּלַאמְס אוֹ הוֹמְלֶסִים בַּפַּארְקִים
אוֹ אֶסְקִימוֹסִים שֶגֹּרְשוּ מִתּוֹךְ הָאִיגְלוּ
לָמוּת מִקֹּר וּמֵאַלְצְהַיְמֶר וְרָעָב
פָּשוּט נוֹתֶנֶת לָהֶם פְּטוֹר, כְּמוֹ הַקַּבָּ"ן
לַמִּתְחַזֶּה, לֹא מִשּוּם כָּךְ שֶמַּאֲמִין לוֹ
כִּי אִם מִשּוּם שֶהַנָּכוֹן תָּמִיד בּוֹחֵר לוֹ
אֶת הַמּוּעָט, שֶהוּא הַטּוֹב
וְלֹא הָרֹב.