בעיצומו של צום תשעה באב, נפלה בידי הזכות להיווכח בשידור חי – שנאת חינם מהי. אל תיבת הדואר האלקטרוני שלי הגיע פשקוויל נאצה והסתה, בליל של שקרים נתעבים כלפי המתנחלים, האשמים בבעיות החברתיות של המדינה, עמוס מספרים מעוותים להוכחת טענת הכזב. וכדי שלא לפגר הרבה אחרי הנחותים בפמפלטים האנטישמיים, הזכורים לנו היטב מתקופות אפלות בהיסטוריה של עמנו, כונו המתנחלים בכתב השטנה – "פרזיטים".
ציבור המתנחלים ביהודה ושומרון מונה למעלה מ-300,000 איש. אם להוסיף לכך את תושבי השכונות במזרח ירושלים, המיספר יותר מכפול. מדובר באזרחים נאמנים, שומרי חוק (למעט שוליים מטורפים וקיצונים, שהם האויבים הגדולים ביותר של מפעל ההתיישבות ביש"ע), עובדים, יצרנים, משלמים מיסים, משרתים במילואים. מדובר באזרחים הנמצאים בעשירונים הגבוהים של התרומה והשירות למדינת ישראל ולחברה הישראלית. אין ספק, שתרומתם לכלכלת ישראל גדולה הרבה יותר מכל העלויות של הקמת היישובים.
יתר על כן, אלמלא חיו אותם אנשים ביהודה ושומרון, הם היו חיים במקום אחר, בעלות לא פחותה. הרי למגינת לבם של המסיתים, אלמלא ישבו המתנחלים מעבר לקו הירוק, הם לא היו מתאדים, אלא חיים בתוככי הקו הירוק. ואולי קשה להאמין, אך ממערב לקו הירוק אותם אנשים היו חיים בבתים, וילדיהם היו לומדים בבתי ספר, ובכל אותם שירותים מהם הם נהנים ביו"ש, הם היו נהנים גם בגוש דן, או סביר יותר להניח שבגליל ובנגב. הייתם מאמינים?
המאבק החברתי יצר שעת רצון חסרת תקדים לאחדות בין קבוצות אכפתיות בציבוריות הישראלית, החלוקות בנושאי גבולות הארץ ובנושאי דת ומדינה, אך חולקות קירבה רעיונית בסוגיות חברה וכלכלה, צדק ומוסר, סולידריות חברתית ומדינת רווחה. בליל תשעה באב הובלתי במאהל המחאה בקריית שמונה מפגש מרתק בהשתתפות מאות חילונים, דתיים ומסורתיים. כשותף ותיק למפגשי חילונים ודתיים, הפעם זה היה משהו אחר. לא היה זה מפגש לקירוב לבבות, לא היה זה מפגש לגישור, לא היה זה מפגש להסרת מחיצות, לא היה זה מפגש לליבון המחלוקת. היה זה מפגש של ליבון הדרכים להפוך את החברה הישראלית למתוקנת יותר, לצודקת יותר, לסולידרית יותר, כשהשותפים לליבון הם בעלי עמדות שונות בשאלת גבולותיה העתידיים של המדינה, אך שותפים לדרך בעיצוב תוכנה. כבר שנים רבות לא חוויתי תחושת התרוממות רוח כפי שהייתה שם. כך היה במאהל בקריית שמונה, וכך היה בכל רחבי הארץ.
שעת הרצון הזאת היא לצנינים בעיניי מי שרצו לראות במחאה החברתית קרדום לחפור בו, להסתה והפגנת שנאה כלפי המתנחלים ולחרחור מדנים בין הציבור המוחה לבין הציבור הדתי לאומי בכלל, והציבור המתיישב ביהודה ושומרון בפרט. אותם אנשים, הרואים איך תוחלתם נכזבת, יצאו השבוע למתקפה מתוזמרת היטב, של שנאת חינם נגד המתנחלים. מתקפה זו באה לידי ביטוי בשפע מאמרים בעיתונים, בעיקר בעיתוני סוף השבוע, ושיאם בפשקוויל שהופץ באינטרנט ובמיילים, כיוון שיתכן שאפילו "הארץ" לא היה יורד כל כך נמוך ומפרסם אותו.
קראתי את המאמרים בעיתונים, ואף שהם הכעיסו אותי, קיבלתי אותם בברכה, כיוון שהם היו בעיניי עדות לכישלונם של מי שניסו לתפוס טרמפ על המצוקה החברתית, וזה לא כל כך הלך להם.
אני יכול להבין את הקשר שעושים מתנגדי ההתנחלות עם הכלכלה. מי שמתנגד עקרונית להתנחלויות, יראה בכל אגורה המושקעת בהן בזבוז, כיוון שבעיניו היא לא היתה צריכה ללכת לשם. אבל כיוון שאותה אגורה היתה מוצאת על התיישבות במקום אחר, הצגתה כגורם למצוקות החברתיות והכלכליות היא שקר ודמגוגיה. האם המתנגדים העקרוניים להתנחלות יתמכו בה, אם יתברר שמחר תתגלה בפאתי אריאל באר נפט שתהפוך את ישראל למעצמת נפט עולמית? ההתנגדות שלהם היא אידיאולוגית וראוי שישמיעו את הסיבות האמיתיות להתנגדות. אך הניסיון לרכוב על מצוקה חברתית וכלכלית, ולהשתמש בה כדי להסית נגד ציבור ישראלים גדול ונאמן, בחינת "הכו במתנחלים והצלתם את ישראל," היא מעשה נבלה.
אם ננטרל את ההשקפות הפוליטיות והאידיאולוגיות השונות, ונבחן את מפעל ההתנחלויות ביו"ש רק בחינה כלכלית טהורה, האם ניתן לראות בו בזבוז?
מבחינה כלכלית, מדובר בהשקעה ציבורית, שהיתה חייבת להיעשות במקום זה או אחר. מה שעלול להפוך אותה לבזבוז, הוא עקירתה. במקרה כזה, הכסף שהושקע בשטחים הללו ירד לטמיון. ולכן, מבחינה כלכלית, רק נסיגה ועקירת היישובים תאמת בדיעבד את הטענות הכלכליות נגד מפעל ההתנחלות. כלומר, מי שמציע לסגת מן השטחים, מציע להפוך השקעת עתק, לבזבוז עתק. מי שמציע זאת, סבור שהדבר נכון מבחינת השקפתו הפוליטית. אבל ברור שמבחינה כלכלית, זאת איוולת וטעות איומה.
אך יותר משהפיכת השקעה להוצאת סרק היא בזבוז, עלות יישובם מחדש של למעלה מ-300,000 איש (לא כולל תושבי השכונות המזרחיות של ירושלים), ועלות ההיערכות מחדש של צה"ל, הן אסטרונומיות.
בפשקוויל ההסתה, הופיעו מיספרים שקריים שנועדו להציג את ההתנחלויות כמוצצי לשדה הכלכלי של המדינה. בין המספרים היה מספר אחד מעניין: "מימון תוכנית ההינתקות – 240,000,000 שקל". הרי את העלות הזו ניתן היה לחסוך אלמלא בוצעה התכנית הזו, שמפיצי הפשקוויל לא רק תמכו בה, אלא רוצים לחזור עליה בהיקף גדול פי יותר משלושים. פקידי האוצר, שרצו להפחיד את הציבור מפני היענות לתביעות המחאה, הגזימו באופן פראי בנוקבם במספר 60 מיליארד שקל לתיאור עלות התביעות. עלות נסיגה מיהודה ושומרון תהיה יותר מפי עשרה ממספר זה.
מי שמציע להוציא סכום כזה, ודאי שאינו מציע זאת משיקולים כלכליים. מן הראוי שיאמר אמת – אי אפשר יהיה גם לבצע נסיגה כזאת, וגם להיענות לדרישה כלשהי מדרישות המאבק החברתי. אי אפשר יהיה גם לבצע נסיגה כזאת, וגם לחזור להיות מדינת רווחה.
אין ספק שהברירה היא בין נסיגה ועקירת ההתנחלויות לבין מדינת רווחה. מן הראוי שהדברים יאמרו בגלוי, והציבור יבחר בין החלופות.
ועוד לא אמרתי דבר על האבסורד בדיבור גבוה על סולידריות חברתית, כשהוא מלווה בהצעה לגרש ולעקור מאות אלפי ישראלים מבתיהם, להחריב את עולמם ואת מפעל חייהם.
 
 
2. משטרת המחשבות
האם מותר בישראל להתנגד למחאה החברתית? כמובן! האם למי שמתנגד למחאה החברתית מותר להביע את דעתו? כמובן! האם גם לאמן ישראלי מותר להתנגד למחאה החברתית? כמובן! האם גם לאמן ישראלי המתנגד למחאה מותר להביע בפומבי את דעתו? כמובן!
כמובן, כמובן, כמובן. כמובן? כמובן שלא! שאלו את מרגול. שאלו את ענת וקסמן. "למה רק עכשיו נזכרת להצטרף למחאה?" נזף כתב הערוץ השני בליאור נרקיס, טרם עלותו על במת ההפגנה בנתניה.
מרגלית צנעני לא התנגדה למאבק. אילו התנגדה, זה היה לגיטימי לחלוטין. אבל היא בסך הכל העזה להסתייג, למתוח ביקורת, לפקפק. הלינץ' הציבורי שנעשה בה, חייב להטריד כל דמוקרט, כל אדם המאמין בחופש הביטוי ובחופש המחשבה. נאצות, גידופים, איומים וחרמות היו מנת חלקה, אחרי שהעזה לחרוג מקו הפוליטיקלי קורקט; אחרי שהעזה לומר מה שכנראה אסור לאמן לומר. עד שנאלצה להתוודות בפומבי על חטאיה, לזחול להפגנה בבאר שבע ולהישבע מעל הבמה "באמ-אמא שלי שאני תומכת במחאה" ולהצהיר שמי שטוען אחרת משקר, "אשכרה שקר". היה מביך לראות את זה. מביך? מפחיד.
אין זו תופעה חדשה. משטרת המחשבות של חיי התרבות והאמנות בישראל הינה תופעה ותיקה, אף שעד לפני חודש הסוגיות החברתיות עניינו אותה כשלג דאשתקד. בנושאים המדיניים, בנושאי זהותה היהודית של המדינה, משטרת המחשבות הז'דנוביסטית פועלת ביעילות רבה עשרות שנים. החודש, לראשונה, משטרת המחשבות ואני נמצאים באותו צד. אני תומך בכל ליבי במאבק החברתי ושותף בו באופן פעיל, ודווקא זאת הזדמנות בעבורי לצאת נגד התופעה המסוכנת והאנטי דמוקרטית הזאת.
 
בשנות ה-70 יצאה נעמי שמר בתמיכה גלויה ב"גוש אמונים" ובמאבקו לפתיחת יהודה ושומרון להתנחלות יהודית. היא יצאה נגד הסדר הביניים עם מצרים (1975) ונגד הנסיגה מסיני ועקירת חבל ימית (1982) בעקבות הסכם השלום עם מצרים (1979).
אף שהייתה רק בשנות ה-40 לחייה, כבר היתה נעמי שמר סמל תרבותי לאומי, בעיקר בעקבות שיריה "ירושלים של זהב" ו"לו יהי", שהיו במעמד כמעט המנוני. נעמי שמר היתה סמל הקונסנזוס, היא היתה הקונסנזוס. היא היתה מורמת מעם.
וברגע שהעזה לעשות מה שאסור – להביע דעה פוליטית החורגת ממה שמותר בברנז'ה התרבותית, היא חשה נטישה מצד חבריה האמנים, מצד המיליֶה החברתי שלה. הדרך הפוגעת ביותר לנטוש אדם, היא להגחיך אותו, להפוך אותו לנלעג. והיא חשה שמגחיכים ומלעיגים אותה.
בשירה "איש מוזר", היא סיפרה על האיש המוזר הצועק "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". בסוף השיר היא מבטאת את כמיהתה להצטרף אל האיש הזה ואל שכמותו, האנשים שלא באו מבית המדרש שלה, ולא מהברנז'ה שבה היא חיה ופעלה. אולם ברובד עמוק יותר, היא רמזה שהאיש המוזר זו היא, מאחר וחבריה מתייחסים אליה כאל מוזרה, המעיזה לחשוב – מילא לחשוב, להתבטא – בניגוד למה שמותר בחברתם ההגונה. את האמירות כלפיה, תיארה כאמירה שלה אל האיש המוזר: "איש מוזר, אמרתי. תתבייש, / סיסמא כל כך ישנה / הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו / ובעיקר – מחוץ לאופנה."
אחרי הנסיגה מסיני, לא היה לנעמי שמר עוד כוח לבטא את עמדותיה, העמדות שאסור להשמיע במיליה התרבותי הישראלי. היא החליטה לשתוק, וסכרה את פיה. גם בעינויים אי אפשר היה להוציא ממנה אמירות פוליטיות.
את עלבונה וכאבה השמיעה ברמיזה, בשיריה. הבולט שבהם הוא "על ראש שמחתי". את חשיבותו של השיר, בעיניה, ניתן ללמוד מכך, שכאשר הוציאה, זמן קצר טרם מותה, את ספר שיריה המסכם, היא בחרה לפתוח אותו בשיר זה, והוא השיר היחיד אותו פירסמה בכתב ידה. בכך רמזה נעמי שמר, ששיר זה הוא שיר מפתח, שדרכו ניתן להבין ולפענח רמזים רבים בשיריה, ואף להבין את שתיקתה הפוליטית (למשל, את לעגה לביטוי "לא יעלה על הדעת" בשיר "אקטואליה", כאומרת – "לא יעלה על הדעת? יעלה גם יעלה.")
"על ראש שמחתי / ענדתי זר, / זר פרחי שדה, / עם קוץ אחד או שניים. // יצאה שמחתי / לחולל בחוצות, / ברגל יחפה / בתוך הצהריים. // תפסוה השומרים / הסובבים בעיר, / מה את רוקדת ככה, / ועל מה יצהל קולך? / מוטב שתשירי שירי מחאה, / זה מה שהולך עכשיו, / זה מה שהולך. // אמרה שמחתי / אני אשיר וארקוד, / עם זר פרחי שדה / וקוץ אחד או שניים / כי השמחה שלי / היא המחאה שלי, / ברגל יחפה / בתוך הצהריים. // אמרה שמחתי / אני אשיר וארקוד, / עד צאת נשמתי / כי השמחה שלי / היא המחאה שלי / והיא כוחי האמיתי."
כדרכה, נעמי שמר התכתבה בשירה עם מקורות ישראל – עם תהילים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (עם פסוק זה התכתבה גם ב"ירושלים של זהב": "אם אשכחך ירושלים / אשר כולה זהב") ועם שיר השירים: "מצאוני השומרים הסובבים בעיר. היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעליי שומרי החומות."
מיהם אותם שומרים הסובבים בעיר? זוהי משטרת המחשבות, זאת הקובעת את העמדה הנכונה, שהאמנים חייבים להתיישר לפיה ולקפוץ לדום. נעמי שמר כתבה את השיר אחרי מלחמת לבנון הראשונה, בתחילת האינתיפאדה הראשונה. ובאותה תקופה, משטרת המחשבות דרשה מהאמנים לשיר שירי מחאה נגד הכיבוש, נגד ההתנחלויות. ונעמי שמר, שגזרה על עצמה שתיקה, לא ביטאה, אמנם, את עמדתה, אך סירבה להתקרנף ולהתיישר על פי דרישת השומרים הסובבים בעיר. היא הבהירה שהיא לא משתתפת במשחק. כן, גם היא תמחה. אולם המחאה שלה היא נגד הממסד התרבותי ומשטרת המחשבות שלו. היא תשיר ותרקוד ותשמח – זו המחאה שלה. היא למדה את הלקח שלה, היא לא תכתוב עוד כתיבה פוליטית, אבל כאשר "אסור" לשמוח, היא תשמח, והשמחה שלה היא אמירה; היא המחאה. היא תשיר ותרקוד "עד שתצא נשמתי",  כמו רבי עקיבא שאמר קריאת שמע עד שיצאה נשמתו, ובכך זכה לקיים את "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך."
 
כשכולם דיברו על שלום, ואף אחד לא דיבר על צדק, הסוגיות החברתיות לא ממש עניינו את הממסד התרבותי. החודש, כשלפתע פרץ, באיחור רב, רב מדי, המאבק החברתי, והשתלט על סדר היום הלאומי, משטרת המחשבות כיילה את עצמה ללוח הקואורדינאטות החדש. ומרגע זה, אל לו לאמן להעז להשמיע מילת הסתייגות מן המחאה.
דווקא בשל תמיכתי במאבק החברתי, וכיוון שאני רואה בו הזדמנות לתיקון החברה הישראלית, אני רואה לנכון לצאת נגד תופעת העדר ונגד סתימת הפיות. אי אפשר לתקן עולם ואי אפשר לתקן חברה, דרך קלקול חברתי שכזה. דווקא מאחר ואני מתפעל מהאופי הדמוקרטי והתרבותי של המחאה, אני רואה לנכון לצאת נגד תופעה אנטי דמוקרטית ואנטי תרבותית המתלווה אליה.
והאמת היא, שדבריה של מרגול נגד המחאה, אינם מצוצים מן האצבע. מעמד הביניים המוביל את המחאה החברתית, הוא המעמד שהוביל בעשורים האחרונים את הדרך שנגדה הוא יוצא היום, ולבו היה גס למחאת מעמדות המצוקה והאוכלוסיות החלשות והמוחלשות. טוב שהציבור הזה מתפכח ודורש צדק חברתי ומדינת רווחה. אבל... מותר לשאול אותו איפה הוא היה עד אתמול?
 
אורי הייטנר מוסיף: המאמר נכתב בטרם התפוצצה פרשת מרגול החדשה. לא ראיתי סיבה לשנות מילה במאמר, בעקבותיה.