ביומו האחרון של מושב הקיץ של הכנסת, טרם צאתה לפגרה, הניח ח"כ אבי דיכטר ("קדימה") על שולחנה את הצעת חוק יסוד מדינת העם היהודי. להצעת החוק של דיכטר הצטרפו כיוזמים עוד 40 ח"כים מכל הסיעות הציוניות, ובהם שאול מופז, מאיר שטרית ורוני בר און ("קדימה"), כרמל שאמה וזאב אלקין (הליכוד), בנימין בן אליעזר ("העבודה"), עינת וילף ("עצמאות"), זבולון אורלב ואורי אורבך ("הבית היהודי") ואחרים.
הוויכוח הציבורי השטחי והמקוטב, מתייחס לשורת החוקים השנויים במחלוקת שנדונו לאחרונה כאל מקשה אחת. האמת היא, שכל חוק עומד בפני עצמו; חלק מן החוקים חיוביים וחלקם שליליים, חלקם מועילים וחלקם מזיקים, חלקם נחוצים וחלקם מיותרים. המשותף לכולם – הם נובעים מבלבול בחברה הישראלית, בדבר מהותה כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, ובמיוחד בדבר המשמעות החוקתית של היותה כזאת.
63 שנים אחרי הקמתה, טרם חוקקה מדינת ישראל חוקה. הגיעה השעה שתהיה לנו חוקה כזאת, שתגדיר את מהות המדינה. חרף היעדרה של חוקה, מהותה היהודית והציונית של המדינה היתה מובנת מאליה, עד שנות התשעים, ולא היה עליה כל איום. בשנים האחרונות, עם התעוררות מגמות הפוסט-ציונות והאנטי-ציונות, בעיקר באקדמיה ובתקשורת הישראלית – הטלת הספק בייעודה היהודי של המדינה ומצג השקר של סתירה, כביכול, בין מדינת לאום לבין מדינה דמוקרטית (סתירה שאינה מופנית כלפי אף מדינת לאום דמוקרטית בעולם, זולת מדינת העם היהודי) – הצורך בחוקה כזאת גדול מאי פעם.
מסמך היסוד שראוי להיות התשתית הרעיונית של החוקה, הוא ההצהרה על הקמת מדינת ישראל, הידועה בכינויה "מגילת העצמאות". לב ההצהרה הוא המשפט: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." הפסקאות המקדימות משפט זה, מציגות את הלגיטימציה של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – המעניקה לעם היהודי את הזכות הטבעית וההיסטורית שבתוקפה הוכרזה המדינה; הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו, הזיקה היהודית לארץ-ישראל בשנות הגולה, המעשה הציוני והשואה. הזכות הטבעית, היא זכותו של כל עם להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית במולדתו. הזכות ההיסטורית, היא הזכות של העם היהודי על הארץ. הפסקאות שאחרי משפט ההכרזה, מתארות את דמותה של המדינה, כמדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית (אף שהמילה דמוקרטיה נעדרת ממנה), המחוייבת לקיבוץ גלויות, לערכי הצדק, החירות והשלום ברוח חזונם של נביאי ישראל, לשיוויון זכויות לכל ללא הבדל דת גזע ומין, ולפיתוח הארץ לטובת כל תושביה.
בהיעדר חוקה, חוקקה הכנסת חוקי יסוד המהווים נדבך לחוקה עתידית. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הם הנדבך הדמוקרטי של החוקה. אולם חוקתה של מדינה יהודית ודמוקרטית חייבת לצעוד על שתי רגליים – הגדרת מהותה כמדינת הלאום היהודי, והגדרת מהותה הדמוקרטית. כל עוד לא חוקק חוק יסוד, המגדיר את מהותה הציונית והיהודית של המדינה, החוקה הבלתי כתובה היא חוקה נכה וחסרה. הוספת הנדבך הציוני לחוקה, באמצעות חוק יסוד המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ומעניק משמעות סמלית ומעשית להיותה כזאת, משלימה את המהלך של חקיקת חוקי יסוד. על כך יש להוסיף עוד את חוק יסוד זכויות חברתיות, כדי להשלים את חוקתה של מדינת ישראל.
והנה, משהציע ח"כ אבי דיכטר את הצעת חוק היסוד הזו, מקהלה אוטומטית התנפלה עליו באלימות מילולית אופיינית, בניסיון להלך אימים על הציבור מפני חוק יסוד "גזעני", "אנטי דמוקרטי" ושאר פניני הלשון השחוקים עד לזרא. במקום דיון אמיתי על תכני הצעת החוק – ניסיון נואל ליצור לה דה-לגיטימציה, שהיא בעצם דה-לגיטימציה להיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.
ההתנפלות על הצעת החוק התמקדה בסעיף הקובע שהשפה הרשמית של מדינת ישראל היא עברית. הצעה זו הוצגה מיד כ"הדרת השפה הערבית", שהיא "הדרת הערבים", שהיא "גזענות" בלה בלה בלה.
מה בעצם טוען הסעיף? שהסמלים במדינת הלאום של העם היהודי, הם סמלים יהודיים; הדגל, ההמנון, סמל המדינה, השפה. שפתה הלאומית של מדינת העם היהודית, היא העברית. כל כך טבעי, כל כך נכון, כל כך מובן מאליו. ובעצם... ההתנפלות מוכיחה שאין זה מובן מאליו, ומכאן שהחוק נחוץ עד מאוד.
וכיצד "מדירה" הצעת החוק את השפה הערבית? בהגדרה ההוגנת כל כך: "לשפה הערבית מעמד מיוחד, לדובריה זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה." כך ראוי במדינת הלאום של העם היהודי, שהיא גם מדינת כל אזרחיה. היא מדינת כל אזרחיה בשוויון הזכויות לפרט. היא מדינת הלאום בסמליה, במהותה הקולקטיבית, בזיקתה להיסטוריה היהודית ולעם היהודי באשר הוא ובמחויבותה לשלומו של כל יהודי בעולם.
העובדה שח"כ מ"קדימה" יזם את הצעת החוק, ורבים מחברי סיעה זו חתומים עליו, חשובה ומעודדת מאוד. לאחרונה, שיח הקצוות של השוליים הרדיקאליים הולך ומשתלט על הציבוריות הישראלית, כשהגורמים המתונים בשני צידי המפה הפוליטית נסחפים אחרי הזנב המכשכש בכלב. מן הראוי, שהרוב הציוני והדמוקרטי השפוי, יחזיר לעצמו את הובלת החברה. גם "קדימה" נסחפה, בעיקר בחודשים האחרונים, אחרי סדר היום הזה, ונגררה אחרי השוליים של השמאל הרדיקאלי. והנה, העובדה שמהנהגתה של "קדימה" יוצאת הצעת החוק הזה, היא אות כבוד למפלגה זו ובשורה חשובה לפוליטיקה הישראלית.
 
2. במחיר סביר
אני תומך בכל ליבי בפעולה צבאית לחילוצו של גלעד שליט. פעולה כזאת היא ביטויה של הרוח הישראלית, היא ביטויה של רוח אנטבה, היא תחזק באופן משמעותי את כושר ההרתעה של ישראל ועשויה לשים קץ לאסטרטגיית חטיפות החיילים, כפי שמבצע אנטבה שם קץ לאסטרטגיית חטיפות המטוסים. פעולה צבאית לחילוצו של גלעד שליט, תביא לידי ביטוי את ערך הערבות ההדדית – "כל ישראל ערבים זה בזה," באופן הנעלה ביותר, נכונותם של חיילים לסכן את חייהם כדי לחלץ מן השבי חייל ישראלי.
על אף כל הכתוב לעיל, אני מתנגד בתוקף לפעולה, אם היא כרוכה בנפילתם של חיילים ישראלים רבים. אילו היה עליי להכריע בדבר פעולה כזאת, והמתכננים היו מעריכים בסבירות גבוהה שעשרה חיילים, למשל, ייהרגו בה, הייתי מכריע נגד הפעולה. מדוע? כיוון שאני תומך בחילוצו של גלעד שליט, אך לא בכל מחיר. יש מחיר, שנזקו גדול אף יותר מהתועלת שבשחרור גלעד שליט. המדינה מחויבת גם לחייהם ולביטחונם של החיילים שעלולים להיהרג בפעולת החילוץ, ויש מחיר דמים בלתי סביר.
עמדתי בנוגע לשחרור גלעד שליט בעסקת חליפין, יוצאת מאותן נקודות מוצא. הערבות ההדדית הינה ערך מרכזי בחיינו, ומשמעותו היא מחוייבותה של המדינה לשחרר את גלעד משביו, ואף לשלם על כך מחיר וליטול סיכונים. כפי שבכל פעולה צבאית יש סיכונים, כך בכל עסקה יש סיכונים. וכפי שעלינו להיות נכונים לשלם את מחיר הפעולה הצבאית, כך עלינו להיות נכונים לשלם את מחיר עסקת השבויים. אולם כפי שלא נוציא פעולה צבאית בכל מחיר, כך גם אין לחתום על כל עסקה.
המחוייבות לגלעד שליט מצדיקה שחרור מחבלים מכלאם, חרף הסיכון שבכך. אבל לא בכל מחיר. עסקה שעלולה להביא, בסבירות גבוהה, למותם של ישראלים רבים בפיגועי טרור ושתעודד חטיפת חיילים נוספים – פסולה מבחינה מוסרית. המדינה מחויבת לגלעד שליט, אך גם לחייהם, שלומם וביטחונם של האזרחים, הילדים ואף החיילים, שעלולים לאבד את חייהם בעקבות עסקה כזאת.
ניסיון העבר מלמד, שעסקאות מסוג עסקת ג'יבריל, גבו מאיתנו מחיר דמים בלתי סביר. עלינו להימנע מחזרה על הטעות.
שני המאמרים הראשונים פורסמו לראשונה בעיתון "ישראל היום".
 
 
3. סקירת עיתוני סוף השבוע 19-20.8.11
המלצת השף – הראיון של שלי יחימוביץ' לגידי וייץ במוסף "הארץ".
שלי יחימוביץ' היא שגרירת תנועת העבודה במפלגת העבודה. אם תנצח בפריימריס, היא עשויה להחזיר את מפלגת העבודה לתנועת העבודה. אילו ברל כצנלסון או יגאל אלון היו פוקדים היום לביקור את מפלגת העבודה, היא היחידה שהם היו יכולים לראות בה את נושאת הדגל. מפלגת העבודה בעשורים האחרונים לא היתה שונה בעמדותיה החברתיות והכלכליות מן המיינסטרים הישראלי, לצד הליכוד, "קדימה", מרצ ו"שינוי", בהבדלי ניואנסים. שלי יחימוביץ' שונה. מיום כניסתה לפוליטיקה היא דבקה בדרכה הסוציאל-דמוקרטית, והגורם היחיד בפוליטיקה המפלגתית הפרלמנטרית (לצד גורמים רבים בזירה הציבורית החוץ מפלגתית – נושא למאמר בפני עצמו), שיצר תשתית רעיונית אלטרנטיבית, בה נאחז בחודש האחרון הציבור הרחב שחש שבדרך הנוכחית הגיעו מים עד נפש.
למה הזכרתי את יגאל אלון? כיוון שכאשר יגאל אלון התמודד על ראשות מפלגת העבודה – מרוץ שבעיצומו נפטר מדום לב, הוא הוציא את ספרו הפרוגרמטי "כלים שלובים". בספר זה הציג את המהות הציונית ואת המהות הסוציאליסטית ככלים שלובים, שרק השילוב ביניהם יוצר את הדרך בה הוא מאמין, אותה הוא מגשים, עליה הוא נאבק והיא המַדְחֵף להתמודדותו על ההנהגה. נזכרתי בכך בראיון עם שלי יחימוביץ', שביטא מחויבות מוחלטת לכלים השלובים של הציונות הסוציאליסטית.
הנה כמה ציטוטים מייצגים: "הציונות והסוציאליזם היו שני האתוסים המכוננים עם הקמת המדינה, מאוד פשוט. הם לא הלכו יחד בלתי אם נועדו." היא דבקה במאבקה נגד מועמדותו של האנטי-ציוני והמסית לסרבנות דב חנין לראשות העיר ת"א: "אני מתקשה לקבל אפילו באופן תיאורטי את הרעיון שבראש מערכת החינוך של תל אביב יעמוד אדם אנטי-ציוני, מטיף לסרבנות, שלא עומד דום בשירת 'התקווה' ואפילו לא שר אותה... הזהות האידיאולוגית שלי מורכבת מהרבה רכיבים, אבל קודם כל אני סוציאליסטית וציונית. והציונות היא רכיב מכונן בהשקפת העולם שלי, היא לא משהו שאני יכולה לוותר עליו. זה קו פרשת מים... זה קו מגדיר מאוד בהשקפת העולם שלי. אם אנחנו קוראים תיגר על הציונות, אז אין שום משמעות לקיום שלנו כאן. ... ראשות עיר, בוודאי ראשות עיר גדולה, לא יכולה להיות מנותקת מעמדות לאומיות בשום פנים ואופן. ההפרדה הזאת בין ראש עיר שינקה לי את העיר לבין השקפותיו הפוליטיות האחרות, היא לא נכונה בעיניי ואני לא נמצאת שם. ... אני רואה את עצמי חלק מהזרם המרכזי, מהאתוס הציוני. זה לא אומר שאני לא יכולה לחוקק חוקים יחד עם דב חנין או להסכים איתו בדברים רבים, אבל יש קו מפריד, שהוא מאוד משמעותי והוא אפילו בא לידי ביטוי בחיי היום יום. הבן שלי משרת בצבא והבן של דב חנין הוא סרבן. ... "
שלי תומכת ביוזמה של גדעון סער שילדים מגיל שלוש יפתחו את הבוקר בגן בשירת ההמנון. "כן, לחלוטין. זו אפילו לא נראית לי סוגיית שמאל ימין. נראה לי משהו מובן מאליו ולפעמים מאוד מביך אותי לעמוד עם תיכוניסטים שאפילו לא יודעים את שירת ההמנון. זה אל"ף-בי"ת של כל מדינה מתוקנת ואין בזה שום קשר ללאומנות."
ובנוגע לסיורים בשל בתי הספר במערכת המכפלה? "תלוי בקונטקסט. אם מישהו מבצע את הסיורים האלה עם היסטוריונים, שמסבירים את המורשת שלנו, את מערת המכפלה ואזכוריה במקורות, את התפתחות שהיתה מאז, ומאירים גם את הקונטקסט הפוליטי העכשווי, זה דבר שהוא לגיטימי. ערכי מורשת לא שייכים רק לימין בישראל... בהחלט, זה מדבר אליי. הקיום שלנו כאן הוא לא קיום רגעי, יש לו הנמקה היסטורית מתמשכת, ואני כן חווה את כל הרבדים, כולל השייכות לעם היהודי, על כל ההיסטוריה שלו, וכן, אני מזדהה עם סמלים. ... ברור לי שקיים סבל, סבל עמוק לשני הצדדים, ואני לא מתעלמת מהסבל הזה, אבל בעיניי המפעל הציוני הוא אחד המפעלים המוסריים והצודקים ביותר, אני חושבת, בתולדות ההיסטוריה האנושית. ... להגיד 'שתי מדינות לשני עמים', ציפי לבני אומרת שלוש פעמים ביום, לא שהיא הובילה איזושהי פריצת דרך מדינית, ולהגיד 'הלאה הכיבוש', גם מרצ אומרת יפה מאוד ובנאמנות. לי יש ייעוד אחר."
תשובותיה אינן מוצאות חן בעיני המראיין, נציג האכסניה שבה היא התראיינה: "יחימוביץ' לא עדה לסתירה הדיאלקטית בין הציונות והסוציאליזם... תמיד הייה מחלוקת בדיון אם סוציאליזם וציונות יכולים לדור בכפיפה אחת. ... הם שאלו את עצמם אז, אם אתה יכול להיות סוציאליסט, כלומר, דוגל בשוויון, ולהדיר מהשוויון הזה אזרחים שזהותם הלאומית איננה זהה לשלך... אם המיליארדים שהושקעו בהתנחלויות היו מושקעים בתוככי הקו הירוק אולי לא היינו מגיעים לרוטשילד."
נו, "הארץ".
שלי יחימוביץ' מבטאת אוטנטיות. בחודש האחרון כולם נהיו "חברתיים". כל נביאי הניאו ליברליזם וההפרטה היו ל... "חברתיים". "הארץ" (!) כולל נחמיה שטרסלר (!!) נהיו ... "חברתיים". יאיר לפיד (!!!) נהיה ... "חברתי" וכותב על "מרד העבדים", לא פחות. רוני בראון (!!!!) נהיה ... "חברתי". אפילו ציפי לבני (!!!!!) נהייתה ... "חברתית". מה "חברתי" בציפי לבני? קו חברתי כלכלי אחיד הובילו כל המפלגות, כל הממשלות, וכעת הציבור, שהיה שותף לקו הזה, מאס בו ויצא למחות. במקרה, המחאה נפלה על המשמרת של נתניהו. במקרה, במשמרת הזאת ציפי לבני אינה ראש הממשלה ואינה שרה אלא יו"ר האופוזיציה. זה הכל. זה כל מה שהופך אותה ל"חברתית".
שלי יחימוביץ' נשאה את הדגל של מדינת הרווחה נגד הזרם, ועל כך גם יריביה האידיאולוגיים מעריכים אותה. כיוון שכך, היא חפה מזיופים ודבקותה בדרך היא אמיתית. שלי יחימוביץ' מכירה את הזיוף והשקר בלינקג' בין "שמאל" ו"ימין" מדיני ביטחוני לבין "שמאל" ו"ימין" חברתי כלכלי. לכן, אין לה כל עכבות בשיתוף פעולה עם כל מי שניתן להוביל עימו מהלכים נכונים בנושא החברתי כלכלי, ללא קשר לעמדותיו המדיניות. לכן, לאורך כל דרכה הפרלמנטרית היא יצרה בריתות חוצות מפלגות וחוצות קואליציה/אופוזיציה להובלת חוקים ומאבקים חברתיים. לכן, היא שידכה את "בני עקיבא" והמכון לאסטרטגיה ציונית עם תנועות הנוער כחולות החולצה וגורמי שמאל ואיכות הסביבה, למאבק משותף למען הרפורמה במשק הגז.
"מה עמדתך בעניין הצטרפות המתנחלים למחאת האוהלים? את מברכת על כך, זה משמח אותך?" היא נשאלה, והשיבה: "כן, חד משמעית. אחת מנקודות העוצמה המשמעותיות ביותר של המחאה הזאת, היא שלא נישאים שם השלטים הקונבנציונליים המדיניים, אלא שיש שם שפה חדשה, שפה מלכדת, שפה מאחדת."
בנוגע לחרם על תוצרת ההתנחלות ועל חרם האמנים השיבה שלי את התשובה היחידה הראויה למי שדוגל בסולידריות חברתית: "אני לא דוגלת בחרמות." ולכן, תשובתה על השאלה "האם תקני מוצרים מהתנחלויות, נניח שמן זית מהר ברכה?" תשובתה פשוטה: "כן."
שלי מסרבת להצטרף לשנאת ההתנחלות והמתנחלים: "אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה. עובדה היסטורית."
אמירתה החשובה ביותר בראיון, היא תגובתה למסע הנתעב של "הכו במתנחלים והצלתם את כלכלת ישראל." דבריה בנושא זה הם היושרה בהתגלמותה: "אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת – שאם לא היו התנחלויות אז היתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל. אני מכירה את השקפת העולם שאומרת שאם נקצץ את תקציב הביטחון בחצי, יהיה כסף לחינוך. זאת השקפת עולם שאין לה קשר למציאות ... אני כופרת בזה, זה פשוט לא נכון עובדתי, למרות שזה נתפס כאיזו אקסיומה מדעית. בית ספר שמוקם היום בהתנחלות ומאכלס איקס ילדים היה מוקם בתוך גבולות הקו הירוק מאכלס את אותו איקס ילדים באותה עלות."
יתהה הקורא העירני, ממה אני כל כך מתפעל. מה הרבותא בכך שפוליטיקאי אומר שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב ושאחד ועוד אחד הם שניים?
מה לעשות? בעולמנו הפוליטי המובן מאליו הוא החריג, הוא החדשות, הוא ה"אדם נשך כלב."
תעדנה על כך התגובות לראיון (בעקבות פרומו בכותרת הראשית של "הארץ" ביום ה'). כתבה של יהונתן ליס בעמוד הראשון של "הארץ" מביאה גל של גינויים נגד יחימוביץ'. יריב אופנהיימר, מזכ"ל "שלום עכשיו", שמפעל חייו הוא משחקי ריגול ילדותיים אך מזיקים אחרי הבנייה ביישובים ביו"ש, משפריץ עליה דברי ארס ונאצה. כמובן שיריביה למרוץ משתלחים בה. יש איזה אחד, אראל מרגלית או משהו כזה, בעל הון, המציג עצמו כמתמודד על ראשות מפלגת העבודה, שכבר גזר את גזר דינה של יחימוביץ': "בקשר שהיא קשרה עצמה עם ההתנחלויות היא בגדה בערכי המפלגה והוציאה את עצמה משורותיה..
תחי הגיליוטינה! כמובן שעמיר פרץ ובוז'י (זכות השתיקה) הרצוג לא פיגרו אחריו. הרצוג רץ היסטרי ליהונתן ליס ב"הארץ", לבן כספית ב"מעריב" ולסימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" עם הבשורה הגדולה שלו: שלי = ביבי. וַאו! וכך שיתף בתגליתו המדעית את קוראי "מעריב": "הראיון של יחימוביץ' מהבוקר מוכיח שבסוף יש לה כוונה לרוץ אל בין זרועותיו המושטות של נתניהו... אני נותן את הסימנים כבר זמן רב. זה בולט וזה ברור. ... בוחרי העבודה צריכים לדעת את זה. הם צריכים להבין שאם הם בוחרים בשלי, זה חתול בשק, הם בוחרים בשלי ומקבלים את ביבי. היא מאשרת את הסבטקסט של ביבי בכל התחומים כמעט, וכו' וכו'.
אני מעריך מאוד את שלי יחימוביץ', אך ביקורתי העיקרית עליה היא על היותה אופוזיציה עקרונית. בעיניי, תפקידה של מפלגה פוליטית להשפיע, ובכל רגע נתון עליה לבחון האם הפוזיציה שבה השפעתה ותרומתה תהיה גדולה יותר היא בקואליציה או באופוזיציה. שלי יחימוביץ' התנגדה בכל כוחה להצטרפות מפלגת העבודה לממשלה, אף שהובטח לה התפקיד הנחשק של שרת התמ"ת. לדעתי, היא טעתה פעמיים. היא טעתה כאשר התנגדה להצטרפות מפלגתה לממשלה, והיא טעתה כאשר אחרי שמפלגתה קיבלה הכרעה, עמדה במריה ולא הצטרפה לממשלה. אבל הרצוג מטיף לה? הרצוג, שתמך בהצטרפות לממשלה, הצטרף אליה ודבק בה עד שסולק,למעשה, עם פרישת אהוד ברק ממפלגת העבודה? עכשיו אתה מבין, הקורא העירני, למה אני מתפעל מפוליטיקאי המגלה קצת יושרה?
* בנאום מפורסם בראשית שנות ה-60, טען משה דיין, אז שר החקלאות, שעלינו לבחור איזה דגל עלינו להניף, הדגל הביטחוני או הדגל החברתי. אי אפשר להניף את שניהם. משמעות המסר המוניסטי שלו היתה, שבשל האיום הקיומי על מדינת ישראל, אין מנוס מאפסון הדגל החברתי ובחירה בדגל הביטחוני. ואכן, במשך 40 שנה, הדגל החברתי מקופל, ותמיד הנושאים הביטחוניים (שקט יורים) או המדיניים (שקט, עושים שלום / שקט, נסוגים – וזו שעת האתרוג) משתיקים את הדגל החברתי.
זאת טעות. על מדינת ישראל להניף תמיד בעת ובעונה אחת את שני הדגלים. איני זוכר עוד תקופה שבה סדר היום הציבורי בישראל היה חברתי כמו החודש האחרון. האירועים האחרונים בגבול מצרים ובגבול עזה, החזירו את סוגיות הביטחון לראש סדר היום וכבשו את עמודי החדשות של עיתוני השבת. אני מקווה מאוד, שהאירועים הללו לא יורידו את הדגל החברתי ושהמאבק יימשך. עם זאת, האירועים הביטחוניים גם מחזירים את הדגל החברתי לפרופורציה – ישראל אינה מדינה ככל המדינות, אלא המדינה היחידה בעולם החופשי הנאבקת על עצם קיומה.
אני רואה במאבק החברתי חשיבות ביטחונית עליונה – החוסן החברתי הוא מרכיב חיוני בביטחון הלאומי של ישראל.
כותבי המאמרים בעיתונים היטיבו להבין שמתקפת הטרור מסיני אינה ירי של "משוגע תורן" ואינה מקרה חד פעמי חולף. מתקפת הטרור היא המשך של רצף אירועים מאז המהפכה במצרים, שעיקרם עד עתה היו חמישה פיגועים בצינור הגז לישראל. עם זאת, אף כותב לא נגע בשורש העניין, במהות העובדה שגבול השלום בין ישראל למצרים עלול להיות לגבול החם ביותר והעויין ביותר של ישראל. המהות היא מציאות חיינו במאה השנים האחרונות: סירובם של הערבים לסבול את הנוכחות היהודית במזרח התיכון. זה הגורם היחיד, ואין בלתו, לכל המלחמות, לטרור, לפיגועים, לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל. זאת הסיבה היחידה, אין בלתה, לכך שאין שלום בינינו לבין הערבים.
החדשות הרעות הן שתמונת המצב הזו אינה עומדת להשתנות בקדנציה שלנו. החדשות הטובות הן שהציונות מעולם לא ביקשה רשות מן הערבים, ועל אפם וחמתם הקמנו מדינה לתפארת, עם כל חסרונותיה, ועל אפם וחמתם נמשיך לבנות אותה ולהגן עליה. לכן, התיקון החברתי שיבוא, ואני בטוח שיבוא, בעקבות המאבק החברתי, הוא התשובה הראויה שלנו למתקפת הטרור, לצד התגובה הצבאית הבלתי נמנעת.
אני רוצה להעניק ציון לשבח ל"הארץ". כן, כן, ל"הארץ". אחרי שבמשך שבוע הוביל "הארץ" קמפיין קולני הקורא לישראל להתנצל בפני תורכיה על התוקפנות התורכית כלפי ישראל במשט "מרמרה", ציפיתי, שלאחר מתקפת הטרור ידרוש העיתון מישראל להתנצל בפני הפלשתינאים ובפני מצרים על התוקפנות נגדה. עברתי פעם ועוד פעם על כל המאמרים, ולא מצאתי קריאה כזאת. אל דאגה, היא עוד תבוא. אבל 24 שעות איפוק אינן ראויות לשבח?
ההתייחסות המעניינת ביותר בעיתוני השבת למתקפת הטרור, היתה מאמרו של עקיבא אלדר ב"הארץ". הוא ממש כועס על המְפגעים, הפוגעים פגיעה קשה באינטרס הלאומי ומחזקים את ידי הצד השני. וכך הוא כותב: "מי ששלח את המחבלים לרצוח ישראלים, אינו רוצה בטובתו של הנשיא מחמוד עבאס ואנשיו, שמתרוצצים בעולם במאמץ לקושש עוד מדינות שיצביעו בעוד חודש בעצרת האו"ם בעד מדינה פלסטינית. הדיווחים על סדרת הפיגועים המיוחסים לג'יהאד הבינלאומי בתוך פרק זמן קצר בזירות שונות שכבשו את מסכי הטלוויזיה בעולם, מזכירים לבריות את פיגועי ה-11 בספטמבר. אחרי תקופה ארוכה שבה הצטיירה ישראל כגוליית סרבן-שלום והפלסטינים כדַוִד, קורבן הכיבוש – הצדדים החליפו תפקידים. כשישראל קוברת את מתיה, לא נעים להטריד אותה בזוטות כמו הרחבת ההתנחלויות. כשהגבול בין ישראל למצרים פרוץ למרצחים, קשה יותר לגנות את מנהיגיה על סירובם לבטא את צירוף המילים: משא ומתן על בסיסי גבולות 67'. אין פלא אפוא שהפקידים במוקטעה ברמאללה כבר מזמן לא נשמעו עצבניים יותר."
ליבי, ליבי, לעקיבא אלדר. הפלשתינאים שוב הבריזו לו. עכשיו יהיה "קשה יותר לגנות את מנהיגי ישראל". צ...צ...צ...
* העיתונים עסקו בהרחבה בפרשת מרגול. מעבר לרכילות, היתה מעט התעסקות במהות שצפה מן הפרשה – הלגיטימיות שהחברה הישראלית מעניקה לפשע ולפושעים. וכי למה שיהיה דיון ביקורתי כזה בתקשורת, שהפכה את ראשי ארגוני הפשע לסלבריטאים? היחיד שהתייחס לסוגיה, היה חנוך דאום (ובעקיפין, גם שלי יחימוביץ' שבראיון עמה תקפה את הרעיון של חזרתו להנהגה הלאומית של העבריין אריה דרעי). אך גם חנוך דאום לא נגע במהות החברתית שאפשרה את תופעת הסלבריטאיות והלגיטימציה של מצליחני הפשע – עגל הזהב והמרדף אחרי הבצע, המאפיין את החברה הישראלית זה זמן רב. אם המאבק החברתי יתמקד רק בדרישות מן הממשלה והמדינה, ולא יתמודד עם המהות הערכית של החברה, אין בו טעם. רק שינוי ערכי בחברה הישראלית, יביא לתיקון כלכלי.
* ביטוי בולט של תופעת עגל הזהב הוא שמות העיתונים (והרי מי שהוביל את תרבות עגל הזהב בישראל היא התקשורת). כך, למשל, שמו של המוסף הכלכלי של "הארץ" אינו "משק וכלכלה" למשל, שלא לדבר על "חברה וכלכלה" חלילה, אלא "דה-מארקר". השם מעיד על העולם הערכי של עורכי העיתון – הכלכלה אינה כלי לבניין המדינה, לרווחת אזרחיה ולחוסן חברתה, אלא שוק שמטרת השותפים בו היא הרווח הפרטי שלהם, ותו לא. אבל העיתון לא נקרא "השוק", בשפת עֵבֶר הפרובינציאלית, אלא "דה-מארקר", כיאה לסנוביזם הגלובלי של אנשי העולם הגדול.
לפני חודשים אחדים, ביטל "מעריב" את המוסף "תרבות" והחליף אותו במוסף "רייטינג". הנה, תרבות הרייטינג במלוא כיעורה. אין עוד עניין בתרבות, אלא ברווח שגורפים בעלי כלי התקשורת, מהפרסומות בתוכניות עתירות הרייטינג, שלרוב אלו הן התוכניות המשחיתות ביותר, דוגמת "הישרדות" ו"האח הגדול", שהנן האנטי-תזה לתרבות.
השבוע, "רייטינג" נתן לקוראיו מתנה לשבת: מוסף מיוחד המוקדש ל"20 הגופות הלוהטים ביותר שנצפו על חופי ארצנו בקיץ 2011." ואם זה לא ברור, מכריז העיתון בעמוד השער – "חרמנים? יופי. קבלו את מצעד – 20 הגופות" וגו' (תרתי משמע). הנה, כמה נמוך מוריד אותנו שוק הרייטינג, כלומר דה-מארקר רייטינג - היישר לשוק הבשר.
* המלצות השבת שלי – כתבות במוסף "הארץ" ובמוסף הספרותי של "הארץ" על הספר "ציפור פצועה" [עורכת: יפה ברלוביץ], המבוסס על יומנה של דורה בדר, חלוצת העלייה השלישית, ממייסדות קיבוץ מזרע; יומן המציג את קשייה ולבטיה ועל מאבקה למען מעמדה של האישה בקיבוץ, באותם ימים. יש הרואים בתעודות אלו סדק בתמונה האידילית של הסיפור החלוצי. אני רואה בהן דווקא העצמה של התמונה החלוצית, מאחר והיא ממחישה את הקשיים האדירים עמם נדרשו החלוצים ובעיקר החלוצות להתמודד, מה שמעצים את ערכם בעיניי.
המלצה נוספת היא על ראיון עם המתופף המיתולוגי מאיר ישראל ב"7 ימים" – כתבה על אחד מאושיות הרוק הישראלי ב-45 השנים האחרונות.
* צל"ג השבוע – לבני ציפר. בני ציפר הוא התגלמות הפלצנות. אחרי מותו של פולי, הוא כתב מאמר פלצני להחריד בו תקף את התרבות העממית הישראלית, המתבטאת בהצלחת "הגשש החיוור", שהינה תרבות נחותה בעיניו הפיינשמקריות של ב"צ. השבוע ביקר ב"צ בערב שירת צעירים שנערך בקומת הגג של מועדון "החללית" ברחוב הירקון. ב"צ כתב על הערב הזה במוסף התרבות והספרות שהוא עורך, וטוב עשה. הוא אף פירסם שלושה מן השירים, וטוב מאוד עשה (אהבתי במיוחד את "משקע" של עמרי שרת).
אם כל כך טוב, על מה הצל"ג? כנראה שב"צ נאלץ ללכת מאה מטר ממכוניתו עד האירוע, ובדרך הוא נאלץ לעבור ליד אנשים. אנשים, בשר ודם. מילא אנשים, ישראלים, רחמנא לצלן. וכך הוא תאר את החוויה:
"מעולם לא נראתה לי תל-אביב המונית ודוחה כבמוצאי השבת שעברה, בשעה שהמוני בליינים חלולי עיניים נשפכים אל הטיילת או מטיילים ברחובות הקרובים אל הים, מלקקים גלידה בשרבוב לשון בגזוזטרות הפאבים מקדמים במצהלות שיכורים חברים לסביאה. פילסתי לי דרך ביניהם אל קומת הגג, למועדון 'החללית'."
ולזה יקרא – העיתון לאנשים שחושבים את עצמם.
 
 
4. שפת "הבכיר"
בספרו "ערבה בוכייה" מספר ישראל זמיר על שיחת רקע עיתונאית שניהל עם אחד מבכירי משרד החקלאות, שבו אמר: "האינך סבור שיותר זול לקנות בקבוק חלב מתאילנד מאשר להקים בארץ-ישראל רפת מודרנית עם מכון חליבה אוטומטי, שיעמוד בדרישות המחמירות של הוועדה הארצית לאיכות הסביבה, כך שהשתן שפולטות הפרות לא יתאחד עם מי התהום שאנו שותים? הוסף על כל אלה הוצאות על זריעת שטחי תלתן, חציר, קנייתם של דשנים, תערובות, וזה עדיין לא הכול. עליך לשמור על העדר מפני חמסנותם של השכנים בעזרת גדרות עמוסות חיישנים אלקטרוניים. ברמה האזורית עליך להקים מכון להזרעה מלאכותית, לשכור שירותי רפואה וטרינריים – וההוצאות הן עד בלי די. במקום להביא עשרים אלף תאילנדים ארצה, מדוע לא להשאירם בארצם ולקנות מהם חלב, ביצים ושאר פירות וירקות? כך אפשר לחסוך למדינה מיליונים!"
כותב המספר: "שאלתי אותו מה היו אומרים על כך בר בורוכוב, א.ד. גורדון, דוד בן גוריון, אברהם הרצפלד, לוי אשכול, פינחס ספיר ושאר קברניטיה של הציונות המעשית – הללו שחלמו להפוך עם של 'לופט מענטשן' לעם חקלאי פרודוקטיבי, החי מיגיע כפיו והמוציא לחם מן הארץ? – והוא צחק. 'תן לחולמים לנוח בשלום על משכבם. העולם כיום הוא כפר גלובאלי פתוח לרווחה, בלי חומות הגנה, בלי מכסים, מבוסס על תחרות חופשית של היצע וביקוש'."
איני יודע האם אכן נערך ראיון כזה, אך כפי שכתב המשורר משה אבן עזרא: "מיטב השיר כזבו." כלומר, דווקא באמצעות הבידיון הספרותי ניתן להציג את האמת לאמיתה. והאמת לאמיתה, היא שדבריו של אותו "בכיר במשרד החקלאות", להלן – "הבכיר", הם תמצית השיח הישראלי בעשרים-שלושים השנים האחרונות. זאת השפה הישראלית מאז שנות השמונים.
אני כותב את השורות הללו, בשובי ממעגלי שיח במאהל המחאה בראש פינה. השפה במאהלים הללו, היא אנטי תזה של שפת "הבכיר". השפה באותם מעגלים, היא זו שחשבנו כי חלפה מן העולם, ולפתע היא נשמעת כשפת נעורים חיה, תוססת ובועטת – שפה של צדק חברתי, של סולידריות חברתית, של שיוויון, של ערבות הדדית, של דמוקרטיה השתתפותית.
המאבק נגד מימוש חזון "הבכיר", שאותו מנסה הממשלה לממש באמצעות אימוץ המלצות ועדת קדמי לפתיחת משק החלב ליבוא, כלומר להרס ענף הרפת בישראל ושבירת מטה לחמן של מאות או אלפי משפחות חקלאים בישראל, חבר למאבק הכולל לצדק חברתי, ולא בכדי. זהו מאבק בין שתי השפות; שפתו של "הבכיר" - שפת הרווח מעל הכל, לעומת שפת הסולידריות והאחריות החברתית.
היום, אחרי שהקיבוץ אימץ את שפת "הבכיר", החברה הישראלית מתחילה לאמץ את... שפת הקיבוץ. מתי גם הקיבוץ ישוב ויבכר את שפת הקיבוץ על שפת "הבכיר"?