המאבק החברתי השוטף את המדינה, מאופיין במבט קדימה, אל אופק של עתיד טוב יותר – של חברה צודקת, שוויונית יותר, סולידארית יותר, מקוטבת פחות. אולם המאבק מבטא גם סנטימנט של געגוע לימים עברו, לציונות הישנה והטובה לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות; געגוע לתנועת העבודה הציונית ההיסטורית, המייצגת את הערכים האלה.

מאז כניסתה לפוליטיקה, ח"כ שלי יחימוביץ' היא המייצגת הראשית, נכון יותר לומר – הבלעדית, של הדרך הזו. שעה שרוח ההפרטה והניאו-ליברליזם היתה המכנה המשותף הקונצנזואלי בפוליטיקה הישראלית, בתקשורת ובציבור, ביטאה שלי יחימוביץ' את האלטרנטיבה הערכית, הסוציאל-דמוקרטית, הדוגלת במדינת הרווחה, ברוח תנועת העבודה הציונית.

בראיון למוסף "הארץ", חטאה שלי יחימוביץ' חטא נורא – היא הגדירה את עצמה כציונית וכסוציאליסטית, והבהירה שאין לה כל כוונה לוותר על אף אחד משני מגדירי הזהות הללו, שחשיבותם בעיניה מכרעת. לא זו בלבד, היא אף העזה לגנות את הסרבנות, לצדד בשירת ההמנון, לדבר בזכות הסמלים הלאומיים, ואפילו ביטאה את הסנטימנט היהודי למערת המכפלה, רחמנא לצלן, וצידדה בביקור תלמידים שם.

ציונות וסוציאליזם?! תהה המראיין. הייתכן? תמה, כמי שאינו מכיר את תולדות הארץ הזאת, על אילו אדנים נבנתה, על אילו יסודות קמה.

חלפו יומיים, ובעמוד הדעות של "הארץ" מופיע מאמר שיטנה ונאצה, שאינו אלא ערימת גידופים וחרפות, של גדעון לוי, נגד שלי יחימוביץ'. דבריה של שלי אודות החיבור ההדוק בין סוציאל-דמוקרטיה לציונות, עוררו את תסמונת הטורט הפוסט-ציונית של גדעון לוי, שמיהר לשלוף מן הארסנל האנטי-ציוני את התחמושת של שנאת תנועת העבודה. האיום מפני חזרתה של מפלגת העבודה להיות תנועת העבודה הציונית, עורר תגובות זעם מפיו של לוי:

"העבודה הישנה והרעה חזרה מהאופל... מדינה שבה סוציאל-דמוקרטים כביכול הקימו את מפעל הנישול... חזרה לאחור אל ימי החושך של העבודה, שידה האחת התיימרה לדאוג לעובדים וידה האחרת עסקה בנישול..."

שלי יחימוביץ' סומנה כאוייבת הציבור מיספר אחת. אוייבת?! שמא נסחפתי? ובכן, רשות הדיבור לגדעון לוי: "עכשיו צריכים כל שוחרי הצדק החברתי להתנער מאויבת הצדק הזאת."

ומה דינה של האויבת? "כל איש מוסר יהיה חייב מעתה להחרימך."

ומה הסנקציה הפוליטית? "רק לא יחימוביץ', בפריימריס." שכן שלי יחימוביץ' דוגלת ב"השקפת עולם לאומנית וחשוכה," כיאה ל"כוכבת הלאומנים והמתנחלים."

יש לי הערכה רבה לשלי יחימוביץ', למאבקיה החברתיים והכלכליים למען מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית. יש לי הערכה לתפיסתה הציונית. אך איני מצדד בעמדותיה המדיניות. אני דוגל בדרכה המסורתית של מפלגת העבודה, כפי שביטא אותה יצחק רבין בנאומו האחרון ערב הירצחו –מחויבות מוחלטת לשלמות ירושלים, לבקעת הירדן "במובנה הרחב ביותר של המילה," לגושי ההתיישבות בלי "חילופי שטחים". לצערי, שלי יחימוביץ' אינה שם. יחימוביץ' דוגלת בעמדות הנוכחיות המקובלות על מפלגת העבודה ו"קדימה", ובלשונה בראיון למוסף "הארץ": "מתווה קלינטון... שמירה על גושי התיישבות, חלוקה מסויימת של השכונות בירושלים וכמובן התנגדות לזכות השיבה."

על כך יוצא קצפו של גדעון לוי.

אך עיקר זעמו, על כך שיחימוביץ' אינה מוכנה להצטרף למסע ההסתה והשנאה נגד המתנחלים. אין היא שותפה לשיטת "הכו במתנחלים והצלתם את ישראל!" היא יודעת שהעמדות האידיאולוגיות בעד ונגד ההתנחלויות לגיטימיות, אך הטענה שהמצוקה בישראל נובעת, כביכול, מהשקעת הכסף בהתנחלויות, בשקר יסודה. והרי כל מי שטוען אחרת, יודע שאינו דובר אמת. אפילו גדעון לוי התקשה להתמודד עם אמירתה המובנת מאליה, שבית ספר שנבנה בהתנחלויות היה נבנה גם בתוך הקו הירוק, באותה עלות. לכן, לא נותר לו אלא לגנות אותה ש"הכול כסף אצלה, כמו אצל בנימין נתניהו ונוחי דנקנר."

ועוד  יותר הכעיסה אותו אמירתה, שהיא נגד חרמות, אמירה מובנת מאליה לכל אדם הדוגל באמת ובתמים בסולידריות חברתית. שלי השיבה בחיוב, שומו שמיים, כשנשאלה אם תשתה שמן זית שיוצר בהר ברכה. תגובת תסמונת הטורט של לוי לא איחרה לבוא, עם גידופים על "הקללה", על "אדמות עושק" ו"עצי גזל" ושאר נאצות.

וידוי אישי – הפעם האחרונה שבה בחרתי במפלגת העבודה, היתה ב-1992, כשיצחק רבין עמד בראשה. כעת, לראשונה, אני שוקל ברצינות הצבעה למפלגה זו, אם שלי יחימוביץ' תעמוד בראשה. על פי הסקרים, יש עוד רבים מאוד כמוני, המתגעגעים לתנועת העבודה הציונית ושמחים על התקווה ששלי מייצגת. תחיית תנועת העבודה הציונית, היא הדבר המפחיד את גדעון לוי ושכמותו. ומכאן תאוותו לסיכול ממוקד של שלי יחימוביץ'.

(הכותב הוא חבר קיבוץ אורטל).

אהוד: אל תעשה אידיאליזאציה. "הציונות הישנה" לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות לא היתה רק "טובה" אלא גם רווייה שנאת אחים, מחלוקות ופלגנות, גם בתוך תנועת העבודה. כדאי ללמוד היסטוריה.

אני סבור שאצביע בבחירות הבאות למפלגה שאהוד ברק יהיה אחד מראשיה. עדיין לא ברור איזה צירוף זה יהיה.

2. התנצלויות – בין תורכיה למצרים

החונטה הצבאית השלטת במצרים אינה מסתפקת בהבעת הצער על מותם של השוטרים/חיילים (חשוב להבהיר, שכאשר מדובר במשטרה, הכוונה היא לצבא – שקר מוסכם על שני הצדדים באזורים של דילול כוחות) המצריים, מפי שר הביטחון אהוד ברק. הם דורשים חקירה והתנצלות.

עלינו להרים את כפפת החקירה ולהציע חקירה משותפת, שהכול פתוח בה. בחקירה הזו יש לחקור איך סיני היה למקום פרוץ למחבלים מעזה, בדרכם לפיגועים נגד ישראל. יש לחקור, כיצד בחודשים האחרונים שוב ושוב שימשה סיני בסיס לתוקפנות אנטי ישראלית – ירי קטיושות לעבר אילת, ירי על רכב ישראלי מתוך מצרים שבועות ספורים לפני מתקפת הטרור, חמישה פיגועים נגד צינור הגז ממצרים לישראל.

בהסכם השלום נסוגה ישראל מסיני ומסרה את השטח לריבונות המצרית – האם מצרים ריבונית בסיני? ומה ניתן לעשות כדי שאכן תהיה ריבונית (וייתכן שמסקנת הבדיקה תהיה שינויים מוסכמים וזמניים בהסדרי הפירוז, לנוכח האופי האחר של האיומים מסיני, לעומת אלו שהיו בעת חתימת ההסכם)?

כיצד בשטח מצרים התארגנה מתקפת טרור מורכבת כל כך, רבת משתתפים, אמל"ח וכו' שבוצעה במקביל במספר מוקדים? מי סייע למחבלים? האם היו להם משת"פים בתוך הצבא המצרי? איך זה קרה, שכאשר כוחות צה"ל והימ"מ השיבו אש מדויקת למקורות הירי, נפגעו חיילים מצריים? על פי העדויות, מחבלים ירו סמוך/צמוד לעמדות מצריות – האם החיילים או המפקדים המקומיים ידעו על כך, אישרו זאת, שיתפו פעולה? האם יש אמת בעדויות שגם חיילים מצריים השתתפו בירי?

אין ספק שלשלטון המצרי ולצבא מצרים אין כל עניין במתקפת הטרור ובוודאי שאינם משתפים פעולה עם הפיגועים. אך יש לבדוק האם ברמה המקומית – חיילים, מפקדים או יחידות פעלו בניגוד לאינטרס המצרי הזה. סביר להניח שגם למצרים יש שאלות קשות להפנות אלינו, ובחקירה יש לתת מענה מלא, שקוף ומספק על כל שאלה כזו.

מאחר שאין לישראל כל עניין בפגיעה בחיילים מצריים, בצדק הביע אהוד ברק צער על מותם. אם מסקנות החקירה לא תצבענה על מעורבות של חיילים מצריים בפיגוע, מן הראוי שישראל תתנצל על מותם של החיילים, גם אם לא היה דופי בהתנהגות חיילי צה"ל ושוטרי הימ"מ. אולם החשוב מכל הוא לחקור לעומק מה קרה, ולמצוא את הדרך למנוע הפיכת גבול ישראל עם מצרים לגבול של טרור ופיגועים.

אם אני תומך בהבעת צער ואף התנצלות בפני מצרים, מדוע אני מתנגד בתוקף להתנצלות בפני תורכיה על אירועי מרמרה? כיוון שאין דימיון בין המקרים. המקרה הדומה, הוא התנצלות של ישראל בפני ועדות ההתנגדות העממית בעזה, על כך שמחבלים נהרגו במתקפת הטרור.

תורכיה יזמה את המשט בזדון, כדי לפגוע בישראל כחלק ממסע דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכותה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה. בעצירת המשט נהגה ישראל על פי החוק הבינלאומי, כפי שקבע דו"ח ועדת פלמר. התורכים שנהרגו, תקפו את חיילי צה"ל וסיכנו את חייהם במזיד, והריגתם היתה פעולה מובהקת של הגנה עצמית. לכן, על ישראל לדרוש את התנצלות תורכיה ולא להתנצל בפני תורכיה.

האיומים בפגיעה ביחסי ישראל תורכיה אם לא נתנצל חסרי שחר. המשבר ביחסים בין ישראל לתורכיה אינו תוצאה של המשט, אלא המשט הוא תוצאה של המשבר. המשבר הוא מדיניות תורכית עויינת, פרי האידיאולוגיה האסלאמיסטית, הפונדמנטליסטית, הקנאית של שלטון ארדואן. האיומים התורכיים בהרעה נוספת ביחסים, נועדו לסחוט התנצלות, שמטרתה השפלת ישראל. אם התורכים רוצים לנתק את היחסים, אחרי ההתנצלות הם ימצאו אמתלה אחרת.

הטענה שהתנצלויות תקל להתמודד עם האינתיפאדה המשפטית נגד חיילי צה"ל ומפקדיו מגוחכת. ההיפך הוא הנכון – התנצלות כמוה כהודאה באשמה, והאוייב יעשה בה שימוש משפטי באינתיפאדת הדה-לגיטימציה.

העובדה שבמשך שנה ורבע ישראל נמנעת מלדרוש התנצלות תורכית על פרשת מרמרה ותשלום פיצויים לפצועי צה"ל ואינה דוחה על הסף את הדרישה התורכית החצופה שישראל תתנצל על התוקפנות התורכית כלפיה – היא ביטוי לחולשת הממשלה שלנו.