פרק מתוך הספר "סדנת הפרוזה"

המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ.

אסטרולוג, 2000

ייתכן שעדיין נותרו עותקים בודדים של הספר בהפצת "ידיעות אחרונות"

ואם לא – אזיי אזל ואין סיכוי שייצא עוד פעם לאור

החלק השני והאחרון של הפרק

7. רבי-המכר – משחק מכור

קשה למצוא סופר שאינו חולם לראות את ספרו החדש מוצג למכירה בעותקים רבים ובחנויות ספרים רבות. אולי הספר גם ייכנס לרשימת רבי-המכר? כידוע אין הדבר מזיק לסופר, וגם מחזק את אפשרותו להוציא לאור את ספריו הבאים.

מדי שבוע מתפרסמות בעיתונים ובטלוויזיה רשימות הספרים רבי-המכר. כמעט כל סופר יודע שזוהי מלחמה אכזרית, אם ספרו לא ייכלל ברשימה, קרוב לוודאי שהוא יוחזר אחרי כחודש מהמדף למחסנים, והיה כלא היה.

סופר המוציא רומאן חדש חושב לתומו שהוא יוצא לתחרות על ליבו וכיסו של הקורא העברי, ובתנאים שווים. הוא אינו מתאר לעצמו שברוב המקרים הוא יוצא לתחרות בידיים קשורות וכמעט ללא סיכוי לזכות.

רשתות החנויות הגדולות במדינה רוכשות עותקים לפי רשימות המחשב של רכישות קודמות מספרי המחבר. ממי שזה לו ספרו הראשון או שלא היה לו רב-מכר בשנים האחרונות, יסכימו לקחת להפצה רק בין מאה לשלוש מאות עותקים, בקושי שניים-שלושה עותקים לחנות, ולרוב החנויות – עותק אחד. מנגד, היקף המכירה של אחרון הספרים ברשימת רבי-המכר הוא לפחות שלוש מאות עותקים בשבוע. כלומר, אפילו יימכרו מספרך החדש עותקים בודדים אלה, והספר יאזל, הרי עד שיביאו עותקים נוספים – הוא לא יהיה קיים בחנויות ולא יימנה במידגמים שעל פיהם נקבעות רשימות רבי-המכר בתקופת הופעתו.

לאחר כחודש ייעלם הספר כליל מהמדפים.

כל זה כאשר מנגד, אם אותן רשתות של חנויות והפצה חפצות ביקרו של הסופר, או שותפות למו"ל שלו או לוקחות בחשבון רבי-מכר קודמים של הסופר, הן מפיצות למן השבוע הראשון את ספריו בעשרות חנויותיהן ובערימות של עשרות עותקים! וזה כמובן משפיע מיד על הקהל ועל מראית עין של ספר רב-מכר מהיום הראשון. בראיון עתונאי הודה הבעלים של אחת הרשתות הגדולות כי עבור הצגת ספר חדש בחלון הראווה או בערימות ליד הקופה – הוא גובה תשלום מהמו"ל.

אחד מן המו"לים העובדים בהצלחה עם אחת הרשתות הגדולות אמר לי: "קהל הקונים מבולבל, מרוב ספרים חדשים אינו יודע במי לבחור ומה לקנות. צריך לעזור לו. לדחוף לו ליד את הספר החדש. אני מוציא לאור רק ספר על נושא אקטואלי, ספר שאני יודע שיש בו פוטנציאל של מכירת עשרים אלף עותקים. רק כך אני יכול לשכנע את המפיץ להציג את הספר בחלונות הראווה של רשת החנויות שלו, ובערימות ליד הקופות."

סופר ומו"ל אין להם יכולת לתבוע מהרשתות הגדולות לנהוג אחרת בעסקיהן, אלא אם כן הממונה על ההגבלים העסקיים יגיע למסקנה שהחוק מאפשר להתייחס אל אחת מהן כאל קארטל בשוק מכירת הספרים, והתוצאה תהיה שהיא תחוייב על פי החוק להעניק תנאים שווים והוגנים לכל סופר, ספר ומו"ל.

אבל אפשר ואפשר לבוא בתביעה אל המכונים הסטאטיסטיים, האחראים להכנת הרשימות של רבי המכר. מדוע הם מציגים לקהל את המשחק המכור-מראש של תעשיית רבי-המכר – כאילו היה עובדה סטאטיסטית "טבעית"?

מדוע לא יביאו בחשבון את היחס שבין כמות העותקים שרוכשות הרשתות מראש לבין אלה שהן מוכרות בפועל – במקום להתייחס רק לכמות האבסולטית שהפיצו או שמכרו?

החישוב צריך להיות כך: מכירת 80 עותקים מתוך מאה שנלקחו להפצה – שווה למכירת 800 מתוך אלף או 8,000 מתוך רבבה. הסופר אינו אשם שבשיטת הקארטליזאציה הנוכחית מונעים ממנו מראש את זכות השיוויון הבסיסית בין ספרו לבין ספרים המועדפים על ידי הרשתות הגדולות.

השיטה הקיימת מביאה גם לניפוח הצלחות ולפיברוק נתונים. ביום מן הימים התפרסמה במוספו הספרותי של אחד העיתונים הנפוצים במדינה רשימת רבי-המכר השבועית. רומאן של אחד מסופרינו החשובים נמצא, לאחר שמונה שבועות ברשימה, במקום השני עם אומדן מכירה של 1,100 עותקים לשבוע, כלומר, כתשעת אלפים עותקים. במקום הראשון, שבוע שלישי ברשימה, היה רומאן של אחת מסופרותינו החשובות עם אומדן מכירה של 2,350 בשבוע. כדי למכור עשרים אלף עותקים בקצב המכירה שלו, היה על הסופר החשוב להימצא כשמונה-עשר שבועות ברשימת רבי-המכר ולא שמונה בלבד. ונאמר אפילו שהמכירה השבועית של ספרו במשך שבעת השבועות הקודמים היתה לפי השיא של הסופרת החשובה, הרי שלא מכר יותר מ17,550- עותקים.

באותו גיליון הופיעה ידיעה כי באותו שבוע יחגגו הסופר החשוב, והוצאת הספרים שהוציאה לאור את ספרו, את קבלת "אות תרנגול הזהב" על מכירת יותר מעשרים אלף עותקים, וזאת במעמד פומבי, שאליו נשלחו ההזמנות לפחות שבועיים מראש!

בתקופה ההיא נקראו משרתי-ציבור לחקירה משטרתית על ליטוף מזכירה, שיחות לא-זהירות או חשבון בנק לא ברור. בתקשורת השתוללה חגיגה טורפת בשם הצדק וטוהר-המידות.ואילו הסופר החשוב, הרגיש מאוד ליושר והעומד לא פעם בחזית המאבק נגד קיפוח, נישול ואפלייה...

אך אולי לא הסופר אשם בבלוף. קיימות שיטות חשבונאיות מתוחכמות המאפשרות להגיע בארבעה-חמישה שבועות לזכייה ב"אות תרנגול הזהב". כך למשל, לחלק מההוצאות הספרים יש חברות שיווק בעלות זהות מישפטית ועסקית נפרדת. ההוצאה "מוכרת" לחברת השיווק שלה עשרים אלף עותקים ומביאה את החשבונית כהוכחה למועצת ספרי הלול המעניקה את האות.

לעיתים אחת הרשתות הגדולות "קונה" קרוב לעשרים אלף עותקים, ושוב יש "הוכחה חשבונאית", אלא שחודשיים-שלושה לאחר מכן, אם הרשת נתקעת עם חלק קטן או גדול מן המלאי, היא מחזירה אותו להוצאת הספרים ומתקזזת עימה, או מוכרת אותו במחירי היצף. כך קורה שספרים שנמכרו באלפיים או שלושת אלפים עותקים – רחוקים רק במעט מהמכירה האמיתית של "רבי-המכר", שכביכול הגיעה לעשרות אלפי עותקים.

מה עושים?

אם יש לסופר משפחה גדולה ותומכת, ולמרבה המזל היא גם מפוזרת ברחבי הארץ, אפשר להעתיק מרשימות רבי-המכר את רשימת החנויות המשתתפות בסקר השבועי ולשלוח את הקרובים לשאול בכולן על הספר החדש וגם לרכוש עותקים ממנו. קנייה של לפחות שלוש מאות עותקים בשבוע אחד, בחנויות הנכונות, עשוייה להכניס את הספר לרשימת רבי-המכר. מכאן והלאה דרכו סלולה. את העותקים שניקנו אפשר להחזיר למו"ל במחיר מופחת כלשהו, ואלה יישלחו שוב למפיץ ולחנויות.

עותקים שניקנו בדרך זו אפשר להפיץ בתור עותקי חינם, מתנה למוכרות הספרים ברשתות ובחנויות הגדולות, בתקווה שהן מצידן תמלצנה על הספר החדש בפני קונים מזדמנים.

אם הספר הולך ונשכח, אפשר לדווח לעיתונות כי במושב בצפון הארץ התגלו מאה וחמישים עותקים מזוייפים שלו. מתאים לכך מאוד המושב שבו התגלה בשעתו החיזר.

אם במקרה הוצאת הספרים היא בעלת רשת חנויות ספרים או רשת חנויות הספרים יש לה קשרים מיוחדים עם הוצאת הספרים, מה יותר פשוט מאשר שיקנו את עותקי הספר אצל עצמם, כלומר, אצל חנויותיהם המשתתפות בסקר, וכך ינפחו את שיעור המכירה ויחזירו את העותקים למחסניהם ויוציאו אותם למכירות נוספות?

ובאשר לבני-המשפחה, אפשר לקבוע להם ולידידים "מכסות" של קניית עותקים מהספר, אפילו לדרוש מהם תשלום מראש, וכך לממן חלק מעלותו. בדרך-כלל הקונים-באונס מחלקים את העותקים כמתנות, גם זה לזה, ולמקבלים אין ברירה אלא לחרוק שיניים ולחייך בתודה.

חוצפה ממין אחר היא לשלוח בדואר עותקים לתפוצת אנשים שהספר עשוי לעניין אותם בגלל זיקתו הלוקאלית או המשפחתית, למשל – לתפוצת יוצאי ק"ק כרכור והסביבה – לספר על חיי דני קרמן, או לבוגרי בית-הספר העממי פיק"א בפתח-תקווה – לספר על חיי אהוד בן עזר – ולצרף חוזר המבקש מהם לשלם עבור העותק או להחזירו.

8. "ליטרת הבשר" של התקשורת. זהות בדוייה?

מה עושים?

עושים הרבה רעש.

התקשורת דורשת "סיפור על הסיפור". לא די שהוצאת לאור ספר חדש, עליך "למכור" סיפורים עסיסיים עליו או על אודותיך, אחרת קטן הסיכוי שתזכה בכיסוי תקשורתי, ודאי שלא בטלוויזיה, בצהרונים ובמקומוני הערים הגדולות.

הכוונה בעיקר ל"פרומו" – כתבה או ראיון עם הסופר, המתפרסמים כמעט במקביל להפצת ספרו החדש בחנויות, לפעמים ממש באותו סוף-שבוע.

מי שסומך על הביקורת הרגילה במוספים הספרותיים, ומחכה שהיא תחשוף את ספרו לציבור הקוראים באופן ענייני, לטוב ולרע, כפי שאכן נהוג במדינות תרבותיות (שבהן הוצאות הספרים שולחות עותקים לביקורת שבועות אחדים לפני צאת הספר לחנויות) – עלול להתאכזב מרה.

ביקורות בחודש הראשון, שבו עותקי הספר עדיין בחנויות, מתפרסמות בדרך-כלל רק על ספרים של סופרים מפורסמים-ממילא או של הוצאות ספרים גדולות שמפרסמות מודעות-ענק באותם כלי-תקשורת, לרוב על ספרי אותם סופרים.

כל יתר הספרים כמעט שאינם זוכים לביקורת או שהביקורת מתפרסמת חודשים רבים לאחר שהספר כבר הוחזר מהחנויות למחסני המפיץ או להוצאה. מדורי הספרות המעטים בעתונות אינם מצליחים להתייחס לכל מה שנדפס, אפילו בשלילה.

מה עושים?

בשבוע שבו הספר הופץ בחנויות (יש לבדוק זאת היטב קודם) – הולכים למזרקה של יעקב אגם בכיכר צינה דיזנגוף, מתפשטים כליל, צועדים ערומים עד לדיזנגוף-סנטר ושם נעצרים על ידי השומר בכניסה לסנטר, אם לא לפני-כן על-ידי שוטר. הכרחי לדאוג לצלם ולעיתונאי שילוו את האירוע, וכאשר נעצרים, להכריז משהו פרובוקאטיבי: "אבא אנס אותי!" – "הכל בגלל האשכנזים!"

מאחר שרחוב דיזנגוף שוקע, וכתחליף לו קמו קניונים חדשים שאולי כבר שווים התפשטות, מוצע גם לחקות את הנעשה בפסטיבל הסרטים בקאן ולצעוד בעירום על טיילת תל-אביב. התמונות תהיינה יותר פוטוגניות, לכאן באים להצטלם זוגות ביום חתונתם.

אפשרות אחרת היא להקדיש לפחות אותה מידה של עבודה, של דמיון ושל כישרון שהושקעו בספר – להמצאת הסיפור על הספר. רצוי לצאת בווידוי חושפני, המכוון בדרך הטבע כלפי ההורים או בני-הזוג. סופרת יכולה לספר שאביה היכה ואנס אותה וגם היה שיכור כרוני, או כיצד ישבה וקראה לחברותיה הסופרות את פרקי הרומאן החדש שלה וכולן בכו איתה, ואינה שוכחת לבכות כשהיא מספרת זאת לכתבת.

סופר יכול להודות שהיו לו יחסים עם אימו או עם בתו, ואפשרות למעשה סדום גם היא מומלצת. אפשר לבדוק היטב את חוק ההתיישנות, ולהודות ברצח.

נחמד, אם כי נדיר, לספר כיצד רק לאחר שהספר יצא לאור גילו היא/הוא שבן/בת-זוגם בחיים אכן בגד/ה בה/בו.

פרופיסור-סופר באחת האוניברסיטאות שלנו עשה בשעתו כותרות-ענק בעיתונים כאשר נתגלה ברבים שהוא מכה את אשתו. אילו באותו חודש היה יוצא עם ספר חדש, היה עושה רב-מכר. ההצלחה, שהיא כידוע גם קצת זונה, היתה מן הסתם מעמעמת בעיני הציבור את חומרת חטאיו.

מי שאינו רוצה ללכלך בכיוון הזה, יכול לצאת בהכרזה פרובוקאטיבית, למשל, שנמאס לו והוא שוקל לעזוב את הארץ, שדופקים אותו על רקע עדתי או לחלופין שחבל שהעלו את המרוקאים ארצה ו/או שהומוסקסואליות היא מחלה מגעילה, וכן שהוא-עצמו דיסלקטי, שגורש מכל בתי-הספר, שהוא כותב ברגל, וכדומה.

אל תהססו להתוודות על כל מה שדימיינתם כאילו באמת קרה לכם! – מצווה להמציא סיפורים כאלה ולכזב לתקשורת, אחרת, ליטרת הבשר שהיא דורשת עלולה לכאוב מאוד. היו מקרים שסופרים שנכנעו לדרישתה וחשפו את עצמם ואת האנשים הקרובים להם, ופתחו לאחר ימים אחדים את העיתון או ראו את עצמם בטלוויזיה – נחלו עקב נזק גופני ונפשי ואף אושפזו בעקבותיו.

לכן יפה עשה הזמר חיים צינוביץ שהתחפש לזמר מזרחי אלמוני מרמלה, שגם כותב את מילות שיריו ומלחין אותם, והוא רתוק לכיסא-גלגלים, עטוף תחבושות לבנות ומסיכה לבנה על פניו השרופים. לקראת צאתו לאור של תקליטורו "הבל החן" ניאות "השרוף" להעניק ראיון לעיתונאי גדעון מרון במוסף "ידיעות אחרונות" (24.4.00). פתיחת הכתבה כך היתה:

 "אין כאן שום גימיק. השרוף, שאיש אינו יודע מה שמו האמיתי, הוא סיפור חיים טראגי. חי כנווד מגיל צעיר, הפך למשותק כשנפל מפיגום, ונשרף מאוחר יותר בהתפוצצות בלון גז. הפנים שלו הפכו עיסה של כוויות וצלקות... אז החלה הבריחה שלו: הוא חי במקלטים ובחירבות, הסתתר מאחורי מסיכה, הסתגר בשתיקתו ומצא נחמה במוסיקה. הדיסק המרגש שהוא מוציא השבוע הוא הסיכוי שלו לחיים חדשים... עכשיו, אם הכל ילך כמו שצריך, יהיה 'השרוף' הדבר הבא בפופ הישראלי."

 "השרוף" הצליח עד כדי כך שהפך למושג. מנהל המוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן, מאיר אהרונסון, יזם בעקבותיו את התערוכה "היכל השרוף", שנכללו בה טקסטים, צילומים, וכן המסיכה, הכפפות וכיסא-הגלגלים של "השרוף". בוודיאו הוקרנו הראיונות עימו בטלוויזיה. המוטו היה: "הדמעות של היום הן הדבש של מחר", והוצג התקליטור ובו מילות הפזמונים בעברית מזרחית עילגת ו"אותנטית": "שקר החן והבל היופי / שבע יום כבר לא עובד".

כותב אוצר התערוכה, ד"ר דורון לוריא: "חיים צינוביץ' היה זמר מתוסכל. התקשורת נטתה להתייחס בזלזול ליצירתו, והוא נאלץ למצוא פרנסתו בהפקת ג'ינגלים, תשדירי פרסומת. כל שרצה היה להיות מושמע ברדיו בשיריו החדשים, אולם שם, לטענתו, התייחסו אליו כאל 'שרוף' – אמן שאבד עליו הכלח, שהקריירה שלו כבר מאחוריו. התקשורת התעלמה מן המוסיקה שלו, והתייחס רק לרכילות הקשורה בחייו. האם הוא אכן היכה את חברתו-לשעבר במועדון-הלילה תוך שהוא קורא לה 'כלבה'? – לפיכך החליט לשחק את משחקה של התקשורת... וזו אכן החלה להתעניין בו ולהשמיע את שירו החדש, שסביר להניח שלא היה זוכה לחשיפה לולא ה'תרגיל', והוא זכה לפירסום בדמותו החדשה, הפיקטיבית. האם היה כאן מעשה רמייה, התחזות פשוטה ותו לא? או שמא אכן חשף צינוביץ', כדבריו, את פרצופה האמיתי של התקשורת, זו אשר לא תפרסם את תקליטך הבא – אלא אם כן תואיל להיזכר פתאום, לכבוד האירוע, בעובדה שנאנסת בהיותך בן שלוש על-ידי נזירות במינזר?"

מי שמוותר על ליטוף האגו שלו ורק הצלחת הספר חשובה לו – יכול לעשות כמעשה הסופר הצרפתי רומאן גארי, שגם עליו כותב האוצר של "היכל השרוף", ד"ר דורון לוריא, על פני אחד מקירות התערוכה: "הסופר היהודי-צרפתי, ממוצא רוסי, רומאן גארי (1980-1914), הרגיש, בשנות השבעים של המאה העשרים, כי הגיע לסוף דרכו האמנותית, לפחות מבחינתה של הביקורת. המימסד הספרותי כבר 'חנט' אותו, בכבוד רב, אמנם, אך בתור 'מי שכבר אמר את כל שהיה לו לומר.'

 "גארי נולד במוסקבה כרומאן קאצ'ב, גדל בעוני בווילנה, עד שעבר בתור נער, יחד עם אימו, לניס שבצרפת. הוא התפרסם לראשונה בספרו 'חינוך אירופי', ספר שהיקנה לו מיד פרס ספרותי ותהילה. הוא היה גם דיפלומאט, בימאי-סרטים, טייס ועיתונאי חשוב. ואולם, כאשר קטלו המבקרים את ספריו האחרונים, והציבור פסק לקנות ספרים אלה – לא היה גבול לתיסכולו. גארי הממורמר סבר כי אונו הספרותי לא נחלש כלל, ואז הגה את רעיון ההונאה הספרותית. הוא אימץ לעצמו פסיבדונים – 'אמיל אז'אר', והחל לכתוב בשמו החדש ספרים מצליחים מאוד, כגון "'חרדתו של המלך סלומון', 'כל החיים לפניו', ועוד. בעודו כותב, בתור רומאן גארי, את ספרו 'עפיפונים' – הוא כתב בסתר, בתור 'אמיל אזאר', את 'חרדתו של המלך סלומון'. הביקורת יצאה מכליה והיללה את הסופר המיסתורי הצעיר. הצלחתו הספרותית אל הסופר, יציר דימיונו של גארי, שימחה וציערה אותו גם יחד.

 "התפתחות אומללה ובלתי-צפוייה אירעה כאשר התקשורת החלה ללחוץ על הוצאת הספרים לחשוף את הסופר. גארי 'נידב' לעניין את אחיינו, פול פאבלוביץ', שהציג את עצמו כ'אז'אר' ואף קיבל בשמו פרסים ספרותיים. אולם גארי איבד שליטה על הפרשה כאשר האחיין פאבלוביץ' נישבה באגדה והחל לדרוש מגארי כספים רבים, ואת זכויות הסופרים על הספרים שכביכול כתב, והעניין הוכרע לבסוף בבית המשפט."

בשעתו נכתב בעיתון הפריסאי "פיגארו" כי "כדאי היה לו, לרומאן גארי, ללמוד מאחיינו כיצד לכתוב ספרים." ואילו העיתונאי הישראלי אביטל ענבר נפגש במשרדי ההוצאה בפאריס עם פאבלוביץ-אז'אר ופירסם עליו רשימה נירגשת ורבת שבחים שבה היטיב לאפיין את דמות הסופר הנחבא-אל-הכלים שישב מולו.

ואפשר לשחק את הכפיל גם הפוך. לערוך הסכם עם אחד מכוכבי או כוכבות התקשורת, בעיקר בטלוויזיה – כדי שיתן לספר את שמו כאילו הוא כתב אותו. את האמת אפשר לגלות לאחר תקופת-הרצה שבה הספר הפך לרב-מכר בזכות "הנדוניה" התקשורתית של חשיפה שהביא לו "מחברו".

כאשר התחלתי לכתוב את "הנאהבים והנעימים" (הוצאת ביתן, 1985) חששתי שמאחר ששמי יתנוסס על הרומאן – אצנזר את פראותי בכתיבה ולא אתן חופש לדימיוני "ללכת עד הסוף". החלטתי אפוא לרמות את עצמי במחשבה שלאחר שאסיים את הספר אניח את כתב-היד על פתחו של אחד המו"לים, כתינוק נטוש לאחר לידתו, ורק כאשר המו"ל יוציא אותו לאור, והוא ודאי יעשה זאת בגלל תוכנו האירוטי – אגלה שאני מחברו.

אבל כיצד אוכיח זאת?

ובכן, כבר בעמוד 30 – את השיר "מבעד לריסי עינייך", המיוחס בסיפור לדמות בשם חיים תוגתי, כתבתי בשמונה-עשרה שורות הנסמכות מלכתחילה על אקרוסטיכון סמוי – אות ראשונה בראש השורה האחרונה, והלאה – בתחילת כל שורה שנייה בדילוג כלפי מעלה, ותשע חזרה בדילוג כל שורה שנייה כלפי מטה. כל זה נותן, מי שאינו מאמין ילך ויבדוק, שמונה-עשרה אותיות – "אהוד בן עזר מחבר ספר זה" – ומי יוכל לגלותן אי-פעם, אם אני לא אסגיר את סודי?

בהמשך הכתיבה נוכחתי שהאירוטיקה הפכה לפארודיה, אפילו פוליטית, וכי אני יכול לתת בלב שקט את שמי לספר. ובכל זאת עיצבתי לו פתיחה מתחמקת, בת עמוד וחצי: "התנצלות מאת המלביה"ד", שהיא פאראפראזה על הפתיחה של ברנר לספרו "מכאן ומכאן" (תרע"א, 1911); משם גם כותרת-המישנה שלי, הלקוחה מילה-במילה מההצעה של ברנר למודעה על ספרו. איש מהמבקרים לא הרגיש בכך.

 "אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי..." ("הנאהבים והנעימים, רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל", עמ' 7).

ואצל ברנר: "מוציא לאור אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים דלקמן, שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות הגולה..." ("מכאן ומכאן, שש מחברות ומילואים", כל כתבי י.ח. ברנר, הקיבוץ המאוחד, 1955, עמ' 321).

הסיבה שהשמטתי את ה"מוציא לאור" היתה חששו של המו"ל, אשר ביתן, שמא יחשדו בו שהוא אשר פיתני לכתוב את הספר. בכל השאר הותיר לי יד חופשית להשתולל כאוות-נפשי.

לימים פגשתי קוראים שלא האמינו שאלה אינן שש מחברות אותנטיות. לאחד מהם היתה אפילו "הוכחה ניצחת", שאותה פרש בפניי כדבר מורה אל ילד מפגר – "הלא יש משפטים שנקטעים בסוף מחברת אחת – ונמשכים במחברת שבאה אחריה!"

הוא לא תיאר לעצמו שגם את זה המצאתי.

כדאי מאוד לקחת בחשבון שלא תמיד הטריקים מועילים, וכי לבד מחשיפה תקשורתית קצרת-ימים או כתבה בודדת בעיתון, המגלה את זהותו האמיתית של הסופר – עלול הספר שלא לזכות להתקבלות רצינית, ולהישכח כליל תוך חודשים מעטים. מי שיפול לידיו בעתיד עותק של הספר, אפילו לא ידע מי היה מחברו האמיתי.

9. יחצ"נות ומודעות

אם איתרע מזלך ויצא ספרך בהוצאה גדולה שיש לה יחצ"נות ומשיגה הסדרי מודעות טובים בעיתונים ופרסומת מסחרית ברדיו ואולי גם בטלוויזיה, את פטורה מדאגה. יפרסמו את ספרך בגדול וישיגו לך ראיונות בשבוע-שבועיים הראשונים לצאת ספרך וימשיכו להשקיע בך וייתכן שבזכות החריצות הפירסומית גם תקבלי יחס טוב יותר בכך שהביקורת על ספרך החדש לא תתמהמה חודשים ארוכים אלא תתפרסם כמעט מיד עם הופעתו. בקיצור, יעשו ממך סופרת אפילו אם אינך סופרת.

 (במקרה נקטנו כאן לשון נקבה אך להלן נחזור ללשון זכר, שגם היא מתכוונת כמובן לשני המינים).

והיה אם נפלת לאחת ההוצאות שאינן מעסיקות יחצ"נים ואינן נותנות מודעות, מה יש לך אז לעשות? תשכור יחצ"ן ותיתן מודעות ענק על חשבונך?

אכן, לכאורה שפר מזלך אם ספרך יצא לאור בהוצאת ספרים גדולה, ואולם אליה ושני קוצים בה.

האחד, תהיה נתון לגחמותיהם ולמיגבלותיהם הספרותיות של העורכים, השומרים על כבוד ההוצאה. אם לא תלך בתלם יתנו לך להרגיש שאתה משחק בקקה ולא בספרות, ויגרמו לך לצנזר את עצמך ולהסתרס. קח גם בחשבון –

שהם מוצפים ועמוסים במאות כתבי-יד המתקבלים מדי חודש, ולכן מחפשים ספרים שמצדיקים קמפיין תקשורתי.

שהם מוציאים ספרים רבים עד שלעיתים הם מתחרים בשלהם עצמם ולכן לא כל ספר שיוציאו יזכה באותה תשומת-לב.

גם בהוצאות הגדולות אין בוחלים לעיתים בהשתתפות כספית מצידך או מצד קרן ציבורית שתגייס.

והקוץ השני – כדי לכסות השקעה כספית גדולה ביחצ"נות ובפרסומת על המו"ל ו/או המפיץ-השותף למכור אלפים ועשרות אלפים עותקים, וזה מתרחש בפועל לעיתים נדירות, בניגוד לרושם העולה מפירסומים נדיבים ברשימות רבי-המכר. בצד הצלחה גדולה עלול ליפול גם כישלון חרוץ, שבעקבותיו תמכורנה הרשתות הגדולות את עותקי ספרך בחצי וברבע המחיר ובלבד שתיפטרנה מהמלאי שצברו בקנייה כדי להופכך לרב-מכר.

אם ספרך יצא ללא יחצ"נות ומודעות, אתה אמנם בעמדת נחיתות בשוק ועלול להיכשל אם לא יהיה לך כיסוי תקשורתי כלשהו, בעיקר ראיונות, בטרם נעלם ספרך מהמדפים בחנויות. מצד שני, מאחר שהמו"ל שלך חסך את הסכומים הגדולים של היחצ"נות והמודעות, הוא עשוי להגיע לנקודת איזון ואפילו לרווח ממכירת אלפיים העותקים הראשונים של ספרך וגם בפחות מכך. ואם בנתוני-פתיחה אלה הצלחת לעשות רב-מכר – על אחת כמה וכמה!

באשר למודעות, במשך שנים רבות נהגו הוצאות הספרים לתת פעם בחודש מודעות בגודל בינוני במוספי הספרות של ימי שישי בעיתונים, ובהן רשימת הספרים החדשים שיצאו לאור, ולפעמים גם הודעה על הדפסות חדשות. הדפסה ולא מהדורה. מהדורה חדשה היא רק כאשר הספר יוצא בתבנית חדשה או בהוצאה אחרת, בשינויים או בעידכונים.

 (יש מו"לים המקפידים שכל הדפסה נוספת וכל מהדורה חדשה תהיינה לפחות באיכות של ההדפסה הראשונה, אך יש שמדפיסים מהדורות מצולמות ופגומות, לעיתים מוקטנות, של ספרים שיש להם ביקוש קבוע, מקור ותרגום. במשך שנים הם מוכרים הדפסות גרועות אלה, לעיתים ללא ציון מועד צאתה לאור של המהדורה הראשונה וגם לא מיספרה הסידורי של ההדפסה האחרונה. לעיתים כבר אין מי שישגיח, מצד הסופר או בעל הזכויות, על איכות ההדפסה).

המודעות סיפקו מידע שוטף לקהל הקוראים והקונים-בכוח, והבטיחו שלא יקרה מקרה שבו יוצא ספר ואין יודעים עליו עד אשר ייכלל במדור הקצר "נתקבלו במערכת" או "ספרים חדשים" או תתפרסם עליו ביקורת, אם בכלל.

בשנים האחרונות השתנה המצב באופן דראסטי. ספרים הזוכים לקמפיין תקשורתי נמרחים במודעות צבעוניות על פני עמודים שלמים ויוצרים מעין "מעמד עליון" של המועדפים להיות רבי-מכר, והא ראייה, כדאי היה להשקיע סכומים ניכרים בפירסומם.

על ספרים אחרים, גם בהוצאות הגדולות, אין כמעט דיווח במודעות חודשיות, כבעבר. וכאשר מו"ל לא-גדול, או הסופר עצמו, על חשבונו, נותנים מודעה לא צבעונית, לא גדולה ולא יקרה, הרי זו מודעה שבעליבותה-היחסית כמו מכריזה שהספר אין לו גיבוי תקשורתי חזק והוא שייך לליגה של המפסידים.

יש מו"לים שאינם נותנים כלל מודעות. אולי הם צודקים מבחינת תחשיב עלותו של הספר, שאינה מאפשרת השקעה במודעות. אולי הם סוברים שממילא הן תלכנה לאיבוד בעיתונים הגדושים פירסומות, וכי מה שקובע בעיקר הוא יכולתו של הסופר להשיג כיסוי מערכתי, כגון ראיונות. אבל במציאות התקשורתית של "כל דאלים גבר" – התוצאה היא שעל מרבית הספרים החדשים אין הציבור יודע כלל שיצאו לאור.

כאשר הופיעה בשנת 1998 בהוצאת "עם עובד" הביוגראפיה "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה המרתקים של אסתר ראב, דודתי אחות-אבי, בת פתח-תקווה, שהיתה המשוררת הצברית הראשונה (1981-1894) – לא הרשימו שש מאות עמודיה את התקשורת. ממערכת "7 ימים", המוסף השבועי של "ידיעות אחרונות", אמרו לי שאסתר ראב כבר מתה ולכן אין היא מעניינת את קהל קוראיהם ואילו אני, שכתבתי את הספר, לא מספיק חשוב כדי שתתפרסם עליי כתבה, זאת למרות שהעיתונאית המכינה למוסף כתבות על סופרים רצתה מאוד בכך. להתעלמות גמורה זכיתי גם מצד "מוסף הארץ" השבועי, שמכוון כביכול לקוראים יותר משכילים. לאחר חודשים אחדים, כאשר התפרסמו ביקורות שהישוו את הספר ל"חלף עם הרוח" של ארץ-ישראל, הוא כבר לא נמצא על מדפי החנויות. נמכרו ממנו רק כארבע מאות עותקים.

כאשר הופיעה לאחר כשנתיים בהוצאת "ידיעות אחרונות" אוטוביוגראפיה של בת פתח-תקווה המפורסמת ביותר אחרי זיכרונם-לברכה ראש השומרים האגדי אברהם שפירא והכדורגלן בן-כיתתי נחום סטלמך, כל אחד בדורו – הלא היא, תיבדל לחיים ארוכים, הסופרת פנינה רוזנבלום, שגדלה בצריף דל בשוק הגדול [לא רחוק מהמקום שהיה פעם כרם הגפנים של סבי יהודה ראב] – ואשר שם ספרה "בדרך אל החלום" נשמע כפארודיה של תוספת שתי אותיות לשמו של הרומאן שכתב סופר אחר מבני מושבתנו, יהושע קנז ("בדרך אל החתולים") – זכתה פנינה לכתבת-ענק במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות" וזאת בעצם ימי השביתה או ההשבתה הגדולה, שצימצמו בהרבה את מתכונת העיתון.

מסקנה: בעיני התקשורת הישראלית – הסופרת פנינה רוזנבלום חשובה יותר מהמשוררת אסתר ראב.

10. "שלא יקברו אותך בשבחים!"

יש לך פרוטקציה – בן-דוד ב"לאישה", גרושה במקומון, קוזינה בטלוויזיה? אל תהסס להשתמש בהם. נצל כל סדק כדי לחדור דרכו ולהתפרסם. נדנד. הטרד. הרעש. הדפס. פקסס. טלפן. לכלך. התחנף. שלח עשרות עותקים מספרך לכל מי שיכול להתייחס אליו בתקשורת.

והיה אם הטלוויזיה מתעניינת בספרך, צפה לצלצול טלפון של תחקירנית. היא לא יודעת עליך דבר, היא לא קראה אף ספר שלך, גם לא את החדש. היא גם לא תקרא בו דבר חוץ מן העטיפה האחורית. בתוך דקות שיחה אחדות עליך להציג אותך ואת הספר בצורה הכי מעניינת, כעומד בשוק ומוכר את עצמך כמרכולתך. אסור לך להפסיק לדבר אף לרגע, כדי שתרשים אותה בשטף שלך. שלב בדבריך הברקות נועזות שאנשים חכמים וזהירים אולי לא היו אומרים אותן. אל תהסס. ברגעים אלה הצטרפת לליגת-העל התקשורתית של הסופרים והוגי-הדיעות שכל דבר מקורי שהם אומרים אין בו שמץ של אמת, וכל דבר אמיתי שהם אומרים אין בו שמץ מקוריות.

אל תזוח עליך דעתך. השגת, או היחצ"ן השיג עבורך הבטחה לראיון במקומון בינוני – אך טרם קיבלת תשובה על בקשתך להתראיין במוסף שבועי של צהרון נפוץ במדינה, או בטלוויזיה. ומה לעשות? – שניים אחרונים אלה דורשים בלעדיות שמחייבת רק אותך, לא אותם.

עשית חשבון, סירבת למקומון, קיבלת תשובה שלילית מהצהרון ומהטלוויזיה. אכלת אותה. נותרת קירח מכאן ומכאן.

פנית לתקשורת בטרם יצא ספרך, צפה שיאמרו לך: "מוקדם מדי. הלא אין לך אפילו עותק לשלוח לנו."

הספר יצא לאור, דאגת שיישלח להם, חיכית שבוע, שבועיים, לא התקשרו. ויתרת על כבודך והתקשרת, צפה שיענו לך: "מאוחר מדי, הלא הספר יצא לאור כבר לפני שבועיים!"

והיה אם הצלחת והוזמנת, זכור – גם בראיון עצמו, ברדיו או בטלוויזיה, אל תפסיק לדבר. הכן לך מראש במחשבתך ניסוחים חכמים ומפתיעים שחלקם כמובן קשור לספרך החדש ומצא דרך לומר אותם בטבעיות גם אם אין קשר בינם לבין שאלת המראיין. השתדל לשרבב סיפורים, רצוי אישיים ומשעשעים, כי הם שייחרתו בזיכרון מההופעה שלך. "אני רוצה לענות לך בסיפור קצר..." – היא הדרך הטובה ביותר לחמוק ממראיין שרוצה לבלבל אותך ולדחוק לפינה. בסופו של דבר הוא יהיה אסיר תודה לך שהיצלת את תוכניתו. זכור, המנחה אינו חכם ממך, רק מנוסה יותר, שטחי, וחושב רוב הזמן על התיזמון כדי לחתוך אותך ברגע החשוב לך ביותר.

לעיתים רחוקות תקבל איתות, במכתב או בשיחת טלפון, ממישהו שכלל אינו מכיר אותך אך מכיר לך תודה כי נהנה מספרך, שאותו קנה בחנות.

לעומת זאת, ידידיך ובני-משפחתך, שמכירים אותך ואולי גם מחבבים, יעדיפו לא פעם להימנע מקריאת ספרך כדי שלא להיקלע למצבים מביכים ולהעליב אותך בתגובותיהם.

לכן אל תמהר להעניש אותם במתן עותק חינם מספרך החדש או להעליבם באי-נתינתו. השתדל ללכת בין הטיפות ולהעניק עותק רק למי שראוי לו.

הלא גם אתה עשוי לפגוש במרוצת חייך כסופר לא מעט סופרים אחרים שהם יותר נחמדים מספריהם ופשוט חבל לקלקל את הידידות בקריאת ספריהם. ואם כבר קיבלת, שלח מיד מכתב-תודה, עוד בטרם קראת את הספר. זה פוטר אותך מלומר את האמת מאוחר יותר, ותוכל להמשיך לחבב את הסופר בזכות עצמו ולא בגלל ספריו. כך העריץ נחום גוטמן את יוסף-חיים ברנר, אך את ספריו לא אהב.

אנשים נחמדים, ידידיך-בנפש, עלולים לכתוב ספרים נוראים. האם יש גם אנשים נוראים שכותבים ספרים נחמדים? אולי, ואולי לא. לעומת ספריהם, מרבית הסופרים הם כמעט נחמדים. ובייחוד תענוג הוא להיפגש עימם על כוס-קפה לשיחת רעים ולשון-הרע על אחרים.

קורה לעיתים שאדם פוגש בך ואומר לך שקרא את ספרך האחרון ואפילו מתווכח איתך על אודותיו, משבח או מעביר ביקורת. בתמימותך אתה נגרר לשיחה עימו, מסביר, מתנצל, מחייך במבוכה. פתאום נכנס בך שד קטן לצטט בשיחה פרט אחד, וליתר ביטחון גם פרט שני, מהספר – אך לא מעמודיו הראשונים. מתברר שבן-שיחך אינו יודע כלל על מה אתה מדבר. נידמה לו שקרא את הספר. קרוב לוודאי שדיפדף בו קצת והחליט ש"תפס את הפרינציפ" ואין לו צורך לקרוא הלאה. ואולם המעט שקרא מזין את חוצפתו לומר לך איך ומה היה עליך לכתוב, מה הפריע לו בכתיבה שלך, או גם לשבח את הספר כולו. אתה חושב שהוא במיעוט? תתפלא לדעת שכמוהו הם רוב קוראיך, וזה עוד טוב, שהרי חלקם, לפחות, קנה את ספרך.

אל תקנא במבקרים ולא באנשי האקדמיה העוסקים בספרות. אמר פעם פרופסור חשוב לספרות עברית: "הסופרים מתאוננים? הרי מצבם טוב פי כמה משלנו. להם יש קוראים. אבל מי קורא את הספרים שלנו? הקהל הרחב לא קורא. לקולגות שלנו אין זמן, למרות שהם אלה היכולים להבין. היחידים שקוראים הם הסטודנטים שלנו שחושבים שאם יצטטו אותנו בביבליוגראפיה לעבודותיהם יקבלו ציון טוב יותר."

זכור את דברי הסופר הוותיק אלימלך שפירא בספרו "הירקון שבלב": "טוב אוייב חרוץ מידיד מתרשל!" – אל תסמוך על ידידיך, לא יכתבו עליך ביקורות אלא כאשר כבר לא תהיה זקוק להן. אך אם מישהו בבראנז'ה נעשה אוייב לך ומתנדב להשמיץ אותך בביקורת או בכל צורה אחרת, ספרך ידובר ויסקרן וגם יימצא עוד שבועות רבים על מדפי החנויות. מקצוע הסופר הוא אולי היחיד שבו שם רע עוזר!

שלא יקברו אותך בשבחים! – לאחר שרומאן של אחד מחשובי סופרינו התקבל בביקורות אוהדות מקיר לקיר, אמר המו"ל המתוחכם שלו כי הדבר גרם לו הפסד של כחמישים אלף עותקים, שהיו נימכרים אילו היה הספר גם מושמץ ונעשה לשנוי-במחלוקת.

דע לך ששגעון-רדיפה הוא מחלה נפוצה מאוד בקרב סופרים, היא נובעת מעודף חשיבות עצמית ומחמירה עם הגיל. כמעט כל סופר הוא אגו-מאניאק, גם חסר-הכישרון. סופרים מתקשים להשלים עם כך שלא כל יום כל העולם מוצא בהם עניין, ובתיסכולם הם מפתחים עולם בדוי-למחצה שבו כל התעלמות מהם וכל התייחסות לסופר אחר – הם חלק ממזימה הנרקמת נגדם על ידי כוחות זדוניים שמנהלים את עולם הספרות, המו"לות, התקשורת ובתי-האבות.

כדי להתגבר על המחלה מומלץ לך ליהנות מכל מנעמי החיים. אכול ושתה מאכלים ומשקאות פשוטים ובריאים שגם שומרים על צלילות מחשבתך: זיתים דפוקים טריים בלי שום, שמן זית Extra Virgin Olive Oil, זעתר, לחם כפרי שחור, מיץ תפוזים טרי, גבינות לבנות קשות ורכות, לבנה, יוגורט, תפוזי שאמוטי, אבטיחים, סלטים של ירקות טריים, שוקולד מריר, קפה חזק, תה חריף של סופרים (תערובת חצי ארל גריי וחצי קניאתי שחור), יין אדום יבש וסטייק פילה עסיסי (תרופה מצויינת נגד דיכאון. חיית-טרף אינה מסוכנת לאחר ששבעה בשר).

לך לשחות בים לעיתים קרובות, רצוי בחוף שבו מסתובבות סקאנדינאוויות ופרחות מדהימות ביופיין.

נהל יומן ושפוך לתוכו, למען הדורות הבאים, את כל תיסכוליך. זכור, אם אחוז אחד מהספרות העברית שנכתבה במאה העשרים יהיה קריא בשלהי המאה העשרים ואחת, יהיה אפשר לומר שחיינו בתור הזהב של הספרות העברית.

שתה מיץ תפוזים טרי.

וגם – הילחם. הוציא את האגרסיות שלך בכל צורות הכתיבה והתגובה. סופר מודרני עם מערכת מחשב ותקשורת משוכללת היא כמו אזרח עם תותח – אפשר לירות גם באמצע הלילה פקסים ואי-מיילים נזעמים למערכות העיתונים ובהם מכתבים ורשימות אשר להרגשתך הטובה הם בעלי פוטנציאל של פצצה.

שלא לדבר על הכתיבה העיקרית, ברומאן – ככל שהיא פרועה ומצחיקה יותר, כן אתה שומר טוב יותר על שפיות-דעתך וגם רבים סיכוייך למצוא לך מו"ל מסחרי.

מומלץ להחזיק בהישג-יד פנקס ועיפרון או טייפ-מנהלים זעיר כדי לרשום או להקליט בו כל נושא או צירוף מילים מוצלח שעולה על דעתך במרוחק מהמקלדת. במאה שלנו, כאשר כולם משוחחים עם כולם בסלולרי קטן על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, תגלה בדיבור אל הטייפ שלך מאזין אידאלי – ידידותי, לא משעמם, לא מטריד אותך אם אינך פונה אליו, מקבל את כל דבריך וגם זוכר אותם ממש במילים שלך.

ממה תתפרנס?

אם נולדת להורים עשירים שאוהבים לתת בלי תנאים, או התחתנת עם אישה או בעל עשירים ונדיבים או בעלי הכנסה טובה במקצועם שמוכנים לפרנס אותך ובבוא היום גם יצאו לגימלאות עם פנסיה טובה – הרי שאיתרע מזלך, אין לך צורך לבזבז את זמנך בעבודה אלא יתאפשר לך להקדיש את כל זמנך לכתיבה.

אם לא, אזיי מומלץ, בכל מקרה, לעסוק בכל עבודה שקרובה לעשיית ספרים ולתקשורת. תחילה בתור "פרי לאנס", שפירושו המילולי – צייד חופשי, והוא הגדרה למי שמקבל שכרו לא כשכיר אלא על כל עבודה בנפרד. למשל, כתיבת ביקורת על ספרים חדשים (למוספים לספרות יש תמיד מחסור בכותבים). הגהה. עריכה. תרגום. הרצאות על ספרות. כתיבה עיתונאית לסוגיה, גם לילדים ונוער. שדרנות. תחקירנות. הופעה קבועה בתוכנית כלשהי, אפילו בישול או ספורט, בערוץ כלשהו בטלוויזיה.

בסדנאות הפרוזה תוכל להנחות רק לאחר שתעשה לך שם, ואז גם תגלה שתועלתן הגדולה היא תוספת הכנסה לסופרים ותיקים.

זכור, כתיבה, כמעט כל כתיבה, כדרך-חיים – עדיפה על בזבוז זמנך בעבודות אחרות, אפילו רווחיות יותר. כדי להתקרב לשלימות עליך להיות כנגן המתאמן יום-יום שעות אחדות על הכלי שלו. זאת ועוד, ככל שעבודתך קשורה יותר בבראנז'ה הספרותית והתקשורתית, כן ייקל לך לפרוץ עם כל ספר חדש שכתבת.

בראשית דרכי בכתיבה היכרתי בירושלים את הסופר אריה ליפשיץ, מאנשי העלייה השלישית, שכתב סיפורים יפים מההווי הארצישראלי ששולבו בהם דמויות של ערביות צעירות. כאשר סיפרתי לו על כוונתי להיות סופר מקצועי המתפרנס מכתיבה בלבד, הזהיר אותי: "מי שעושה את הספרות קרדום לחפור בו, סופו שהוא מתבזבז או מתבזה!"

לא עברו ימים רבים ופגשתי ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים את המשורר יהודה עמיחי. כאשר סיפרתי לו את דברי ליפשיץ, אמר לי: "אז מה? הלא רוב האנשים מתבזבזים גם מתבזים ואפילו לא נעשים סופרים!"

ואילו דני קרמן נוהג לומר: "אני לא מבין מדוע סופרים ואמנים מתאוננים שלא משלמים להם על פי כישרונם. מי אמר שבעלי-הכישרון – מגיע להם גם להיות עשירים? שיהיו קודם-כל מאושרים מכך שזכו במתנה הכי נדירה, בכישרון!"