בשנת 1952, בימי משפט אורן בפראג, התקיים לא רק הדיון הכללי, שעליו נורית מספרת, אלא טוני, שהיתה מחנכת הכיתה השביעית-הומאנית-(ספרותית) שלנו, הקצתה לדיון שעת מחנך בכיתה עצמה, שהיו בה חניכי התנועה המאוחדת, השומר הצעיר וגם הנוער העובד. חניכי השומר הצעיר, שחלקם אולי לא נרפאו מהטיפשות האידאולוגית עד היום, הצדיקו כמובן את המשפט ואת דין הקומוניזם וגינו את מרדכי אורן כשהם מאמינים לכל העלילות שטפל עליו המישטר הקומוניסטי בפראג. בייחוד התבלטה בדבריה החריפים בגנותו מרית ליפשיץ, כיום טאוב.
לשמאלה, מעבר למעבר בין השורות בכיתה, ישב גאון הכיתה שלנו, אנוש בר-שלום ז"ל, שהיה חבר סניף "הנוער העובד" בשכונת בורוכוב, ושפירסם מאמרים ב"בטרם" של אליעזר ליבנה כבר באותן שנים שהיה תלמיד בבית הספר [מאיה, בתו של ליבנה, למדה איתנו]. אנוש היה נערץ עלינו, אבל חברותי ומשעשע ואף פעם לא מתנשא. וישבנו שם בכיתה, לא קוטלי קנים – שלמה אהרנסון, רן שחורי, רמי זיו-אב, רפי לרמן, מירה קניוק, רותי שלונסקי, יעל בן-שחר, יצחק קליין, אביבה סילוני, יעל מלינובסקי, גבריאלה יששכרי, תמר כצנלסון, איה לופט, יעקב וכסלר, מאשה לובלסקי, עפרה איילון, אקי פרידמן, גבריאל (אירי) מנור, ועוד ועוד, וכמעט כולם חברי תנועות נוער, וניתן להבדיל ביניהם לפי השרוך שבחולצה הכחולה, אדום או לבן. אני, בהשפעת בית הספר, נעשיתי חבר בסניף "הנוער העובד" בפתח-תקווה והלכתי עימם לעין-גדי.
והנה סיימה מרית את דבריה, וטוני, שעמדה כדרכה בין השורות או טיילה לפניהן, נתנה את רשות הדיבור לאנוש. כולנו ישבנו על מקומותינו.
אנוש פתח בהתרגשות רבה ופנה ימינה למרית: "איך את יכולה לדבר כך על יהודי, על אחד מאיתנו, איך את יכולה להצדיק את העלילה הזו..."
וכאן, לתדהמת כולנו, פרץ בבכי מר, הוריד את ראשו אל בין זרועותיו על השולחן, והמשיך להתייפח כשכתפיו רועדות.
 היינו כולנו המומים. רובנו, ואני בתוכם, הזדהינו עימו במאת האחוזים. אינני זוכר איך השפיע הדבר על השמו"צניקים שבכיתה. גם אינני זוכר איך הסתיים הדיון ומה טוני אמרה. זכר הבכי הנורא של אנוש בר-שלום גבר על כל שאר הזיכרונות מאותה שעת מחנך – וחיזק לתמיד גם את השקפת העולם שלי, שלא היתה רחוקה משלו.
יצא לבסוף כך שאני היחיד מהכיתה שנעשיתי סופר, ולעיתים מתאימות אני מזכיר את אנוש חברי הטוב, שעד מותו בגיל צעיר יחסית היה גם עורך-הדין שלי, ושאחרי מותו כתבתי עליו שני שירים שמופיעים גם בספר שיריי היחיד "יעזרה אלוהים לפנות בוקר":
 
 
שני שירים על מות אנוש בר-שלום
 
על פניך צל שחור
 
עַל פָּנֶיךָ צֵל שָׁחֹר שֶׁהַמָּוֶת זוֹרֵעַ
בְּשָׂדוֹת עֲטוּפִים לֹבֶן אָבָק שֶׁל עִיר מִתְפּוֹרֶרֶת
וּבְעוֹד יֵשׁוּתְךָ הַגּוּפָנִית נֶעֱלֶמֶת אַתָּה נוֹתָר
בְּחִיּוּךְ שֶׁהָיִיתָ, בִּשְׁנִינוּת הַמֹּחַ שֶׁרָץ
קָדִימָה, מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֲנָשִׁים אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוֹתִיר
אוֹגְדָנֵי-נְיָר עֲמוּסִים, טֶלֶפוֹנִים, כְּאִלּוּ שִׁפְעַת הַחֹמֶר
הַמִּשְׂרָדִי הַמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֶיךָ אֵינָהּ אֶלָּא מַהֲתַלָּה
שֶׁל מְצִיאוּת אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ שִׂכְלְךָ הַחַד הָיָה חוֹתֵךְ כִּבְסַכִּין
וּמַבָּטְךָ הַשּׁוֹבָב פּוֹזֵל מְעַט הַצִּדָּה, אֶל פִּנַּת
הַחֶדֶר הָרֵיקָה, כְּמוֹ הָיְתָה לְךָ עֵד – וְאַתָּה, פִּקֵּחַ מִכָּל אָדָם
וְנֶהֱנֶה מֵחֲרִיפוּת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ, שֶׁחוֹתֶרֶת, תְּאֵבַת
חַיִּים, בְּעִסְקֵי יוֹם-יוֹם, לִקְרַאת אוֹתָהּ מְצִיאוּת
אַחֶרֶת, נֶעֱלָמָה, שֶׁפָּחַדְתָּ לָגַעַת בָּהּ, פֶּן תֵּחָרַכְנָה
יָדֶיךָ בָּאוֹר שֶׁנָּגַהּ עָלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים וַאֲשֶׁר
בּוֹ לֹא נָגַעְתָּ מֵעוֹלָם.
 
ינואר 1978
 
 
צולל אמודאי אל תהום
 
צוֹלֵל אֲמוֹדַאי אֶל תְּהוֹם בַּחֲלִיפַת לַחַץ מִלִּים
עַתִּיקוֹת וְהַלְמוֹת כְּאֵב עָמוּם בְּאָזְנָיו כְּקוֹל
בְּכִי מוֹחוֹת רַבִּים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם הָאַרְצִית
בַּחֲרָדוֹת וְיִסּוּרִים, לֵיצָנוּת וּשְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, עַד
קְרָאָם נֶצַח, הִקְפִּיא מַשְׁאֵבַת לִבָּם, הֵם
יוֹרְדִים בְּיַם שִׁכְחָה, כָּבְדָּם מֵעִיק עַל
חֲלִיפַת צְלִילָתוֹ עָמֹק תְּהוֹמָהּ וְעַל
תֹּף אָזְנָיו הַנִּלְחָצוֹת לְהִשְׁתַּגֵּעַ שׂוֹרֶטֶת
תְּחִנָּתָם הָאִלֶּמֶת – שְׁמַע אוֹתָנוּ
וְשַׁדֵּר עָלֵינוּ לַמֶרְחַקִּים לְמַעַן יֵדְעוּ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
כִּי הָיִינוּ, כָּמוֹךָ, חַיִּים, וְכִי אֵין דָּבָר אַחֲרֵי הַמָּוֶת
זוּלַת זִכְרֵנוּ הָאָפֵל שֶׁאַתָּה חָשׁ מִבַּעַד
לְקַסְדְּתְךָ הַמְּשֻׁרְיֶנֶת וְלִבְּךָ הַמִּתְפּוֹצֵץ.
 
ינואר 1978