"אדם שנתברך או קֻלַּל בּבלוּטת השיר הוא אדם מיוחד וחייו אינם קלים. רק מעטים דבֵקים בו בלב ונפש. תמיד יש איזה 'מוּל', איזה 'נגד' לעוּמתו. המציאוּת כקיר אטוּם נגדו, קיר עויין, איזה אדם! הוא מקרין משהו זר לנו, לא טוב, לא נוח – המציאוּת רוצה שיהיו כולם דומים – ואילו הוא דומה רק לעצמו. המציאוּת פּוקדת: לרַקֵּעַ אותו – חזק! אבל המתכת שלו קשה יותר..."
(מתוך דברי תודה שאמרה אסתר ראבּ בטקס קבלת פרס חולון לספרות ב-2.2.64)

בַּמִּלּוֹנִים נִקְרָא שָׂדֶה
שֶמָּה שֶנִּזְרַע בּוֹ נוֹעַד לְהַשְבִּיחַ
אֶת טִיב אַדְמָתוֹ בַּשָּנִים שֶתָּבוֹאנָה (נֹאמַר קִטְנִיּוֹת) כְּתַמְרִיץ לְפִרְיוֹן
בַּשֵּם הָאֲרַמִּי וְהָאַרְכָאִי כָּל-כָּךְ "כְּרָב", אַךְ בֵּין הַפָלָחִים הַמְּבַתְּקִים אֶת רְגָבֶיהָ
שֶרֵיחַ הַשָּׂדֶה וְלֹא רֵיחוֹת הַלֶּקְסִיקוֹנִים נוֹדֵף מֵעֲגָתָם כְּמוֹ נִיחוֹחָיו שֶל הַדָּגָן
נָפוֹץ הִגּוּי אַחֵר, שֶבּוֹ הַ"כְּרָב" הוֹפֵךְ לִ"כְּרַבּ"
בְּמִין דָּגֵש גְּלִילִי שֶל הָעִבְרִית הַיַּבְנְאֵלִית
בָּהּ נֶהֱגֵית הַ"בֵית" כְּ"בֵּית" וּבָהּ מֻטְעָם הַקֶּשֶר
שֶל חֶבֶל-הַטַּבּוּר שֶבֵּין אָדָם לָאֲדָמָה.

וְזֹאת, חֶלְקַת הַכְּרַבּ, עַל אַף לֵחָהּ וְנִיחוֹחָהּ
אֵינָה זוֹכָה בְּשוּם פָּנִים לְהוֹקָרַת רוֹאֶיהָ
אֶלָּא מִקֵּץ שָנִים רַבּוֹת, בְּצֵאת צִדְקָהּ כַּנֹּגַהּ
לְעֵין דּוֹרוֹת בָּאִים בָּהֶם נֶחְשָׂף לְכָל סַפְקָן
כָּל עֹצֶם תְּרוּמָתָהּ לְשִפְעָתוֹ שֶל הַיְּבוּל
עַל אַף קֵהוּת חוּשֵי הַצָּתָתָן הַמְּאֻחֶרֶת
שֶל שְלוֹש הַצָּרֻיּוֹת, צָרוּת-מוֹחִין, צָרוּת-הָעַיִן
וְצָרוּתָהּ שֶל הָאָפְנָה בָּהּ כָּל חָרִיג נִדּוֹן
לֹא בְּעֶטְיוֹ שֶל סַךְ חֶסְרוֹנוֹתָיו וְחֻלְשוֹתָיו
כִּי אִם, לְהֶפֶךְ, דַּוְקָא בִּזְכוּתוֹ הַלֹּא מֻכְחֶשֶת
שֶל הַגָּדוֹל בֵּין כָּל יִתְרוֹנוֹתָיו: יִחוּד מֻפְלָא זֶה
שֶכָּל הַמִּתְעַלְּמִים מִמֶּנּוּ מַפְלִילִים מֵרֹאש
אֶת כֹּשֶר-שִפּוּטָם הַמִּתְגַּלֶּה בְּדִיעֲבַד
כַּאֲטִימוּת מוֹחָם שֶל הַהוֹלְכִים בַּסָּךְ כְּעֵדֶר
בִּתְוַאי כָּבוּש מֵרֹאש שֶכָּל צוֹעֵד שֶלֹּא בַּתֶּלֶם
הַצָּר אַךְ גְּבַהּ-הָרֵיטִינְג מְקֻטְלָג בּוֹ "מַאלְטָה יוֹק".

כִּי זוֹ דַרְכּוֹ מֵאָז שֶל כָּל קוֹנְצֶנְזוּס מְאֻבָּן
שֶלְּעוֹלָם יוֹסִיף אֶת חֵטְא סַמְיוּת-הַלֵּב עַל פֶּשַע
תַתְרָנוּתָהּ שֶל הַשִּגְרָה לְכָל בָּשְׂמֵי הַפֶּרֶא
שֶל צִמְחִיַּת-הַבַּר שֶבַּשָּרְשִי וּבָעַצְמִי.

אַךְ זוֹ, חֶלְקַת הַכְּרַבּ, בִּנְשֹב בָּהּ רוּחַ חֲרִישִית
הַמַּרְטִיטָה כְּמֵיתָרִים אֶת רַחַש גִּבְעוֹלֶיהָ
הוֹמָה וּמְעַלְעֶלֶת וְדוֹמָה כִּמְמַלְמֶלֶת
(רַק לַאֲפַרְכַּסְתּוֹ שֶל הַיּוֹדֵעַ לְהַקְשִיב)
כְּמִין יִדְלוּל חָלִיל אַרְצִישְׂרָאֵלִי, יְלִידִי,
חָלִיל שֶהוֹרָתוֹ קְנֵה-סוּף מִגְּדוֹת בִּצּוֹת אוּם-לַאבֶּס
אוֹ מִמְּקוֹרוֹת מֵי הַיַּרְקוֹן בְּרָאס-אֶל-עֵין, אֶת לַחַן
אִוְשַת הַקִּמְּשוֹנִים בִּשְׂדוֹת בּוּרָהּ שֶל הַשִּירָה.

וְכָך הִיא מְיַדְלֶלֶת הַחֶלְקָה הָעֲזוּבָה
לְכָל שֶהִתְנַכְּרוּ לָהּ שְלַל שָנִים כְּפוּיוֹת-טוֹבָה:

הַקִּמְּשוֹנִים
כַּנַחְשוֹנִים הָרִאשוֹנִים
הָיוּ שוֹנִים, כָּל-כָּךְ שוֹנִים מִן הָאָפְנָה
הַחֲרוּזָה וְהַשְּקוּלָה
שֶאֵין בָּהּ סְטַנְזָה שַכֻּלָה
וַעֲטוּרָה לֹא זֵר-חוֹחִים כִּי אִם דַּפְנָה.

אֲבָל עַל אַף חֲמַס-חַמְסִין רוֹעֵץ שֶל שֶמֶש-נְקָמוֹת
וְצִמָּאוֹן וָצוֹם וְעִווּתֵי דִּינָהּ
שֶל הַקּוֹנְבֶנְצְיָה הַפְּרוֹזוֹדִית עָרִיצַת הַמֻּסְכָּמוֹת
שֶהִתְעַלְּמָה מֵרִקְמָתָם הָעֲדִינָה
שֶל חִלּוּפֵי הָאוֹר וָצֵל עַל קְצוֹת חֻדֶּיהָ
הַמִּסְתַּמְּרִים כְּמַחֲטֵי הַדַּרְבָּנִים
שֶל הַשִּירָה הַקִּמְּשוֹנִית – הַיּוֹם יוֹדֵעַ
כָּל בַּר-לֵבָב כִּי הִיא גָבְרָה עַל סַד-זְמַנִּים
שֶהוּא תָמִיד אֶבֶן-הַבֹּחַן הַקָּשָה, הַמַּחְמִירָה
לְמִשְקָלָיו הסגֻלִּיִּים שֶל כָּל שְׂדֵה-זֶרַע אוֹ שְׂדֵה-כְּרַבּ
וּרְאָיָה לְכָךְ כַּיּוֹם הִיא חִבָּתוֹ הַמַּכְמִירָה
שֶל דּוֹר צָעִיר, לוֹ שְׂדֵה-הַכְּרַבּ
הִיא אֶסְתֵּר רַאבּ...

אפריל 2010