פסל השיש הנפלא "אפולו ודפני" של הפסל האיטלקי ברניני, בווילה בורגזה ברומא מתאר סיפור מיתולוגי מתוך היצירה "מטמורפוזות" מאת המשורר הרומי אובידיוס. על פי הסיפור, האל אפולו, שחץ האהבה של קופידון ננעץ בו, רודף בתשוקה אחר הנימפה דפני. לאחר שדפני קראה לעזרה, הפך אותה אביה – אל נהר –לעץ הדפנה (בעברית ער אציל). פסלו של ברניני מציג את האירוע ברגע השיא שלו. האל אפולו מתואר כנער צעיר ועירום. ידו האחת מצליחה לאחוז במותניה של דפנה ואילו רגלו האחורית מונפת באוויר, כבתוך ריצה, המועצמת על ידי הבד העוטף את אזור חלציו ותלוי מכתפו. דפנה מתוארת עירומה לחלוטין, פיה פעור באימה והיא מסובבת את ראשה לאחור לעבר אפולו. גופה מתואר בתנועה פיתולית (סרפנטינית). ידיה מונפות למעלה וכפות ידיה, מהן מבצבצים עלים וניצנים, נמצאות במצב של מטמורפוזה לצמח.
דפני – המהווה סמל "התנועה הפרוטסטנטית", קרוייה על שמה של אותה נימפה. אני מדגיש "סמל", כי גורמים אחרים הם המנהיגים. לכן יש חובת גילוי עליהם, יותר מאשר עליה.
בתשובה לשאלה מדוע לא שירתה בצה"ל ענתה דפני ליף, שהיא שוחררה מהצבא בגלל מחלת הנפילה. זה מוזר. הרי ידוע ששני המצביאים המפורסמים ביותר בהיסטוריה: אלכסנדר הגדול ויוליוס קיסר, לקו במחלת הנפילה, ומחלה זו לא מנעה מהם השתתפות במסעות ובקרבות מפרכים ביותר. ואם כבר הזכרנו את אותם מצביאים גדולים, הרי בנוסף לאפילפסיה היתה להם עוד תכונה שאולי היתה גורמת להם בעיות בצה"ל. שניהם אהבו גברים. חייליו הנאמנים של יוליוס שרו לו: "גליה לפני קיסר כרעה והוא לפני ניקומאדס..." – כזכור, הרמטכ"ל מוישה וחצי ערך מסע צלב נגד מינויו של דן שמרון לתפקיד הרמטכ"ל בטענה שהוא הומו.
השאלה אם ליף שרתה בצבא אם לאו אינה רלבנטית מבחינת פעילותה, לעומת זאת מותר וצריך לעסוק בשאלות אישיות, למשל – על הרכוש המשפחתי, שלפי המפורסם כולל וילה מפוארת בכפר שמריהו ודירת פאר ברחביה. אולי דפני תשכנע את הוריה להשכיר את הנכסים הללו בזול למעוטי יכולת? ובכלל מדוע בעצם משלמי המיסים צריכים לממן לה שכירת דירה במרכז תל אביב במקום הוריה? מכל מקום בהחלט לגיטימי לעסוק בשאלה מי מממן אותה? דפני שהתה ימים ספורים בלבד באוהל ועברה לדירה שכורה. מי אם כן משלם לה שכר דירה והוצאות? ומהן המטרות של אותם מממנים? דפני היא הסמל, המממנים הם המנהיגים.
התנועה הפרוטסטנטית והעיתונות
העליהום התקשורתי על העיתונאי שרון גל מערוץ 10 שהעז לשאול את דפני על שירותה הצבאי מעלה את שאלת התקשורת והפרוטסט. מעניין שעד כה מנהיגי "הפרוטסט" לא עסקו כלל בבעיית התקשורת הנתונה כולה בידי טייקונים קפיטליסטיים חזיריים. לא שמענו מילה נגד הטייקונים; עמוס שוקן, הנאצי לשעבר אלפרד נוון דומונט, ונבזלין, בעלי עיתון "הארץ", שקראו והאיצו במאמר המערכת של העיתון באזרחי ישראל לצאת להפגנת המיליון. לא שמענו מילה מאנשי הפרוטסט נגד יחסו הנצלני של שוקן לעובדיו. האם מי מהם קיבל "דמי לא יחרץ"? – שוקן נהג בדומה למעסיקים נצלנים אחרים. כדי להשיג שקט להמשך הניצול קיבל אחד מהמוחים - הכתב אור קשתי, העלאה לתפקיד ראש מערכת החדשות.
http://cafe.themarker.com/post/827073/
את שוקן כמובן לא מעניין "צדק חברתי", את שוקן מעניינים שני דברים: כסף, והאידיאולוגיה שהוצגה השבוע במאמר מרכזי מאת בנה של שולמית אדלר (אלוני) - אודי, הקורא "לשחרר את פלסטין מהכיבוש ואת ישראל מהציונות". ("הארץ" 2.9.11) כלומר, תמיכה בכיבוש ערבי ובהפיכת ישראל למדינה ערבית.
התקווה 1
מ"התנועה הפרוטסטנטית" עשויה לצמוח רק תקווה אחת. אם תשכיל ללכת בדרכה של שלי יחימוביץ. (ולא בדרכה של דפני) שלי יחימוביץ היא הממשיכה של תנועת העבודה ההיסטורית. הממשיכה של דרך הציונות הסוציאליסטית ששאפה להקים את מדינת היהודים כחברה מתוקנת, חברה של ערבות הדדית. גם אם היו כישלונות יש חשיבות בראיית המטרה. ללא חברה מתוקנת מדינת ישראל לא תצליח לעמוד במאבק ההירואי שלה באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי, ובגזענות המוסלמית. שלי יחימוביץ היא התקווה לחברה הישראלית.
התקווה 2
לאחר שנתיים של מאבק קיבלתי השבוע סוף סוף הודעת מעיריית תל אביב שבחודש הבא תובא לדיון בקשתי להוסיף לאנדרטת הזיכרון של אלטלנה את שלושת חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל. נראה אם יצליח רון אובז'נסקי (חולדאי) לעמוד בלחץ. לא יעלה על הדעת שכל חיילי צה"ל שנפלו יזכו להנצחה – זולת אלו שנפלו מאש אנשי האצ"ל. הנצחה זו חשובה ביותר לאור מסע השקר וההכפשה שנערך אפילו במכתב העיתי "חדשות בן עזר", כאשר יוסי אחימאיר, בהשפעת "מצבי הרוח הפאשיסטיים" שינק מבית אביו, קורא לרבין "רוצח".
נחכה להחלטה.