בבחירות 1992 תמכתי במפלגת העבודה. מאז לא חזרתי על הטעות. מאז אף לא חלף במוחי הרהור רגעי על אפשרות כזאת, באף מערכת בחירות. אם בפריימריס במפלגת העבודה שלי יחימוביץ' תנצח, אשקול ברצינות רבה את האפשרות לתמוך במפלגת העבודה.

למה? במה מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' שונה כל כך מאותה מפלגת העבודה שלא העליתי על דעתי לתמוך בה? הרי הסיבה העיקרית להצבעתי הייתה העמדות המדיניות של מפלגת העבודה, ועמדותיה של שלי יחימוביץ' אינן שונות מעמדות אלו, כמו גם מעמדות יריביה בפריימריס. הרי, למרבה הצער, בתחום המדיני שלי יחימוביץ' אינה מחייה את דרכה האידיאולוגית של מפלגת העבודה. לצערי הרבה, אין היא חוזרת לרעיונות הפשרה הטריטוריאלית נוסח תוכנית אלון. לצערי הרב, אין היא מאמצת את מורשת רבין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו פרוגרמטי האחרון טרם הירצחו, בו הוא ביטא את מחויבותו המוחלטת לשלמות ירושלים, לבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה," לסיפוח גושי היישובים ללא "חילופי שטחים" וכו' (הלוואי שנתניהו וליברמן היו מאמצים את הקווים האדומים של רבין). להיפך, היא דבקה בדרכם של ברק ואולמרט, או בלשונה "מתווה קלינטון". אני שולל דרך זו מכל וכל. מדוע, אם כן, אני שוקל תמיכה במי שדרכה המדינית כה שונה מדרכי?

הסיבה לכך, היא שעד היום לא היתה לי כל סיבה להתלבט. כל המערכת הפוליטית הוגדרה על פי סוגיות החוץ והביטחון. החברה והכלכלה הופקעו מן הפוליטיקה, וההתייחסות אליהן היתה כאל מדע מדוייק. לא היה הבדל אמיתי בין המפלגות השונות, כפי שלא היה הבדל משמעותי בין הממשלות השונות, בסוגיות אלו. הכל אימצו את הגישה הניאו-ליברלית. תמיד, המפלגה שבאופוזיציה היתה קצת יותר "חברתית" ומפלגות הקואליציה האשימו אותה ב"פופוליזם חברתי", אך היה זה ריטואל שקרי.

שלי יחימוביץ', מיום כניסתה לפוליטיקה, הציגה אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית של תחיית מדינת הרווחה. את כל-כולה הקדישה לנושא זה. התמודדותה על הנהגת מפלגת העבודה היא באמת ובתמים מתוך רצון לקדם את הנושאים הללו. אין אלה סיסמאות "הזקנה במסדרון" שנשכחו עם הניצחון בבחירות וההתמקדות באג'נדה אחרת לגמרי, ואין לחשוד בשלי שהיא תזנח את הנושא אם יוצע לה התפקיד היוקרתי והקורץ של שרת הביטחון. אצלה, לשם שינוי, זה לא בלוף, זה אמיתי. היא נכנסה לפוליטיקה כדי להשפיע על פני החברה הישראלית ולשנותה, זאת האג'נדה שלה ואם היא תעמוד בראש מפלגת העבודה – זאת תהיה דרכה של מפלגת העבודה. בסיטואציה כזאת, לראשונה, אעמוד בפני דילמה – האם לתמוך במפלגה ובמנהיג שאני תומך בדרכם החברתית כלכלית ושולל את דרכם המדינית. מאחר וחזקה על אבו מאזן שידחה כל הצעה ישראלית, כפי שדחה את הצעות אולמרט, יקל עליי לתמוך במפלגה ובמנהיגה הממוקדים בשינוי החברתי והכלכלי של ישראל.

האפשרות לתמוך במפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' נובעת גם מסיבות נוספות:

בכל ראיון, בכל נאום, בכל מאמר, בכל הזדמנות מדברת שלי על הציונות. בתקופה של מתקפת פוסט ציונות ואנטי ציונות, ובתקופה שיש מי שמנסים לזהות ציונות עם ימניות, אני רואה בכך חשיבות רבה. שלי מחוייבת לחזון הציוני של יצירת חברת מופת. אין אלה דברים מן השפה אל החוץ. ניכרים דברי אמת. היא מחויבת לסמלי המדינה ולהמנונה, היא שוללת את הפוסט ציונות, היא מתנגדת בתוקף לסרבנות והשתמטות. היום זה לא מובן מאליו.

במאבקיה החברתיים העדיפה שלי יחימוביץ' את טובת העניין על טובת המפלגה, ושיתפה פעולה עם גורמים הרחוקים ממפלגתה מבחינה פוליטית – ליכודניקים, ש"סניקים, חרדים. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במאבק נגד הפרטת קרקעות הלאום, אותו ניהלה בשותפות עם "בני עקיבא" וחלקים רבים בציונות הדתית. כך ראוי, ולו בזכות עובדה זו היא ראויה למנהיגות.

שיתוף הפעולה שציינתי, אינו נובע מטטרנות, העדר חוש ריח. עובדה – שלי ניהלה מאבק נגד בחירתו של דב חנין לראשות העיר ת"א, בשל עמדותיו האנטי ציוניות. שלי הבינה את האבסורד שבבחירת אנטי ישראלי לראשות העיר הגדולה בישראל. אין צורך בדמיון מפותח מידי, כדי לשער איזה נזק עלול היה להיגרם למדינת ישראל, אילו ראש העיר ת"א היה הופך באחת לדמות הייצוגית של האנטי ציונות, מרואיין מבוקש בכל התקשורת העולמית ככלי לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. בקרב צעירי ת"א היה באזז טרנדי של תמיכה בחנין, והתגייסותה של שלי למנוע זאת, השפיעה מאוד על מניעת החרפה הזאת.

שלי יחימוביץ' היא אדם נקי כפיים וחף משחיתות. אי אפשר אפילו לדמיין אותה צועדת למשרדי החקירות של המשטרה. שלי יחימוביץ' לא נקשרה לפלילים ונחלצה מהדין בזכות השתיקה, כמו בוז'י הרצוג ולא נקשרה למפקדי ארגזים למיניהם. מן הראוי היה שהסף הזה למנהיגות יהיה מובן מאליו, אך במציאות הישראלית העכשווית, לדאבוננו, מדובר ב"אדם נשך כלב."

שלי יחימוביץ' מסרבת לאמץ את שיח שנאת המתנחלים, היא מתנגדת לפוליטיקה אלימה ואנטי דמוקרטית כמו חרמות על תוצרת ההתנחלות, והיא שוללת את קמפיין ההסתה "הכו במתנחלים והצלתם את כלכלת ישראל," שכל כולו שקרים.

ניקיון כפיה של שלי יחימוביץ' אינו מתבטא רק בסף הפלילי, אלא היא מציבה רף ציבורי ומוסרי גבוה – אישה המקדישה את חייה לשליחות אמת, ואינה רואה בקריירה הפוליטית כלי למטרות אישיות.

בשל כל הסיבות הללו, אם שלי יחימוביץ' תנצח בפריימריס, ואך ורק אם שלי תנצח, יש סיכוי רב שאתן למפלגת העבודה את קולי. אני מניח שכך יעשו רבים מאזרחי ישראל. מנהיגותה של שלי יחימוביץ' עשויה להוסיף למפלגת העבודה מנדטים רבים.

2. מאבק המתמחים – אחריות חברתית או "אחרינו המבול"?

המאבק העממי למען צדק חברתי ותחיית מדינת הרווחה, מציב חלופה ערכית לתרבות הג'ונגל, המובילה את החברה הישראלית מזה שנות דור. מהו ג'ונגל? תחרות פרועה ושלוחת רסן, כל דאלים גבר, החזק שורד והחלש נופל. תכניות הריאליטי בטלוויזיה, ובראשן "הישרדות", שהנן אמצעי לשטיפת מוח הציבור בערכי התרבות הדרוויניסטית הזו, הם התגלמות הג'ונגל. החלופה המוצבת מנגד היא של אחריות חברתית, סולידריות, ערבות הדדית, אכפתיות, חברות. שוק חופשי? כן. אבל לא כערך עליון, כי אם ככלי שנועד לשרת את המשק והחברה, כל עוד הוא משרת אותם, והם רשאים לרסן אותו, כאשר הוא פוגע בסביבה, יוצר פערים בלתי מרוסנים, פוגע בחלשים. לצד המשק החופשי, המדינה נושאת באחריות אמיתית לחינוך, לבריאות, לרווחה, למדע, לתרבות, למלחמה בעוני, לצמצום פערים וכו'.

כמו הג'ונגל הדרוויניסטי, כך גם האחריות החברתית והסולידריות אינן מדיניות ממשלתית בלבד, אלא תרבות ושפה. אם המאבק החברתי יתמקד רק במדינה ולא יחולל שינוי עמוק בתרבות החברתית של ישראל, לא תהיה זו מהפכה אמיתית.

שפת הג'ונגל אינה רק שפתם של טייקונים. זו תרבות הקיימת בכל רבדי החברה – בפוליטיקה, בתקשורת, בעסקים, בחברה האזרחית, בקהילה, במשפחה. גם ביחסי עבודה. גם יחסי עבודה עלולים להתנהל בשיטת הג'ונגל, ולא רק באשמת המעסיקים – גם עובדים עלולים להשליט ג'ונגל. מאבקים פרועים וחסרי התחשבות של עובדים בעלי עוצמה, הם משחק הישרדות דרוויניסטי בדיוק כמו השתלטות כרישי נדל"ן על שטחים ציבוריים, בזכות כוחם. עובדים המשליטים אנרכיה, אינם ביטוי לצדק חברתי, אלא להיפוכו.

מאבק הרופאים, אותו הוביל בגאון ד"ר אידלמן, ולא בכדי זכה לתמיכת ציבור החולים חרף סבלו, היה מופת של מאבק למען צדק חברתי. המאבק הזה הסתיים בהישגים גדולים מאוד, במידה רבה בזכות הרוח הגבית של הציבור ושל המאבק החברתי – לטובת הרופאים, החולים, מערכת הבריאות והחברה הישראלית. המאבק הביא להסכם המחולל צדק רפואי בישראל – חיזוק הרפואה הציבורית, שיפור משמעותי בשכר הרופאים, תוספת אלף תקנים, תיקון תנאי ההעסקה המחפירים של הרופאים. אחד הביטויים הבולטים של עשיית הצדק הרפואי, הוא שבמדינה עם הנתון המחפיר, של תוחלת חיים נמוכה יותר בפריפריה מאשר במרכז, ניתנה העדפה משמעותית לרפואה בפריפריה. נכון, השובתים לא השיגו את כל מבוקשם, אך הישגיהם עצומים. מאבק המתמחים נגד ההסדר, הוא מופקרות חברתית. זהו מאבק כוחני ואלים, של שבירת כלים, של מבט צר על אינטרסים צרים, של היעדר אחריות כלפי הציבור וכלפי החולים. זהו מאבק קצר רואי, שעלול לשבור את העבודה המאורגנת בישראל, שהיא הבסיס המרכזי לכל הישגי העובדים ולאפשרות של העובדים להשיג הישגים בעתיד. מי ירצה לנהל מו"מ עם הנציגות הנבחרת של עובדים, אם הוא ידע שסיכום איתם אינו סיכום, ושככל שילך לקראתם ימצא מולו ארגון מיליטנטי יותר. נניח שהממשלה תסכים לפתוח את ההסכם ולנהל מו"מ עם המתמחים – מי יערוב לה שהסכם עימם, לא יהיה פתח למאבק קיצוני יותר של קבוצה מיליטנטית יותר?

הרופאים המתפטרים מצדיקים את מעשיהם בעקרונות חופש העיסוק. חופש העיסוק הוא דבר חשוב, ובשיח הזכויות הליברלי הוא עומד מעל הכול. אולם בשיח של אחריות ובתרבות של סולידריות, לצד הזכויות יש גם חובות. המחוייבות של הרופאים לבריאות הציבור והאחריות שלהם לחולים, אינם נופלים מזכותם להתפטר. אי אפשר לקיים חברה, במקום שבו קבוצה של אנשים, שהציבור החלש ביותר בחברה, תלוי בהם כדי לחיות, מפנה לתלויים בו עורף ומחליטה ביום אחד להתפטר, ו"אחרינו המבול". גישת "אחרינו המבול" – היא היפוכה של אחריות חברתית, היא ניגודו של צדק חברתי.

התערבות משפטית ביחסי עבודה אינה רצויה, אך לעתים אינה נמנעת. בדיוק כפי שיש מקום להתערבות המדינה בכלכלה, ואי אפשר לסמוך על "היד הנעלמה" שתדאג לחברה, כך על המדינה למנוע אנרכיה חברתית, ולשם כך קיים בית הדין לעבודה. לפני שנים אחדות, כאשר שר האוצר נתניהו ניסה לבטל את בתי הדין לעבודה, קמה זעקה חברתית אדירה ובצדק – בית הדין הזה הוא מגן העובדים. וכאשר בית הדין הזה פסל את "הזכות הקדושה" של אלף רופאים לנטוש באחת את משמרתם, הוא הגן על החברה הישראלית מפני בריונות.

על המתמחים להודות לבית הדין לעבודה, שהציב להם סולם לירידה מן העץ הגבוה עליו טיפסו. עליהם לקבל את ההסכם שנציגיהם הנבחרים והמוסמכים השיגו, ובעתיד להיאבק בדרך דמוקרטית ואחראית לתיקון הטעון תיקון.

נדפס לראשונה בחינמון "ישראל היום"