בימים אלה העולם מציין עשור לאירועי 11 בספטמבר (אגב, ברוח הימים האלה, יש מי שיקראו, בוודאי, לארה"ב להתנצל בפני אל-קאעידה על האירועים ולפצות את משפחות המחבלים!)
מתקפת הטרור האפילה באחת על סדר היום הציבורי והתקשורתי בעולם כולו, למשך תקופה ארוכה, וקצת השכיחו אירוע שקדם לו בשבוע, שלכאורה אינו קשור אליו, אך במהותו הוא קשור גם קשור. כוונתי לוועידת דרבן.
ועידת דרבן נועדה להיות ועידה של האו"ם לזכויות האדם, ולמאבק בגזענות ובשנאת הזר. היא התקיימה בדרבן שבדרום אפריקה ב-31.8-8.9.01. בפועל, לא היה דבר רחוק מזכויות האדם, יותר מהוועידה הזו. היתה זו אורגיה אקסטטית של שנאה, גזענות ואנטישמיות, של הכחשת השואה ושל הסתה נוראה נגד מדינת ישראל וזכות קיומה. מי שנתנו את הטון בוועידה היו איראן, מדינות ערב ובעיקר – ארגונים בלתי ממשלתיים, המכנים עצמם ארגוני "זכויות האדם", אך הם בעיקר ארגונים אנטישמיים ואנטי ישראליים פנאטיים. בין הארגונים הללו גם ארגונים ישראליים, כמו "עדאלה".
משלחת ישראל בראשות הרב מיכאל מלכיאור, אז סגן שר החוץ, ניהלה מערכה דיפלומטית והסברתית מוצלחת למדיי בימי הוועידה. ארה"ב ומדינות העולם החופשי התייצבו לצד ישראל והכשילו את קבלת ההחלטות האנטישמיות נגדה. הן כפו על הוועידה נוסח פשרה מרוקן מן הרוח הגזענית הרעה ששררה בוועידה.
אבל האמת היא שבדיעבד, המשמעות של ההחלטה שהתקבלה, שולית. המסמך החשוב באמת, הוא המסמך שבסופו של דבר לא עלה כלל להצבעה, אך הוא המבטא את רוח דרבן. מדובר בנוסח של כתב אישום נגד ישראל, שמדינות ערב וקואליציית הארגונים ניסחו לקראת הוועידה, ואלו סעיפיו:
א. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.
ב. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.
ג. ציונות היא גזענות.
ד. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.
ה. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.
ו. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי על מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.
ז. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא, כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.
מדוע אני קובע שהמסמך שלא התקבל, הוא המסמך החשוב, ולא המסמך שהתקבל? כיוון שמדרבן יצאה תורה המזינה עשור של מתקפת דה-לגיטימציה נגד ישראל – זכות קיומה וזכותה להגנה עצמית, המובל בידי קואליציה של ארגוני ימין אנטישמי רדיקאלי, שמאל רדיקאלי ואסלאם רדיקאלי באירופה, בארה"ב ואף בישראל (!) עצמה, בעידודן של איראן, מדינות ערב ותורכיה של ארדואן (אחמדיניג'אד התורכי), ובעזרת אידיוטים שימושיים בציבוריות, באקדמיה ובתקשורת המערבית.
המסמך הזה הוא הבסיס האידיאולוגי והאסטרטגי של המתקפה. ועידת דרבן הייתה יריית הפתיחה לעשור של הסתה, של השמצות, של שקרים, של הפגנות רדיפה אחרי ישראלים (לאחרונה, למשל, התפרעות ברברית של כנופיית חוליגנים אנטישמיים, הכוללת – איך לא? – יהודים! – בעת קונצרט התזמורת הפילהרמונית בבריטניה), של אינתיפאדה משפטית נגד מדינאים, קצינים וחיילים ישראליים ושל הסתה לחרם אקדמי, תרבותי ומסחרי נגד ישראל.
אחד השיאים של הקמפיין היה המשט התוקפני הפרובוקטיבי לפני שנה. ישראל, יש לציין, טרם מצאה את הדרכים להתמודדות עם התופעה ולא עברה למתקפת נגד. זהו מחדל מדיני שאחראיות לו ממשלות שרון, אולמרט ונתניהו.
שלושה ימים לאחר הוועידה, התבצעה מתקפת הטרור נגד ארה"ב. מתקפת הטרור הוא המשך ישיר של ועידת דרבן; הוא נובע מאותה שנאה יוקדת נגד העולם החופשי, נגד הדמוקרטיה, נגד ארה"ב ונגד ישראל.
2. סקירת עיתוני סופשבוע 9-10.9.11
מיהו האספסוף שתקף את שגרירות ישראל בקהיר? צעירים שנולדו לתוך מציאות השלום בין ישראל למצרים. אופס... מציאות של שלום? השלום עם מצרים נרצח כשסאדאת נרצח, לפני שלושים שנה. הרודן מובראק הפר את הסכם השלום והמיר אותו במלחמה קרה (תוך כיבוד הנספח הצבאי של ההסכם, וכיבוד לסירוגין של פרוטוקול הקשרים הדיפלומטיים). בכל שלושים שנות שלטונו, מערכות החינוך, ההסברה והתקשורת (המוכתבת בידי ארמון הנשיאות) המצרית, עסקו בהסתה נוראית נגד ישראל, הסתה אנטישמית קיצונית, תוך הפרה בוטה של הסכם השלום. הצעירים הנ"ל, שכל חייהם חוֹוים שטיפת מוח על פיה ישראל היא שטן מפלצתי, אינם מבינים את הדיסוננס של קיום שגרירות של המפלצת בבירתם. הם מזהים את האבסורד הזה עם מובראק, השנוא עליהם. כעת, כאשר השלטון במצרים רופף, ולקראת ביקורו בקהיר של גיבור הקנאות האסלאמית האנטי ישראלית החדש – ארדואן, האקסטאזה האנטי ישראלית המטורפת הביאה למעשה.
אל דאגה, בימים הקרובים נשמע קולות רבים במערכת הפוליטית, וביתר שאת בתקשורת הישראלית, המאשימים במצב את ישראל, ובעיקר את נתניהו.
מנין לי? כי אותם גורמים תמיד מאשימים את ישראל ומתייצבים לצד אויביה, וכמובן שביבי הוא "האשם תמיד". וגם ליברמן, כמובן.
מנין לי? כי כך בדיוק קרה בהתפרעות הקודמת של האספסוף המצרי, לאחר מתקפת הטרור מסיני ,לפני שבועות אחדים.
מנין לי? לנוכח התגובות על המתקפה האנטי ישראלית של תורכיה.
להלן תקציר הנראטיב הפופולארי בשבוע האחרון – ברית נפלאה ונצחית בין ישראל לתורכיה – הופרה בגסות בידי ישראל. למה, כי, אפעס, התורכים היו זקוקים לאיזו התנצלות קטנה, התנצלותונת קטנטנה. הם ביקשו כל כך יפה, ואנחנו סירבנו. ככה מתנהגים כלפי חברים? הרי כל בן אדם מבוגר מבין שצריך לדעת לבקש סליחה. "יאללה, יורם, בקש סליחה. תהיה גבר!" מה הם בסך הכול ביקשו, ידידינו התורכים? לא יכולנו להיענות, ולהנציח את ירח הדבש הנפלא בין המדינות? אלא מה, הביבי והליברמן האלה, ועמם הבוגי יעלון הזה – יש להם איזה שיגעון, "כבוד לאומי". מה זה החרטא הזה, כבוד לאומי? את זה נשאיר לתורכים. אנחנו אנשים מבוגרים, ולא צריכים כבוד לאומי. אבל בגלל השיגעון הלאומני הזה של "כבוד לאומי", היחסים הנפלאים בין ישראל לתורכיה יתדרדרו עכשיו למלחמה נוראית, והפריגאטות התורכיות כבר בדרך לישראל (ב-ynet כבר היתה השבוע השוואה בין גודל הצבאות, לקראת העימות הממשמש ובא).
ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע לעג בציניות ל"מצעד הגאווה" הזה. כבר היה נוסח מקובל של התנצלות, הוא כתב, אבל נתניהו פחד מליברמן ולכן הוא סרב לקבל אותו. כי לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. וגם סימה קדמון כתבה באותה רוח.
ומי עומדים מאחורי הפרסומים הללו? אהוד ברק ומתן וילנאי, המצוטטים ברוח זו. כנראה שהדרך של "עצמאות" להזכיר לציבור את קיומה, היא לבדל את עצמה מן הממשלה שבה היא מכהנת (תוך שבירה של כל שיאי הכיסאולוגיה – שר לכל מי שהסכים להישאר בסיעה הזו). הרצון השיווקי לבידול מובן. זה בסדר. אבל למה על חשבון האינטרס הלאומי של ישראל?
גם לי יש ביקורת על התנהלות נתניהו במשבר – על כך שלא דרש התנצלות תורכית על המשט מיד לאחר המקרה, ועל כך שבמשך שנה פלירטט עם נוסחי התנצלות, שנדחו בידי התורכים, במקום לדחות על הסף את דרישתם החצופה.
אל מול הקמפיין הדוחף את הנראטיב התורכי ההזוי הזה, יצא "ישראל היום" בפרוייקט מיוחד – "חלומות של סולטן". שלמה צזנה, ראובן ברקו, עמית לוינטל, דרור אידר, יהודה ספרא ונצחיה יעקב, עשו נאמנה את מלאכתם העיתונאית, העמיקו בלימוד דמותו של ארדואן, תוכניותיו, מדיניותו, דרכה של ממשלתו, ועל סמך העובדות – המסקנות כמובן הפוכות לנראטיב. היטיב להסביר זאת ד"ר ראובן ברקו, שתיאר את האופן שבו מנסה ארדואן, החושק במעמד של סולטן עות'מאני, לנצל את רוח "האביב הערבי" כדי לבנות את מעמדו ככזה, באמצעות תמיכה בטרור האיסלאמי הקיצוני, תוך כדי נטרול המערב וארה"ב וניהול מדיניות אנטי ישראלית תוקפנית וקיצונית. לכן, הוא שורף את המועדון ומוביל את המערכה נגד ישראל. ד"ר ברקו משבח את הממשלה שנמנעה מהתנצלות על אירוע מרמרה, כיוון שהתנצלות תפורש כחולשה ותחשוף את ישראל ללחצים וסחטנות נוספים.
גם בן דרור ימיני, ב"מעריב", כתב מאמר מלומד ומנומק המוכיח את איוולתו של הנראטיב, לפיו התנצלות היתה מצילה את יחסי ישראל ותורכיה. נקודת המוצא של מאמרו "סלט תורכי" (אגב, גם אני פרסמתי מאמר בנושא הזה תחת אותה כותרת, ב"ישראל היום") אינה מקובלת עליי – גם הוא בז לכבוד הלאומי, וטוען שמדינות מתוקנות דואגות לאינטרס הלאומי ולא לכבוד הלאומי. הוא טועה. אין מדינה בעולם שאינה רואה בכבודה הלאומי אינטרס לאומי. איזו סערה ציבורית עורר נתניהו, כאשר כביכול פגע בכבוד הלאומי של ארה"ב, כשהתווכח בפומבי עם אובמה? ובבריטניה – הפרסטיז'ה הבריטית היא אינטרס עליון. גם לנו יש כבוד לאומי ועלינו לעמוד עליו. במידה, כמובן. לא באובססיה נוסח מובראק, ובוודאי לא בטירוף ארדואני. אך גם לא בקיצוניות ההפוכה – אל לנו לזחול על גחוננו, מתוך בוז עצמי לכבודנו הלאומי. כבוד לאומי הוא נכס. ובשכונה שבה הכבוד הלאומי כל כך חשוב, מי שאינו מכבד את עצמו – הסביבה לעולם לא תכבד אותו. אם ישראל תסכים להיות מושפלת, היא תחליש את עצמה ותזמין תוקפנות.
כאמור, איני מקבל את העמדה העקרונית של בן דרור ימיני. אולם מתוך נקודת המוצא הזו, הוא בחן באופן פרגמטי את השאלה, האם אכן התנצלות היתה מחזקת את האינטרס הלאומי. ותשובתו חד משמעית – לא. למה? בשל גישתו של ארדואן. אילו ארדואן רצה בהתנצלות כדי לשפר את היחסים עם ישראל ולפתור את המשבר, ימיני היה מצדד בכך. אולם הוא מבין שההיפך הוא הנכון – "לארדואן זה לא הספיק, משום שהוא רצה השפלה. הוא לא חיפש דרך לרדת מהעץ. הוא טיפס עליו כדי להישאר שם. וגם אם ישראל היתה מבצעת את כל פקודותיו המוזרות, זה היה רק מדרבן את התיאבון שלו. הוא רוצה להפוך לסולטן, הוא רוצה אימפריה, הוא רוצה את תמיכת המוסלמים. שום התנצלות של ישראל לא היתה משנה את האסטרטגיה העקבית שלו."
בן דרור מצטט את חוקר האנטישמיות באיסלאם, פרופ' אדרו בוסטום, המציג את דרכו האנטישמית המובהקת של ארדואן לכל אורך דרכו, מנעוריו ועד היום. לכן, אף שלטעמו "אם היה סיכוי שהתנצלות היתה פוגעת בכבוד הלאומי, אבל משרתת את האינטרס הלאומי – היא היתה מוצדקת," הוא מבין ש"מלכתחילה, כדאי להודות, לא היה לכך שום סיכוי."
החשיפה העיתונאית המשמעותית של סופשבוע היתה של שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות". שיפר חשף רשימת צעדי נגד למתקפה האנטי ישראלית בתורכיה, המתגבשים במשרד החוץ. בין השאר מדובר על שיתוף פעולה עם הארמנים בפעולה נגד הכחשת רצח העם שעשו בהם התורכים, תמיכה במורדים הכורדים ומאבק נגד הפגיעה התורכית בזכויות האדם.
אני שמח על כך שישראל מכינה תוכנית מסוג זה. אני שמח גם על ההדלפה של התוכנית. חשוב שהתורכים ידעו שיש לישראל דרך להזיק להם, ושלא לנצח תמשיך לספוג ללא תגובה. עם זאת, בשלב זה אני תומך במדיניות האיפוק של נתניהו, הבוחר להבליג על המתקפה התורכית ולא לחמם עוד יותר את הגזרה. הוא נוהג בתבונה כאשר הוא מאפשר לארדואן להשתולל ולהציג עצמו בפני העולם כמי שאיבד את עשתונותיו. השילוב בין האיפוק הנבון, לבין הכרטיס הצהוב של ליברמן, הוא מדיניות נכונה.
באשר לתוכן הצעדים הנדונים במשרד החוץ – הכרה ברצח העם הארמני היא מחוייבות מוסרית, בלי קשר למצב היחסים עם תורכיה, בוודאי כמדינה יהודית הנאבקת בהכחשת השואה. אני הטפתי לכך גם בתקופת ירח הדבש ביחסי ישראל תורכיה, למרות שצעד כזה עלול היה להזיק למערכת היחסים ההדוקה בין המדינות. סברתי, שבמקרה הזה המחויבות המוסרית חזקה יותר מהאינטרס המדיני. היום, כאשר אין לישראל מה להפסיד, קל וחומר שעליה להכיר ברצח העם, ללא כל עכבות.
באשר לתמיכה בכורדים – ניתן וראוי לתמוך במאבקם, אך יש להקפיד שלא לתמוך בארגון הטרור פ.ק.ק., בניגוד לתכנית ליברמן, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבתו של שמעון שיפר. מדינה הנאבקת בטרור ומטיפה לכל העולם להיאבק בטרור, אינה יכולה לתמוך בשום אופן בטרור.
ועוד ב"ידיעות אחרונות" – סבר פלוצקר ראיין את שר האוצר יובל שטייניץ ל"ממון". ראיון מעניין. אני מעריך את יובל שטייניץ, בזכות מספר צעדים שנקט כשר האוצר, והחשוב שבהם הוא רפורמת ששינסקי, שהינה הצעד החשוב ביותר למען צדק חברתי בישראל מזה עשרות שנים, וכן בזכות העלאת שכר המינימום והגדלת תקציבי החינוך וההשכלה הגבוהה.
אולם הראיון עימו מאכזב מאוד. הוא דבק בעקשנות בעמדתו השמרנית על פיה יש לשמר את מסגרת התקציב, כאילו שיש קדוּשה במסגרת זו. ודאי שאין מקום לפריצה גורפת וחסרת אחריות של התקציב, אולם הגדלה מדודה ואחראית של התקציב, בתקופה של עודפי גבייה אדירים, כדי לתת מענה לצרכים החברתיים של המדינה – זו המדיניות הנדרשת. אופן הצגת דבריו הנחרצים, נועד להפעיל לחץ על ועדת טרכטנברג. אני מקווה שהוועדה וראשה יהיו אחראים דיים כדי להציג מדיניות אלטרנטיבית לזו של שר האוצר. מבחינה ציבורית, הממשלה תתקשה מאוד לדחות את המלצות הוועדה.
בנקודה אחת אני מסכים עם שטייניץ – גם אני סבור שניתן לקצץ בתקציב הביטחון. כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, עמד שטייניץ בראש המתנגדים לקיצוצים בתקציב הביטחון (או כפי שהוא כינה זאת אז – "לקיצוצים בביטחון"), ואני שמח שהוא שינה את דעתו. יש לקוות שכפי ששינה את דעתו בנושא זה, כך ישנה את עמדתו בנושא מסגרת התקציב.
עיתוני סופשבוע יוחדו ברובם לציון עשור למתקפת הטרור של 11 בספטמבר. דפים דפים דפים, מילים מילים מילים, אך לא היה בהם שום חדש. אמירות נדושות וחומרים לעוסים וממוחזרים. לא היו תגליות מפתיעות ולא סיפורים מעניינים. וההפתעה הגדולה – לא היתה קריאה לאמריקאים להתנצל בפני אל-קאעידה על מתקפת הטרור ולשלם פיצויים למשפחות המחבלים המתאבדים.
לא היה לי בסופשבוע "הארץ". הפסדתי משהו?
3. גדעון לוי – האיש ששנאת ישראל מעבירה אותו על דעתו
שנאה היא רגש חזק מאוד, המעבירה אדם על דעתו. כזו היא שנאתו היוקדת, המטורפת, של גדעון לוי למדינת ישראל.
אין מצב שלוי לא יצדיק פיגוע טרור כלשהו נגד ישראל; שלא יאשים את ישראל באחריות לו. אין מצב שבו בעימות כלשהו בין מדינת ישראל לאויביה, הוא לא יצדיק את אויביה ויגנה את ישראל. ותמיד, בחמת זעם שפוכה, ובלשון משוללת רסן.
אספסוף מצרי מוסת, שמיום לידתו נשטף מוחו בשנאת ישראל ודה-לגיטימציה נגד ישראל, פרץ לשגרירות ישראל בניסיון לבצע לינץ' בעובדיה. אין לו, לגדעון לוי, ולו מילת הסתייגות רפה כלפי המעשה. נהפוך הוא, דומה שבכל נימי לבו ונפשו הוא איתם, עם הפורעים, ובעיניו – בעצם אין להם ברירה, הם היו חייבים לעשות את שעשו.
מי אשם בהתפרעות הברברית? ישראל כמובן. במה היא אשמה? במבצע "עופרת יצוקה". איך מוצגת ההתקפה – "מתקפה ברוטאלית של ישראל על עזה". מילה, חצי מילה, אות – למה "התקיפה" ישראל את עזה? מילה, מילונת, על 8 שנות פשע נגד האנושות – ירי מתמשך מכוון נגד אוכלוסייה אזרחית ישראלית. איזו התייחסות קטנה, קלה, לכך שהירי התעצם בטור הנדסי אחרי שישראל עזבה לחלוטין את עזה, והתגובה הפלשתינאית לכך היתה הירי הזה. לא. סתם, בבוקר בהיר אחד ישראל תקפה בברוטאליות את עזה ורצחה פלשתינאים. ולכן אין למצרים ברירה אלא לפרוע בשגרירותה, ולתורכים – לדרדר לתהום את היחסים עמה.
איזו שנאה יוקדת של אדם כלפי עמו ומדינתו. איזו שנאה חולנית, חסרת פשר.
ואיך שונא כזה הוא אחד העיתונאים הבכירים באחד העיתונים החשובים בישראל...
אורי הייטנר
1. עשור של דה-לגיטימציה
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר