לנאדיה כּהן וילדיה: סופי, אירית ושי
 
לפני ימים ספורים שוּדר מישדר מרתק ומרגש ביותר ב"גלי צה"ל" על אלי כהן ז"ל
במלאות כמעט 46 שנה לתלייתו בדמשֹק. לקוראי המכתב העיתי שלא ראו בזמנו (בגיליון 302 מן ה-24.12.07) את השיר הצנוע שלהלן, הוא מוּגש כאן בשנית. אלי כהן, קורבנו וגבורתו
צרוּבים עד עצם היום הזה עמוק מאוד בזיכרוננו הלאומי הקולקטיבי.
 
"בּמשך שנים רבּות אני מתדפּקת על כּל הדלתות ומבקשת לעשׂות הכּול על מנת להשפּיע על סוּריה לְאַפְשֵר את הבאת עצמותיו של בּעלי לקבר ישׂראל – ועדיין אֵלִי איננוּ פֹּה איתנוּ."
(נאדיה כּהן, אלמנתו, במישדר הנ"ל)
 
"שבועות אחדים לפני ליל-ההוצאה-להורג בּדמשֹק עדיין חיבּק אֵלִי את בּתו הקטנה, סופיה, בּביתו בּבת-ים. 'אבּא, די לנסוע תמיד,' התייפחה הקטנה, 'תישאר בּבּית, כּמו כל האבּאים.'
– 'כּן, חמוּדה. זאת תהיה הפּעם האחרונה,' הבטיח אֵלִי. ואכן, צָדַק - - - "
(מן העיתונות הישראלית, מאי 1965).
 
לִישוֹן, יַלְדָּה שֶלִּי, נוּ דַי, לִישוֹן בְּשֶקֶט,
לִישוֹן, מַלְאָךְ פָּעוּט שֶל אַבָּא נָד וְנָע.
כֵּן, דַּי לִנְסֹעַ, חֲמוּדֹנֶת. אַתְּ צוֹדֶקֶת.
אַךְ אֵין סָפֵק, בִּתִּי, זוֹ פַּעַם אַחְרוֹנָה.
 
לִישוֹן, קְטַנָּה שֶלִּי. זֶה לֹא סוֹרְגֵי הַכֶּלֶא,
זֶה רַק סוֹרְגֶיהָ שֶל מִטַּת הַתִּינוֹקוֹת
שֶלּוֹחֲצִים אוֹתָךְ, נִרְעֶשֶת וּמְבֹהֶלֶת.
לִישוֹן, לִישוֹן כְּבָר, יְתוֹמָה-תוֹךְ-שְתֵּי-דַּקּוֹת.
 
אַתְּ יְרֵאָה? סְתָם חֲלוֹמוֹת, סְתָם רִיק וָהֶבֶל.
עִצְמִי, עִצְמִי אֶת שְתֵּי עֵינַיִךְ. הֵן יָדַעְתּ:
שוּלֵי-שְׂמִיכָה לְצַוָּארֵךְ, בִּתִּי... לֹא חֶבֶל...
וְאֶת רִיסַיִךְ תִּפְקְחִי לְמָחֳרָת...
 
בְּתַלְתַּלַּיִךְ הַגּוֹלְשִים לָךְ הַאֲפִילִי
עַל צְחוֹר מִצְחֵךְ שֶכֹּה הֵיטִיב הַלֵּב לִשְמֹר.
אַתְּ חֲקוּקָה אֶצְלִי עַל כָּל הַמִּיקְרוֹפִילְמִים
וּמְפֻעֲנַחַת לִי בְּכָל צָפְנֵי הַמּוֹרְס.
 
אַתְּ מְשֻנֶּנֶת לִי עַל-פֶּה כְּמוֹ כְּתָב שֶל סֵתֶר
וְאַתְּ מֻסְוֵית אֶצְלִי בְּכָל הָאִצְטַבּוֹת.
לִישוֹן. לִישוֹן, יַלְדָּה שֶלִּי. אֶת כָּל הַיֶּתֶר
הֲרֵי תַּסְפִּיקִי עוֹד לִזְכֹּר שָנִים רַבּוֹת.
 
מֵעַל בַּת-יָם שֶלָּךְ צִנָּה לֵילִית נִפְרֶשֶׂת
וְהַיָּרֵח שוּב מֵאִיר בַּחַלּוֹנֵךְ
וְכָאן דַּמֶּשֶׂק, יָפָתִי, וְכָאן דַּם-עֵסֶק
וְעֵסֶק-דָּם שֶל אִינְקְוִיזִיצְיָה בַּת זְמַנֵּךְ...
 
הַמַּשָׂאִית עָמְדָה בַּחוּץ. דְּחָפוּנִי פְּנִימָה.
הַסּוֹף קָרוֹב כְּבָר, אִם מוּתָר לְהִתְנַחֵם.
אֲנִי כּוֹתֵב כָּעֵת מִכְתָּב אַחְרוֹן לְאִמָּא
וּמַעֲבִיר לָהּ נְשִיקוֹת לִשְלָשְתְּכֶם.
 
רַק זֹאת, יַלְדָּה: מִן הַדְּמָעוֹת אוֹתָהּ שִמְרוּ נָא
וּכְשֶתִּזְכּוּ כְּבָר יְלָדִים גְּדוֹלִים לִהְיוֹת
וְתִלְמְדוּ עַל חַנָּה סֶנֶש וְדֹב גְּרוּנֶר –
אַל תִּכָּנְסוּ לְהַשְוָאוֹת מִשְפַּחְתִּיוֹת.
 
קוֹל צַעֲדָם שֶל הַזְּקִיפִים בַּסַּף בּוֹטֵחַ.
אֲנִי רוֹאֶה מוּלִי בֵּין אוֹר לַאֲפֵלָה
אֶת כְּבוֹד הָרַב, נִסִּים אַנְדַאבּוֹ, מִתְיַפֵּחַ,
אֲבָל צָרִיךְ לִגְמֹר מַהֵר אֶת הַתְּפִלָּה.
 
זוֹ שְעַת הַקֵּץ, יַלְדָּה שֶלִּי, וְהָאֵימָה בָּהּ
הִיא כְּמוֹ זַרְחָן בְּאִישוֹנֵי הַנִּדּוֹנִים.
אִם לֹא הָיוּ לָךְ תַּצְלוּמִים רַבִּים שֶל אַבָּא
מָחָר תִּרְאִי אוֹתוֹ בְּכָל הָעִתּוֹנִים.
 
הֵם מוֹלִיכִים אוֹתִי הַחוּצָה, גְּלוּי עֵינַיִם,
אֶל עֲנִיבַת הַתַּלְיָנִים. הִיא מוּכָנָה.
אֲנִי רוֹאֶה מֵעַל רֹאשִי אֶת הַשָּמַיִם,
אַךְ אֵין סָפֵק, בִּתִּי, זוֹ פַּעַם אַחְרוֹנָה.
 
(מתוך "בּשש אחרי המלחמה")