בעת ההפגנה למען צדק חברתי שנערכה בקצרין, הסבה עיתונאית שסיקרה את האירוע, את תשומת ליבי ל"עודף" החיוכים בקהל. "קצת שמח בשביל הפגנה, לא?"
האמת? יש בזה משהו. בהפגנות בתקופת המאבק על הגולן זה נראה קצת אחרת. מה הסיבה לכך? יש מי שיראו בכך מחאה מזויפת. למשל, "מחאת סושי", או משהו כזה.
אבל אני מנתח זאת אחרת לגמרי. אני בוחן את עצמי. בהפגנות בתקופת המאבק על הגולן, המקום הנפשי שלי היה של מי שגרזן מונף על צווארו והוא עושה מאמץ אחרון למנוע את רוע הגזירה. בהפגנות המחאה החברתית, המקום הנפשי שלי, הוא של נטילת חלק במהלך גדול המשנה את פני החברה. למרות שבתקופת המאבק תמיד הייתי אופטימי והאמנתי שננצח, החרב כל הזמן ריחפה מעליי והזעם פעפע. במאבק הנוכחי, נקודת המוצא היא מציאות שלילית, אך התחושה היא שעצם המאבק ועוצמתו הם הם השינוי, והשאלה היא רק מה יהיה גודל השינוי. התחושה שלי, וכנראה גם של שותפים רבים אחרים, הוא שמה שהיה לא יהיה עוד.
"מה שהיה". למה אני מתכוון? קוראי הטור הזה בכל שנותיו, מכירים את ביקורתי החריפה על המציאות החברתית בישראל. על קריסת מדינת הרווחה, על כך שהפערים הסוציואקונומיים בישראל הם הגדולים ביותר בעולם החופשי, על כך שפערי השכר בישראל הם הגבוהים ביותר במדינות המתקדמות, על עובדי הקבלן וחברות כוח האדם היוצרים כאן עבדות, על הפרטת השירותים הציבוריים, על הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה, על הלנת השכר ברשויות המקומיות, על הפער ההולך ומתרחב בין מרכז לפריפריה, על הקשר המושחת בין הון, שלטון ועיתון.
כל ההוגים הציוניים, החל בהרצל וכל ממשיכיו – בוודאי אבות תנועת העבודה אך גם זאב ז'בוטינסקי, גם הוגי הציונות הדתית ואף אבות הציונות הכללית, חלמו על הקמת חברת מופת יהודית בא"י. כל אחד בדרכו, כל אחד ודגשיו, אולם המשותף לכולם, הוא שלא הסתפקו בהקמת מדינה, בפתרון פיסי למצוקה הביטחונית של היהודים ובעצם שיבת העם היהודי לארצו, אלא האמינו שמדינה יהודית חייבת להתבסס על אדנים של צדק ומוסר. בעצם הקמתה של חברה חדשה בארץ חדשה – יש מאין, ראו הזדמנות ליצור ישות אחרת, צודקת, שתהווה מופת לכל העמים.
במגילת העצמאות הובטח שמדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." פירוש הדבר, הוא ש"מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", אינה רק "מדינת היהודים", אלא היא מדינה המחויבת למורשת הצדק והמוסר היהודי, ל"פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך." (ישעיהו נח ו-ח).
מדינה יהודית היא מדינה המחויבת למורשת הרמב"ם: "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שֶמַךְ, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר: והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך."
בימים הקשים של מלחמת העצמאות, כשהעם נלחם על עצם קיומו הפיסי, פשוטו כמשמעו, מלחמה שבה איבדנו אחוז מהיישוב היהודי (בסדר גודל של ימינו – מדובר במספר אסטרונומי של 70,000 איש!) – לא היה כמעט נאום של בן גוריון שעסק רק בביטחון, ולא ביטא מחוייבות לצדק חברתי, שלא דיבר על כך שאנו מקימים מדינת מופת, שתהיה מדינת סגולה ולאור גויים. הוא ראה בכך טעם המצדיק את הסבל והקורבן, לא פחות מאשר עצם הקמתה של ריבונות יהודית, שלוש שנים אחרי השואה.
מדינת ישראל היא מדינה שאדריכלה וראש ממשלתה הראשון חתום על האמירה הזאת: "'ואהבת לרעתך כמוך' זה יותר ממצוות החוק. התורה היהודית לא הסתפקה בכך – לא די בהימנעות מפגיעה בזכויות הזולת. יחסי אדם צריכים להיות בנויים על שותפות גורל, על עזרה הדדית, על זיקת גומלין, על חבֵרוּת של שווים, על אהבת הבריות. רק על יסוד הצו 'ואהבת לרעך כמוך' תיכון מדינת ישראל הנאמנה ליעוד האנושי הגדול של היהדות."
ומה היה חזונו החברתי של זאב ז'בוטינסקי? "כל אדם, שהוא רוצה בכך, מחמת איזו סיבה שהיא, מקבל מן המדינה מינימום מסוים של הצטרכויותיו – מינימום, שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסויימת ובתקופה מסוימת של התרבות הטכנית. הצרכים האלמנטאריים כוללים חמישה דברים: אוכל, דירה, בגדים, האפשרות לחנך את הילדים והאפשרות להתרפא במקרה של מחלה. בעברית ניתן לסמן דבר זה בקיצור: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא... בידי המדינה צריכה להיות תמיד האפשרות לספק את חמש המ"מין לכל אותם האזרחים שידרשו אותן. מאין תיטול אותן המדינה? התשובה על כך היא החוק השני שלי: המדינה תיטול אותן בכוח מן האומה ממש, כמו שהיא נוטלת כיום מסים אחרים ומכרחת בני אדם צעירים לעבוד בצבא... המדינה תטיל בכל שנה על האזרחים מידה מתאמת של מסים, או תפקיע מספר מתאים של בתי חרושת פרטיים ותגייס בשביל השירות הסוציאלי מספר מתאים של צעירים."
משהו השתבש. בעשורים האחרונים, כל הממשלות, אלו שהונהגו בידי מי שהתיימרו להיות תלמידי בן גוריון ואלו שהונהגו בידי מי שהתיימרו להיות תלמידי ז'בוטינסקי, הובילו את המדינה לכיוונים אחרים לגמרי. אלה ואלה שחקו עד דק את מדינת הרווחה הישראלית, היפנו עורף למחויבות המדינה לרווחת אזרחיה וביססו את המדינה על השוק החופשי הפרוע, על דרוויניזם חברתי שבו החזק מתחזק על חשבון החלש שנחלש, שבו קומץ משפחות ריכזו בידיהן את מרבית הכלכלה הישראלית, שבו מעמד הביניים נשחק, שבו משפחות ששני ההורים עובדים אינן מצליחות להתפרנס בכבוד.
במשך שנים, לא היה בישראל ויכוח בנושא הכלכלי חברתי. המערכת הפוליטית נחלקה על סוגיות חוץ וביטחון, ובמידה מסוימת על סוגיות דת ומדינה. החלוקה בין ימין ושמאל התבססה על העמדות בסוגיית הגבולות, השטחים וההתנחלויות. בנושא הכלכלי חברתי היה קונסנזוס. ההבדלים בין בייגה שוחט, ביבי נתניהו ושטייניץ זניחים, מיקרוסקופיים. משטר ההפרטה הוצג כאמת מדעית מוחלטת, חד משמעית. האקדמיה והתקשורת (שבבעלות משפחות ההון) התגייסו לקדם את האמת המדעית המוחלטת הזאת בשטיפת מוח שעיקְרה כל דיון. תמיד, מי שהיה באופוזיציה היה קצת יותר "חברתי" ומי שהיה בקואליציה האשים אותו ב"פופוליזם", אך לא היה ויכוח אידיאולוגי.
והעם? העם לא דרש צדק חברתי. העם זרם עם המסר הזה. פעם בשנה הציבור, התקשורת והמערכת הפוליטית צקצקו בלשונם כשהתפרסם דו"ח העוני, ולמחרת האנשים שמאחורי המספרים הללו שבו להיות "מגולגלים בתוך נייר עיתון," כמאמר שירו הנפלא של קובי אוז. השפה, התרבות, רוח התקופה – כל אלה שידרו על הגל של האתוס הקפיטליסטי, שבשם ערכים יפים של אחריות אישית, של מאמץ, של הצלחה, של כישרון, של אינדיבידואליזם, הפיצו שדר של התפוררות היחד, של זניחת הסולידריות, של אגואיזם, של איש איש לעולמו, של אדם לאדם זאב, של רק החזקים שורדים, של רדיפת בצע, של הפקרות. התקשורת שטפה את מוחנו בתוכניות ריאליטי נוסח "הישרדות", שהמסר שלהן הוא שהעולם הוא ג'ונגל, וכל אחד חייב לדאוג להישרדותו, גם אם בדרך הוא דורס את זולתו, כיוון שהאלטרנטיבה היא שמישהו אחר ידרוס אותו. את תרבות היחד, המבוססת על ערכים של חברות, של אכפתיות, של ערבות הדדית, החליפה תרבות המותגים, הקניונים, הצריכה, הסגידה לעושר ולעשירים, הסלבריטאות. אפילו הקיבוצים הפריטו את עצמם לדעת.
אז איך זה קרה, שפתאום עם שלם קם ומשדר שדר הפוך לאותם מסרים? ומה עומקו של המסר ההפוך הזה, כאשר הוא בא בפתאומיות כזו; שמא מדובר בטרנד חולף?
איש לא צפה את אירועי הקיץ האחרון, בוודאי לא מובילי המחאה. שבועיים בטרם נטתה את אוהלה ברחוב רוטשילד – לא זו בלבד שדפני ליף לא העלתה על דעתה שבתוך חודשיים לא יהיה ישראלי שלא יכיר את שמה, ושהיא תנאם בפני קהל של מאות אלפים; היא אפילו לא ידעה שהיא תקים את האוהל הראשון. איך צעד ספונטני של בחורה מיואשת ומבולבלת סחף המונים, שינה שפה, השפיע באופן כה מרחיק לכת על השיח הישראלי, ואני מאמין שגם על עתיד החברה הישראלית לטווח רחוק. איך זה קרה?
עוד הרבה קולמוסין ישברו בניסיון לפצח את החידה הזאת, שלבטח תעסיק חוקרים רבים. אני מרשה לעצמי, כבר בשלב מוקדם זה, לנסות להתמודד עם החידה.
רוח התקופה, לא היתה חד משמעית ולא חד כיוונית. בתקשורת בקושי ניתן מקום לרוח אחרת, אך היא הייתה קיימת והיו גופים וגורמים שנשאו אותה. גם אם דיבור על צדק חברתי נשמע מיושן, פאתטי, לא מתחבר למציאות – שיח הצדק החברתי לא נעלם, הוא חתר תחת הזרם המוביל וזרע זרעים של כיוון אחר, שציפו לרגע המתאים להתפרץ. גם אם כל דיבור על "אנחנו" הוצג כאנכרוניזם של קולקטיביזם דורסני, היו מי שנשאו את מסר היחד, החֶברה.
הדוגמאות לזרמים האלטרנטיביים רבות. למשל, תנועות הנוער. לפני כעשרים שנה, דומה היה שתנועות הנוער סיימו את תפקידן. בשלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 החל מהלך נגדי, של הקמת תנועת הבוגרים של הנוער העובד, ובעקבותיה הלכו גם התנועות האחרות. מאות בוגרי תנועות הנוער, המשיכו את חיי התנועה שלהם בזמן הצבא ואחריו, הקימו קומונות עירוניות וקיבוצים חינוכיים, חיו חיי שותפות ועסקו בחינוך ילדים ונוער. הם דיברו עם הילדים והנוער בשפה אחרת לגמרי מזאת שאותם ילדים שמעו בבית, ברחוב ובוודאי בתקשורת. התנועה הזאת הגיעה לאלפים וזרעה זרעים.
המכינות הקדם צבאיות היו סוכנות נוספות של רוח אחרת. מדי שנה בשנה, מאות רבות של צעירים דחו את גיוסם ובמשך שנה למדו ועסקו בסוגיות שנראו מנותקות מהשיח ממנו באו – בציונות, ביהדות, באחריות חברתית, בצדק חברתי. המכינות הללו נועדו ליצור מנהיגות אחרת. כל מי שהיה במכינה, נחשף לכיוון אלטרנטיבי לכיוון הכללי של החברה, קלט והפנים – כל אחד ברמה אחרת, את המסרים הללו והשפיע והפיץ אותם ברמה זו או אחרת, כמפקד בצה"ל או כאיש משפיע באזרחות.
בתי המדרש הפלוראליסטיים, וכל תופעת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית ובפרט במרחב ה"חילוני", העלתה על ראש שמחתה את שיח הצדק החברתי, הקהילתיות, היחד והאחריות החברתית. במשך עשרים השנים האחרונות, אלפי אנשים נחשפו ברמות שונות לפעילות הזאת ולמסרים האלה, שהשאירו אצלם חריטה כלשהי, בעומקים שונים. גם בציונות הדתית התפתח שיח של צדק חברתי, באמצעות גורמים כמו "במעגלי צדק", מרכז הרצוג, "גשר", בית "מורשה" ועוד ובהובלת רבנים חשובים ומשפיעים כמו הרב שרלו, הרב שי פירון, הרב בני לאו ואחרים.
הארגונים הירוקים הנאבקים למען איכות הסביבה וההגנה עליה, יצרו שיח אלטרנטיבי לפיו יש דברים חשובים יותר מהמרדף אחרי הכסף, ויש ערכים שלמענם ראוי לוותר על כסף, על פיתוח, על המירוץ אחרי העושר. יתר על כן, הם העבירו לתודעת הציבור את התובנה אודות הסכנה לעתיד כדור הארץ, הנובעת מהיעדר אחריות סביבתית וחברתית.
יותר ויותר צעירים אחרי צבא החלו להצטרף לקבוצות, חוגים, גופים שחיפשו משהו שמעבר להצעה החומרנית. חלקם הלכו למחוזות הניו-אייג', אך רבים חיפשו דווקא דרכים של למידה היוצרת מעשה והבונה אחריות חברתית. כאשר מדרשת עין פרת פתחה תוכניות לבוגרי צבא, עשרות צעירים התמודדו על כל מקום פנוי בתוכניות השונות. תכנית "איילים" משכה סטודנטים צעירים להתיישבות בגליל ובנגב תוך שילוב של עשייה קהילתית למען החברה.
יותר ויותר בוגרי י"ב החלו להתנדב לשנת שירות למען החברה הישראלית – בחינוך, ברווחה, בקליטת עליה.
ולצד הפעילות הזאת נעשתה גם פעילות אינטלקטואלית, כמו למשל כתב העת האיכותי "ארץ אחרת", בעריכת במבי שלג, שהעביר מסר שאיננו חייבים לקבל כמובן מאליו את מה שאיננו אוהבים בחברה הישראלית ושניתן להפוך את ארצנו לארץ אחרת, טובה וצודקת יותר.
בשנים האחרונות, הרוח האחרת החלה לחדור גם לתקשורת, למשל בתכנית "סדר יום" של קרן נויבך, ברשת ב'.
לפני חודשים אחדים, הוזמנתי להשתתף בפאנל, בפני קבוצת סטודנטים במכללת "אוהלו" – "רוח צפונית". חבריי לפאנל ואני הוזמנו לספר על שינוי חברתי שהובלנו. המפגש היה מרגש מאוד בעבורי, בזכות החשיפה לקבוצת צעירים הרוצה לחולל שינוי, המדברת בשפה של אקטיביזם חברתי, המשלבת מחאה נגד יוקר המחיה ונחישות להלחם נגדו, לצד פעולה קהילתית התנדבותית למען החברה והסביבה. ראיתי במפגש הזה ביטוי לעוד אחד מאלף הפרחים הפורחים בכל הארץ. ידעתי שבשלב מסוים כל הפרחים הללו יפגשו ויהפכו לכוח ממשי שישנה את החברה.
איזה אחוז מן הציבור הישראלית היה שותף פעיל בפעילות הזאת? מן הסתם, לא אחוז גבוה במיוחד. אולם הזרם החתרני הזה, במובן החיובי ביותר של המושג "חתרנות", יצר שפה אלטרנטיבית, שהמתינה לשעת כושר. שעת הכושר הייתה מיאוס ציבורי מן המציאות הקיימת.
המיאוס הלך וגבר, ככל שאנשים הבינו שמשהו בשיטה הקיימת לא עובד בדיוק כמו שהבטיחו להם. לאט לאט אנשים הבינו שבשם הסיסמאות על הרזה הסוחב על גבו את השמן, המדינה נוטשת את מחויבותה לאזרחיה. לאט לאט אנשים החלו לשאול את עצמם האם לקבל כמובן מאליו את התיאוריה על פיה חיזוק החזקים יביא לטפטוף העושר וההצלחה כך שיקדם ויעלה את החברה כולה. הרי הם רואים כיצד כל העושר מתנקז בקרב קומץ של אנשים, שלא בהכרח מעמידים לנגד עיניהם את טובת הכלל. המשבר הכלכלי העולמי של 2008 פקח עיניים רבות, והוכיח שהיד הנעלמה של השוק החופשי לא בהכרח מסדרת את העניינים לטובת כולם, בלשון המעטה. יוקר המחייה במדינת ישראל נראה לאנשים חסר היגיון והצדקה ובלתי סביר. יוקר הדיור יצר בקרב צעירים רבים תחושה של מבוי סתום, של היעדר עתיד. יוקר החינוך, המופרט למעשה, ייאש משפחות צעירות. השילוב בין התחושה שמשהו אינו עובד ושחייב לבוא שינוי, עם העובדה שיותר ויותר אנשים נחשפו לרוח אלטרנטיבית, יצרה אווירה שאִפשרה את מהפכת הקיץ האחרון. הקרקע הייתה בשלה.
עד לשנים האחרונות, היה קשה מאוד לנהל בישראל מאבקים למען צדק חברתי. ברוח ההפרטה, שבה כל אחד דואג לעצמו, ניתן היה לקיים מאבקים סקטוריאליים. היו מאבקים מקצועיים, אך הם היו נקודתיים. היו מאבקים של הנכים, של תושבים באזורי מצוקה, של חסרי דיור, של ניצולי שואה. אולם הציבור התייחס אליהם באדישות ולא אחת המוחים הוצגו כבכיינים, אם לא כמתבכיינים.
בשנים האחרונות, כחלק מאותה רוח חלופית, התקיימו מספר מאבקים חברתיים בלתי סקטוריאליים, כלומר לא של אנשים שביקשו לפתור את בעייתם, את מצוקתם, אלא קריאה אוניברסאלית לצדק חברתי. כזה היה המאבק נגד הלנת השכר ברשויות מקומיות ובמתנ"סים, שנטלו בו חלק אנשים שלא נפגעו ושעבר בו מסר של סולידריות ותביעת צדק. כזה היה המאבק נגד הפרטת הקרקעות וכזה היה המאבק למען הרפורמה במשק הגז. המאבקים הללו היו ממבשרי מהפכת קיץ 2011.
לא אכביר מילים על התופעה האדירה של הקיץ האחרון. כולנו חיים זאת, כולנו חשים בה והתקשורת עוסקת בכך ללא סוף. בכל שנה, אני מסכם את השנה בבחירת האיש שמייצג את אירועי השנה החולפת – איש השנה. השנה, ברור היה לי שיהיה זה מי שמייצג את המאבק החברתי.
בחרתי בדפני ליף, דווקא בגלל מה שהיא לא. היא לא מנהיגה גדולה. היא לא הוגת דעות מעמיקה. היא לא פוליטיקאית מוכשרת. היא לא נואמת דגולה, נהפוך הוא – כושר הביטוי שלה הוא למטה מבינוני. לעיתים, הופעותיה בתקשורת מביכות, בלשון המעטה. היא בסך הכול בחורה צעירה שהתייאשה מהיכולת למצוא דיור הולם, ושמאסה ביוקר המחייה והחליטה לעשות מעשה. היא יזמה אירוע בפייסבוק, הודיעה שבעוד שבוע תציב אוהל בכיכר הבימה וקראה לציבור להצטרף אליה. כל השאר – היסטוריה.
קדמו לה מחאה הדלק ומחאת הקוטג' שחיממו את הגזרה מצד אחד, ונתנו לציבור את התחושה שלא חייבים לקבל הכל כמובן מאליו ושמותר למחות, מותר להיאבק ואפשר להצליח. השטח בער וכל שנדרש הוא גפרור. דפני ליף היתה הגפרור שהצית לבבות ולהבות.
השאלה ההיסטוריוסופית שלעולם לא יהיה לה מענה חד משמעי, האם המנהיג יוצר את התקופה או התקופה את המנהיג – כלל אינה שאלה במקרה הזה. דפני ליף לא היתה מנהיגה, ולכן לא יכלה כמנהיגה ליצור משהו, וספק רב האם המאבק יבנה אותה כמנהיגה, והאם היא בכלל רוצה להנהיג. אבל דפני ליף היא סמל של המאבק. למה דווקא היא? כי היא היתה שם, די במקרה. היא היתה בשעה הנכונה במקום הנכון. באותה מידה זה יכול היה להיות כל אחד אחר. כל הקשקושים וכל תיאוריות הקונספירציה, על אובמה ופרס שיזמו עם הקרן החדשה מאבק כדי ליצור אנרכיה בישראל לקראת הכרזת המדינה הפלשתינאית בספטמבר, וגם התיאוריות הפחות קיצוניות – מופרכות, חסרות שחר ומנותקות מן המציאות. זה הרבה יותר פשוט. המחאה קרתה, כיוון שהייתה חייבת לקרות. אם זה לא היה קורה בקיץ הזה, זה היה קורה בחורף הבא. אם זו לא הייתה דפני ליף, זה היה לב דפנית. דפני ליף היא אנטי-גיבורה מובהקת, ודווקא ככזאת היא הסמל של המאבק החברתי, היא הסמל של תשע"א, היא אשת השנה.
 
2. מיהם שומרי העיר?
מדרש איכה רבה מספר לנו על נשיא הסנהדרין רבי יהודה נשיאה (נכדו של יהודה הנשיא, חותם המשנה), ששלח שני "שרים" בכירים, ר' אמי ור' אסי, לעבור מעיר לעיר בא"י ולתקן בהן תקנת חינוך חובה. הנ"ל הגיעו לכל עיר וביקשו שיציגו בפניהם את שומרי העיר, והיו מציגים להם את ראש המשמר והשוטר. "אלו שומרי העיר?!" שאלו השניים. "אלה מחריבי העיר!" –  ומיהם שומרי העיר? נשאלו, והשיבו: "אלו סופרים ומשנים ומשמרין את התורה," כלומר אנשי החינוך.
כמובן שאין בדברים אלה כדי לשלול את תפקידם ההכרחי והחיוני של אנשי הביטחון, אלא להעביר את המסר שללא חינוך, אין ביטחון. עיר שאין בה חינוך, לא תחזיק מעמד גם אם השמירה עליה תהיה ההדוקה ביותר.
מי בעד קיצוץ הביטחון? אני מתנגד לכך בכל ליבי. אולם אני תומך בקיצוץ בתקציב הביטחון. זאת, מאחר ואם רמת החינוך, הרווחה, הבריאות, ההשכלה, המדע, התרבות במדינת ישראל יהיו נמוכים וימשיכו להיפגע ולהתדרדר, הפגיעה בביטחון הלאומי של ישראל, במובן הרחב של המושג, תהיה גדולה ומשמעותית יותר מכל קיצוץ בתקציב מערכת הביטחון. ללא חברה חזקה וצודקת, ללא סולידריות חברתית ולאומית, ללא חינוך לערכים לאומיים ואוניברסאליים, ללא צמצום משמעותי בפערים הסוציואקונומיים, ללא מערכת השכלה מצוינת – תתקשה ישראל לעמוד מול העולם הערבי, שמעולם לא השלים עם קיומה ולא נראה שהוא עומד להשלים עם קיומה, גם אם הכוח הצבאי יהיה החזק ביותר. כן, מדינת ישראל זקוקה לצורך קיומה הפיסי לצבא חזק ומרתיע, להרתעה אסטרטגית בלתי קונבנציונלית ולגבולות בני הגנה. אולם כל אלה הינם רק מרכיב אחד בביטחון הלאומי של המדינה. החוסן האזרחי הוא מרכיב לא פחות חשוב.
אירועי הקיץ האחרון הפילו לרבים בתוכנו את האסימון – אין חוסן לאומי בלי סולידריות חברתית. סולידריות חברתית אינה רק עניינה של המדינה, אלא לא פחות מכך של החברה האזרחית, של המגזר העסקי, של הקהילה ושל הפרט, אולם למדינה תפקיד מרכזי בחברה. קיים הכרח בתחייתה של מדינת הרווחה, הנושאת באחריות להבטחת החינוך, הבריאות, השיכון והרווחה של אזרחיה. השגת המטרה החשובה הזאת, תעלה למדינת ישראל מיליארדים רבים (שלטווח רחוק הם השקעה כדאית ביותר). מנין יבוא הכסף?
איני מקדש את מסגרת התקציב, ואני מאמין שניתן להרחיבה בזהירות ובאופן מדוד ומושכל. אני מאמין ששינוי משמעותי במשטר המיסים והחלפתו במשטר מיסים צודק ומתקדם, עשוי להעשיר את קופת המדינה באופן משמעותי. אולם חרף כל אלה, אין מנוס משינוי בסדר העדיפויות בתוך התקציב. ובתוך התקציב, המקור האפשרי היחיד הוא תקציב הביטחון.
יש הרבה שומנים בתקציב הביטחון. אין כל סיבה שהדרג שאינו לוחם או תומך לחימה בצה"ל, לא יצא לפנסיה בגיל 67 כמו המגזר האזרחי, למשל. מה ההבדל בין מי שהולך לעבוד במשרד ממשלתי בתל אביב "על אזרחי", לחברו, בן גילו, העושה אותה עבודה, באותן שעות עבודה, מאה מטרים ממנו, במשרד בקריה? איזו סיבה יש להוציא את לובש המדים לפנסיה בשנות ה-40 לחייו? דוגמה נוספת, אותה הצעתי בטור זה לפני חודשים אחדים, היא ביטולה של תחנת גלי צה"ל כתחנה צבאית. אמנם זו התחנה האהובה עליי באופן אישי, אך אין כל קשר בינה לבין ביטחון, ואין כל הצדקה למימונה מתקציב הביטחון והפעלתה בידי חיילים. הדוגמאות רבות והמסקנה העולה מהן אחת – ניתן לקצץ מיליארדי שקלים בתקציב הביטחון, בלי לנגוע כהוא זה בתקציבים המושקעים באמת בביטחון.
ואף על פי כן, אני מוכן לקבוע שגם בדילמה – האם לוותר על מטוס אחד – מתוך 24 מטוסיF-35  שישראל הזמינה, ולהשקיע את עלותו – 200 מיליון דולאר (!) בהשכלה הגבוהה, למשל, ההשקעה בהשכלה כדאית יותר, ותתרום יותר לביטחון ישראל.