הכְּרזה של "יד ושם" – צילום אסירים במחנה עם תמונת במבי העלתה תרעומת על זילות היחס לאסירי המחנות. נראה שדווקא כרזה זו נותנת עומק לנושא השואה.
מדור הפיליטון של ה"נויה פרייה פרסה"' גדול עיתוני וינה בשעתו, נערך בידי ד"ר תיאודור הרצל. כמעט כל משתתפי המדור היו יהודים. הוגו פון הופמאנסטאל, סטיפן צוויג, ופליקס זאלטן התחילו את הקריירה שלהם במדור הפיליטון של הרצל. צוויג וזאלטן לא הלכו בעקבות הרצל ולא נשבו ברעיון הציוני אבל עצם פעילותו של הרצל טבעה בהם התייחסות לבעיה היהודית.
פליקס סאלטן (Felix Salten) שנולד בשם זיגמונט זלצמן, ביקש מפלט מצרת היהודים בכתיבת סיפורי אגדה. אחד הסיפורים שכתב' שלימים הוסרט – "במבי" (1923, הסרט, 1943), הינו סיפור שסמליותו מובנת רק לאור כתביו ומהלך חייו. לבמבי – היער הוא אירופה הנהדרת והמאוימת כאחת, ובמבי הוא היהודי הנרדף וחסר המגן.
עם עליית הנאצים והאנשלוס, ממש כמו במבי, נרדף זאלטן ונאלץ להימלט על נפשו לשוויץ.
במובן הזה דווקא במבי מסמל היטב את היהודים הנרדפים בכרזה של "יד ושם".
 
אהוד: כדי לעשות את הדברים עוד יותר מורכבים לקוראים של המכתב העיתי, ובייחוד לקוראות, שחלקן אנינות נפש ומה זה צנועות, כאילו מעודן לא נבעלו ולא הציצו בזין של גבר אלא רק במחזותיו של חנוך לוין – נציין כאן כי הסופר היהודי-וינאי פליקס סאלטן הוא גם מחברו של אחד הספרים הפורנוגראפיים הידועים, הבוטים והמשעשעים ביותר (במקורו בגרמנית): "ג'וזפין מונצאנבכר או תלאותיה של אישה מוסרית", או גם בשם "ג'וזפין מונצאנבאכר: זיכרונותיה של יצאנית וינאית דרך חור המנעול". הספר יצא לאור בשני כרכים בתרגום עברי בשנת 1998 בהוצאת "אסטרולוג", שגם לא התביישה להוציא לאור אחדים מספרינו. ככה זה, מהשואה דרך במבי – עד ליצאנית הווינאית המזדיינת יוספינה.